אחת המחשבות הראשונות שהציפו אותי בדרך לריאיון בביתו של עמיר בניון הייתה סביב הבחירה שלו לקבוע את מקום מגוריו בעיר מודיעין. בלב העיר הפרברית, רחוב בורגני ושקט, אבני מדרכה הולנדיות שמקשטות את המדרכה והכביש, מכוניות ליסינג עומדות בחניה, כל סמלי מעמד הביניים הבורגני והאורבני של ישראל בואכה עבודה בחברת הייטק בהרצליה.
על פניו אנטיתזה מובהקת לדמותו של בניון ושום קשר לקרקע המציאות המחוספסת ולמערבולות חייו, אלו שהולידו כמה מהשירים היותר יפים ועמוקים שנכתבו כאן בעשרים השנים האחרונות. כשעמיר פותח את הדלת ומאחוריה מגיח כלב ננסי קטן ומטופח למדי מזן יורקשייר טרייר התחושה כבר מתעתעת לגמרי.
דמעות על אוטיס
הוא פותח את הדלת בחיוך המבויש שלו, קורא לאוטיס (על שם אוטיס רדינג הזמר) לגשת אליו כדי שיוכל להציע בנדיבות שתייה קרה וכיבוד. יעברו לא יותר משלוש דקות עד שניתן להבין, גם דרך התפאורה הכל כך לא צפויה הזו, שהחלונות אל תוך הנפש המורכבת של בניון עדיין פתוחים ושעמיר עומד על המשמר למנוע מרוחות פרצים לחדור דרכם. "תסתכל", עמיר אומר בעיניים רחומות ומציג כמעט בדמעות חתך עמוק ולא קל לצפייה שספג אוטיס כתוצאה ממפגש טראגי עם כלב אחר. "הוא חוזר לאיתנו ותראה הוא גם שמח היום, אבל זה ריסק אותי לכמה ימים. גם הפציעה, גם המחשבה שאצטרך לספר את זה לילדה שלי שכל כך אוהבת אותו. לשמחתי היא ידעה לקבל את זה כמו ילדה גדולה והבינה אבל אני נשארתי עם סימן שאלה גדול על החיים שמלווה אותי מאז המקרה הזה".
בשלב הזה עמיר מדליק סיגריה, לוקח לגימה וכמו בכל פעם בשיחה שלנו כשסף הרגש יתפקע, הוא גם מוריד במעט את המבט.
"כשזה קרה הייתי אצל הזמר שיר לוי. פתאום אוטיס ברח ואיכשהו שמענו את הנביחות שלו. מיד אחרי זה נסענו למרפאת חיות. כשהגענו הבנו שיש אופציה לטפל והיא לא זולה, כמה אלפי שקלים. הוצאתי את כרטיס האשראי ומיד בלי להתבלבל שילמתי כמובן את מה שצריך, רק שיטפלו בו. ואז כשאני יושב מחוץ למרפאה אני פתאום מתחיל לבכות, אמיתי עם דמעות. חושב על זה שברוך השם יש לי פרנסה ואני יכול לשלם על סיפור כזה. אבל מה עם מי שאין לו את הכרטיס הזה, אז זהו? הכלב הזה יכול להיזרק לפח? ובריאות של אדם גם תלויה כבר בכסף. מה יעשה מי שאין לו? ואם לא היה לי, אז לא הייתי שווה הרבה? זה שבר אותי, קיבלתי סיבוב וזה הכניס אותי לדיכאון, אמיתי אני אומר לך. זאת מחשבה שאני לא מצליח להתמודד איתה בימים האחרונים".
ים של ציפורים
אם יש משהו שלא צריך לדאוג לו כשיושבים מול בניון זה החשש שהוא יזייף תחושות, או ישחק משחק כלשהו בשביל יחסי ציבור כאלו ואחרים. הוא חד, שם לב לכל מה שקורה סביבו ובשפה חצי תנ"כית חצי ישראלית אקטואלית הוא עונה בקוהרנטיות ובפתיחות מעוררת קנאה תשובות. מהר מאוד דף השאלות זז הצידה והצלילה אל מעמקי השיחה נעשית בצורה טבעית.
המפגש עם בניון מתרחש סביב סינגל חדש שהוא משחרר לרדיו בימים אלו לקראת אלבום חדש, אך לא פחות גם לציון 20 שנים להוצאת אלבומו הראשון והמיתולוגי "רק את" שנמכר עד היום בקרוב ל־50 אלף עותקים, ושמחזיק בזכות הקול הייחודי שהביא איתו אל שוק המוזיקה בלא מעט מניות בכל מה שקשור לחדירה של הסאונד הים תיכוני ללבבות רבים בקרב הקהל הרחב ובקרב עורכי מוזיקה שהיו אטומים עד אז להשפעות מהזן הזה.
"בא אליי מישהו אחרי הופעה ואומר לי: תשמע, אתה מספר אחד בארץ בלי תחרות. לקחתי אותו הצידה ואמרתי לו: אף פעם אל תגיד לי שאני מספר אחד. מספרי אחד עפים מהר מן העולם. אני בחיים לא יכול להפסיד כי אני לא מתחרה אחי. יש זמר שאני אוהב, אני לא אפחד לפרגן. הקדוש ברוך הוא ברא ים של ציפורים. וואלק אני אגיד לו הציפור הזאת לא טובה? אני יכול להשוות בינך וביני? אני עולם ומלואו ואתה עולם ומלואו. אף אחד לא יודע מילימטר ממה שקורה אצל האחר".
יש לך כוח לנוסטלגיות, עשרים שנה אחורה?
"אם לא היה אלבום חדש בדרך זה היה משעמם אותי רק ללכת אחורה. הייתה תמימות גדולה ואפשר לשמוע את זה גם בקול שלי. היום אני ערס גדול. מזמן כבר אני יודע שאני לא טוב יותר מאף אחד אחר.
"אבל המוזיקה מצילה לי את החיים. אני לא אוהב לחשוב וכשאני לבד אני חושב. המחשבות שלי לצערי לא ממש איי איי, לא משהו להתענג בהן יותר מדי. אז אני מעדיף לקחת טורייה ולחפור במקום במוח באדמה".
ימים שאני לא רואה את הילדים שלי אני רק בוכה. נסעתי להופיע באו"ם בניו יורק והקדמתי את הטיסה שלי בארבעה ימים רק כדי להגיע לאסוף את הילדים מבית ספר. אם זה לא היה מצב של שליחות לא הייתי טס בכלל. אכפת לי מה יש בניו יורק?
אצל לא מעט אמנים שמתראיינים במטרה לקדם פרויקט כזה או אחר בחיים שלהם אפשר היה להטיל ספק ולחשוד בציניות יתר שמובילה לשתף כתב שיושב מולך בסיפור שבו הלכת לטפל בכלב שלך. במקרה של בניון, כאמור, אין צורך להיות מומחה לשפת גוף או פסיכולוג קליני כדי להבין עד כמה הקושי כתוצאה מהמחשבות האלו שלו הוא אמיתי ונוכח גם מסביב לשולחן שאנחנו יושבים מולו. בנוסף הוא גם משמש כצוהר או שביל גישה נוח כדי לגשת ולהבין אספקטים רבים בחיים של בניון, כשהתחושה היא שכולם קשורים בעבותות בכולם. מהמוזיקה, דרך המקום הוורסטילי של האמונה והדת בחיים שלו, ובעיקר ההשפעה המאסיבית של מה שהוא מגדיר כ"מטרה שבשבילה הוא חי", "הסיבה שבגללה הוא בכלל מופיע", ואלו הילדים שלו, ישראל בן ה־11 ונעמי בת ה־10.
"אני רואה את הילדים שלי בראשון, ברביעי ובכל שבת שנייה", פורט בניון את הצד הטכני שבגידול הילדים לאחר שהוא ואשתו מרים עברו הליך גירושין.
"קח בחשבון שבימים שאני לא רואה את הילדים שלי אני רק בוכה. נסעתי להופיע באו"ם בניו יורק והקדמתי את הטיסה שלי בארבעה ימים רק כדי להגיע לאסוף אותם מבית ספר. אם זה לא היה מצב של שליחות לא הייתי טס בכלל. אכפת לי מה יש בניו יורק? אכפת לי מה יש בתאילנד? מעניין אותי מה יש פה. איפה שהם יהיו אני אעבור. לא מעניין אותי לאן. אני לא שווה יריקה בלי הילדים שלי. לא גאון גדול ולא שום דבר. זה לא משהו שחזיתי על עצמי כשהייתי ילד".
הג'ל, הראסטות והציצית
לא נבהלת מהמחויבות הזאת שבאבהות?
"מה שמדהים אותי זה כמה זה טבעי. אני מוצא את עצמי שואל מאיפה באתם לי אתם. איך אתם גורמים לי לדבר כל כך הרבה אמת, לחיות בעולם בלתי שקרי. אתה מבין מה זה בשבילי להתמודד ככה פתאום עם עולם של אמת ככה? זה קשה, זה לא קל. אתה רואה שני ילדים טהורים עם כוונות כל כך טובות שמסתכלים עליך וכל אחד מהם רוצה רק את האמת. הראש שלך אומר תנו לי לברוח, אבל אתה לא, וזה היופי.
"כשהילדים שלי באים ורואים את זה (מצביע על שקית גראס רפואי שמונחת על השולחן) הם יודעים טוב מאוד בשביל מה זה. אני אומר לעצמי אל תשקר. לא לשקר זה כלי שמחזיק אותך בחיים. אתה חושב שאני ממציא להם סיפורים? אני לא רוצה. הם יודעים שהייתי ילד, שנפלתי וקמתי. אני מעדיף למות לפני שאני משקר אותם. גם לא בא לי להראות להם עולם ורוד שקרי, לא להגזים אבל גם להיות מציאותי. אבל זה גם מפחיד אני חייב להגיד".
המפגש שלך מול עצמך מאפשר לך לסמוך עליהם?
"אחי, הדור הזה מסוכן. בינינו אני אגיד לך, אני פוחד. הייתי רוצה שהילדים שלי יעברו עולם קצת יותר חלק עם שמחה פשוטה ולא ממש מה שאני עברתי. הבן שלי יושב פה לפעמים ומקליט דברים, הוא גאון מוזיקלי. באלבום החדש שלי הוא ממש הפיק שיר, מנגן פסיכי. פעם אחת הוא התקשר להגיד ששכח פה על המחשב איזה קובץ. אמרתי לו תשמע, אולי אשלח לך בבוקר. ואז ישראל אומר לי, אבא אל תכעס, נכנסתי מפה למחשב שלך והוצאתי כבר את הקובץ.
"לא ידעתי מה אני אמור לחשוב באותו הרגע, כי אני רוצה שמצד אחד הוא יתגרה, אבל מצד שני אני רוצה שיהיה עליו פיקוח כדי שלא ילך להרפתקה שאף אחד מאיתנו לא חלם עליה. שניהם יותר חכמים ממני ולא רואים אותי ממטר. אבל אני גם זוכר שאין אדם למד אלא מה שליבו חפץ. אני יכול לרצות עד מחר בבוקר דברים אבל צריך לתת להם מה שיעניין אותם. אם הקדוש ברוך הוא הביא לנו דור כזה מטורף כנראה שהמשיח באמת כבר בפינה".
מה אתה נותן להם שלך לא היה?
"הם בבית ספר מעורב, 'יחד'. אתה יודע איזה כיף זה לראות את הילדים בכיתה שלהם באים בבוקר ועולים לבית המדרש, אחד עם כיפה אחד בלי. זה מרגש אותי. אין להם בפה את המילה חילוני, מבחינתם הכול אותו דבר. כולם יהודים. זה מה שניצחתי בחינוך. עצם זה שהם נמצאים במסגרת כזו. אין אצלם בן אדם מוקצה או פחות טוב. אין חיה כזאת; אתה לא יותר טוב מאף אחד. יבוא ההוא עם הג'ל ויבוא ההוא עם הראסטות ויבוא זה עם הציצית והם אוהבים אותו באותה המידה. אני לומד מהם, מתחנן שילמדו אותי. הקבלה של האחר זה וואו. אם הייתי לומד בבית ספר כזה הייתי היום נביא".
כמה אתה מושפע מהסביבה שלך, ממה שיגידו עליך?
"כבר אין לי שום פחד מה יגידו עליי, לא אכפת לי מה אומרים עליי. אני לא רוצה להיות בכלא של בני אדם, אם כבר כלא אז של הקדוש ברוך הוא. יקללו אותי או יברכו אותי זה אותו הדבר".
היצר הרע נעמד מולי כאריה
בניון, בן 44, נולד בבאר שבע בבית דתי, ילד מחונן שנמצא בחוגים באוניברסיטה אבל בורח בעיקר אל תוך המוזיקה, שהייתה חלק מהותי מחיי הנעורים שלו. לצד הגיטרה והפסנתר, שנות הנעורים המאוחרות של בניון התאפיינו בחיפוש מתמיד אחר ריגושים שהביאו אותו אל המחוזות שמהם עד היום אפשר להגיד שהוא בורח. בניגוד לשנים קודמות, התחושה היא שנכון לעכשיו ההתמודדות הזו מביאה איתה הרבה פחות בריחה. בניון משדר עמידה איתנה ומבט חזק ויציב שמביט לאחור, אך נדמה שהוא חושש פחות לשוב ולהילכד בו.
"אני סובל מחרדות הרבה שנים, יש לי כדורים בשביל זה. הייתי עולה לבמה ואתה בכלל לא מבין איזה סיוטים עוברים לי בראש. אנשים רואים אותי מחייך ושר, ובפנים מחשבות אימה. זר לא יבין זאת. היום אני כבר ארבע שנים במקום אחר ומדהים. כבר ארבע שנים נהנה על הבמה", מציין בהפתעה בניון. "אתה יודע מה זה בשבילי? כל החיים חיפשתי את זה. לפני כן הייתי אומר לגרושתי בערב של הופעה, מאמי היום יוצאים למלחמה. הולך, מתקלח ומרגיש שכל הציוד עליי בדרך לקרב. ובמי נלחמתי? בעצמי. קשה, הייתי קשה מאוד עם עצמי. ומגיל 40 כאילו הקדוש ברוך הוא שם לי יד על הראש ואומר לי תנוח, לא מגיע לך להסתבך כל כך עם עצמך. ואתה יודע מה? זה פשוט קורה, ישועת ה' כהרף עין".
למה לדעתך זה קרה לך בשלב הזה של החיים? כמה זה מעסיק אותך?
"ארבע השנים האחרונות היו השנים שבהן התמודדתי עם הדברים שלקחו אותי הכי עמוק בנפש מאז ומעולם. היצר הרע שלי הופיע ועמד מולי כמו אריה והתמודדתי איתו. אבל אתה יודע מה אני מבין? שאי אפשר להילחם. אתה נקלע לגיל ולדברים שהחיים מביאים איתם ואתה פתאום מבין שצריך לתת לדברים לזרום לידך. אני בחור שנמצא הרבה על הקו. היום אני עם ילדים אז אני משתדל להישאר על הקו הרדוד, כדי שאם תהיה נפילה אהיה קרוב ליפול על הרגליים. ועברתי דברים, התגרשתי, אפילו שיניים נעקרו לי, אבל הבנתי. זרקתי את החכמה לפח, זרקתי את הטיפשות לפח, זרקתי כל כלי מחשבתי שיכולתי לשמר רק כדי לברוח. אתה חייב להתעמת בפנימי שלך".
הסגן של הבבא סאלי
כשבניון מדבר על ה"פנימי" שלו הוא מכוון גם למפגש שלו עם הדת. באופן לא מפתיע, הפילוחים למגזרים, להגדרות, לתתי כיפות ולחיצוניות של אמונה בשנים האחרונות פחות ופחות מדברים אליו. ניכר כשמגיעים לפינות האלו כי בניון נמצא בסף גבוה מאוד של ריגוש פנימי.
"הופעתי לא מזמן במקום שנקרא הבית של יהודה בירושלים, חבר'ה שעזבו את הבתים שלהם או שזרקו אותם אחרי שחזרו בשאלה. אחי, יש לך שם נכדים של אדמו"רים מכל העולם. באמצע ההופעה עצרתי ואמרתי להם שאם אתכם מגדירים 'לא מאמינים' אז אני לא יודע מי כן מאמין. כל אחד שם היה יחיד ומיוחד, הייתה הופעה אחת היפות בחיים שלי. הרגשתי שאני אחד מהם. אני רואה את השמחה שלהם ואני אומר בלב איזה הורים מטומטמים יש להם, פספסו ילדים יפים. לא למדו תורה טוב, למדו תורה על הפחד, 'עננו פחד יצחק'.
"הם לא מחשבנים לאלוהים אלא לשכנים ולרב. בן אדם יש לו בן הומו והוא זורק אותו מהבית, מאיפה הקור הזה, מאיפה? וואלק, אתם גרים בעיר של דוד המלך שהלך בראש צבא ואתם הולכים נגדו ונגד התורה שלו והעיקר אתם חרדים. הוא היה כל יום מתבודד, שר שירים, ואתם יוצאים נגד זה. אני מחשבן קודם כול לאלוהים, אחר כך דבר איתי על השכנים. תכבדו את הבני אדם, תפסיקו להפחיד אותם, תירגעו כולכם".
אתה הרגשת את זה על עצמך ישירות פעם? או שאתה רק קול לאחרים?
"בטח שמרגיש. למה מישהו סופר את הציצית שלי? אני הולך עם קסקט של ערסים. מה אתה חושב שאני לא יודע שמדברים על זה? שזה לא טוב להם? דווקא אני הולך עם זה, בא לי הכי טוב לבוא להם עם הג'ינס הקרוע ועם הלוק שלי כדי שילמדו לא לשפוט. אני הולך ככה בכוונה".
למרות הלהט בניון מקפיד לציין כמה הוא מעריץ את מי שמקדיש את החיים שלו אל העולמות האלו, כמו שליחים של חב"ד בעולם. הוא מעריץ מושבע של הרבי מלובביץ', ולטענתו לא תולה את התמונה הענקית שיש לו על הקיר כי הוא מרגיש לא נעים ממנו. הוא מדבר באופן גלוי ואמיץ על תהליכים שהוא עצמו עבר, בעיקר בכל מה שנוגע לטוטאליות האמונית ולתנודות בחיצוניות והפנימיות של עבודת ה' שלו לאורך השנים.
"הייתי הולך יום יום למקווה, טובל, לומד תורה, יוצא החוצה. הייתי בא הביתה והייתי חושב שאני הסגן של הבבא סאלי. והקדוש ברוך הוא פתאום זרק אותי למקום שרצה שאכיר בגיל שלי את האפסיות של האדם וכמה הוא כלום. ואני נשארתי במצב כזה אבל טוב לי להיות במצב הזה. זרקו אותי בשמש ונתנו לי עוזי להסתובב איתו. אתה אומר אוקי, החליפו לי תפקיד. כנראה היה לי ברור מאליו הכול, תפסתי את האלוהים והאנשתי אותו וכנראה היה לי יותר מדי פשוט. אנשים הסבירו לי שהאמונה הזאת שאתה בטוח בהכול היא פשוטה. החכמה היא לא לדעת ולהאמין".
השאלה "למה" היא חלק מהלקסיקון האמוני שלך?
"ביקר לי אני גאה לומר שזכיתי להגיע לגיל 44 ולהגין לך בהן צדקי שאני לא יודע כלום. מה רוצים פה בעולם. לא יודע כלום ולא מבין כלום. סחרחורת. ותאמין לי שזה השחרור האמיתי. בלי פחד. הפחד הוא מוות. אם אתה נוהג על פי פחד אתה מת מבפנים. אסור לפחד. רבי נחמן אמר לא להתפחד כלל. אתה יודע למה כתוב להתפחד? לא לפחד זאת המצאה שלנו. לא להתפחד זה לא להביא לעצמך מחשבות שיפילו אותך. המילה 'למה' היא הסכנה הכי גדולה שיש.
"אתה לא יכול להתחיל לשאול שאלות כמו 'למה התגרשתי', 'למה אני רואה את הילדים פחות'. תשובה לא תקבל, יש רק מה תעשה עם זה עכשיו".
ברוך שלא עשני פוליטיקאי
אתה לא מרגיש אף פעם חוסר שגורם לשאול שאלות?
"תראה, אני אחזור דווקא להקשר של השאלה 'למה', כי מצד שני של מה שאמרתי אפילו משה רבנו שאל את השאלה הזאת כשלא נכנס לארץ. זה גם הורג אותי האמת. פעם כשהופעתי בחידון התנ"ך שאלתי את כל הילדים הקטנים והחכמים שיושבים שם איפה מוצאים בתורה שאיזה יהודי עמד והתפלל על משה שאולי הקב"ה בכל זאת ייתן לו להיכנס לארץ. איפה מצאנו שיש יהודי לא כפוי טובה. הם שתקו. אם את משה לא ידענו להעריך את מי כבר נדע להעריך? הכול ברור מאליו. עושים לנו ניסים ואין לנו בכלל תודה. חסר לי תודה והערכה של אחד לשני. למה אחי? למה?"
אתה יודע להגיד תודה?
"אני חושב שכן ואני מקפיד לשבח את מי שאני מרגיש כלפיו ככה. בחיים לא דיברתי לא יפה על זמרים אחרים. אתן לך דוגמה לבן אדם שאני תמיד מרגיש קטן לידו ומתרגש, אברהם פריד. אתה מבין בכלל מה זה הבן אדם הזה? הוא רק ממצמץ וברכת הסולטן מלאה חמש פעמים רצוף. אבל עזוב את זה, אתה רואה מה זה בן אדם לשאוף להיות כמוהו. תמיד נקי, תמיד מחייך, מאיר פנים וגומל חסדים שאין אנשים כאלו. אני לא אשכח לו לעולם שאני נוחת בניו יורק ופתאום אני מקבל טלפון, 'עמיר?'. הוא שמע שאני בעיר, אין לי מושג איך. בא עם האוטו שלו לאסוף אותי, לקח אותי לבית של הרבי ולקבר שלו. נסענו והוא דאג לי כמו אבא לילד, השכיב את המושב מאחורה כדי שאוכל לנוח כי הייתי גמור. הוא מלאך. אתה רואה מצב שברוס ספרינגסטין היה עושה כזה דבר? זה נתפס אצלך בכלל? היום העולם של המוזיקה כבר מתנהל כמו פוליטיקה".
אגב פוליטיקה, אתה שקט בעניין הזה מאז כל ענייני בית הנשיא וכו'.
"בחיים לא הייתי אדיש לפוליטיקה כמו שאני עכשיו. הם כפו עליי את האדישות הזאת. אמנם הלכתי להצביע כי יש לי ילדים ואחריות וצריך ללכת, אבל זה בכפייה. זה לא מה שהיה בשנים קודמות, היה לי להט אדיר. היום אני בן אדם קטן שבא ועושה את שלו וזהו. התעייפתי. ויותר מזה, אני לא מבין איך הם לא עייפים כל הרצים. ברוך שלא עשני פוליטיקאי. אני מרחם עליהם. הם מסכנים כולם בלי יוצא מן הכלל. לא מתאים לי, מתאים לי בוב מארלי שעל הבמה עשה מהפכה יותר מהרבה קשקשנים אחרים. תנו לנו להעריך אתכם, אתם לא משאירים לי בררה, וחס ושלום לא יהיה לי בכלל למה לחנך את הילדים שלי. אני כבר אומר להם שאלוהים לא יברך אותם להיות משהו בכיוון הזה. הכול מה אני לא, שום דבר מה אני כן. יודע למה? לא רוצה להיות יהיר אבל אתה רואה היום כל מיני אמנים שמביעים את הדעה שלהם. בתקופתי לא היו אנשים עם אומץ, הייתי לבד שפותח את הפה".
בסוף אולי כן חשוב לך לנצח את כולם או את הכל, זה גם אחד השירים הכי יפים שלך.
"תשים לב טוב מה אמרתי, 'ניצחת איתי'. אני לא ניצחתי כלום וגם לא אנצח כלום לבד".
