"בעיניי הר הבית הוא סמל. אני אוהבת את ירושלים על כל חלקיה, ואני אוהבת מאוד את העיר העתיקה, אבל אינני אוהבת את מלחמות הדת על הר הבית. את העובדה שהמקום הזה טעון אינני אוהבת. בעיניי דתות – כל הדתות ולא רק היהדות – צריכות להוביל לטוב ולא למאבקים טריטוריאליים. המטרה של הדתות היא לעשות אותנו אנשים טובים יותר ולא לקלקל את תכונותינו. אני מעדיפה שיהיו במקום הזה כמה שפחות הפגנות דתיות, של כל דת, כי זה גורם אחר כך רק להיתקלויות, וזה חבל מאוד.
"אחרי מלחמת ששת הימים חייתי במשך עשר שנים בירושלים כסטודנטית. הספקתי להתגורר ברחביה, בטלביה, באבו־תור, בנחלאות, בכל מיני מקומות יפים. זו הייתה התוכנית המקורית שלי, לגור בה, בלי קשר למלחמה. תמיד אהבתי מאוד את העיר הזאת וגם היום אני אוהבת אותה מאוד, אף שבנסיבות החיים אינני גרה בה אלא ברעננה. כמעט מדי שבוע אני מגיעה לירושלים".
ירושלים של זהב היה שיר כמעט נבואי, אבל נדמה שהשורה "שופר קורא בהר הבית" לא ממש התגשמה. שום שופר אינו קורא שם כיום.
"ביקרתי כמה פעמים בהר, בין השאר גם בשנים האחרונות במסגרת טיולים באזור. אין לי פתרונות למציאות הנוכחית בהר כי אינני מדינאית. אין לי חשיבה מדינית, רק אנושית. כל שאני יכולה לומר הוא שחבל שאין נגישות להר הבית לכולם, למוסלמים, ליהודים, לנוצרים ולכל מי שרוצה. חבל שזה איננו מקום מכיל. לקראת השנה החדשה אני מקווה שזה יהיה מקום שפתוח לכולם".
הר הבית מדבר גם למי שאינם דתיים?
"אני עצמי מסורתית, אוהבת יהדות. במקורי אני ממושב נחלים. המשפחה המורחבת שלי גרה כולה בנחלים, והיא דתית לאומית. אם שאלת לדעתי, אני רוצה שיקום כאן מקדש רוח שבו אנשים יאהבו זה את זה. זה הכי חשוב".
ומקדש ממשי בהר הבית?
"לא, לא במתכונת שהייתה לפני אלפיים שנה שהעלו בו קורבנות וגם לא אתר במתכונת של הוותיקן. יותר משאנשים יאהבו את המקומות צריך שהם יאהבו זה את זה ותהיה להם חמלה בינם לבין עצמם ולבין שכניהם".
האם לדעתך גם נעמי שמר – שכתבה את "ירושלים של זהב", וגם שירים אחרים כדוגמת "שירו של אבא" המוכר כ"ייבנה המקדש" – הייתה מסכימה איתך שמה שנחוץ הוא מקדש מופשט, או שהיא כיוונה בשיריה גם למקדש ממשי בהר?
נתן משוכנעת שהמקדש בשיריה של שמר הוא רק משל ולא הזמנה לאדריכלים: "השיר 'ייבנה המקדש' הוא כעדותה בעצמה שיר הלל לחלוצים כאביה ולכל המפעל הציוני", מסבירה נתן. "היא הייתה ציונית חילונית עם רוח של אמונה גדולה בחלוציות וביישוב הארץ".
"נעמי הייתה חד־פעמית ביכולות ובתפיסה שלה", היא מתרפקת. "היא כתבה את 'ירושלים של זהב' כי כילדה וכנערה לפני מלחמת השחרור היא הייתה רגילה לנסוע מקבוצת כנרת לירושלים דרך הבקעה, ופתאום – במשך 19 שנים – נסגרה לה הדרך. זה שיר שנכתב מתוך הגעגועים.
"אני זוכרת גם את עצמי ואת חבריי עומדים מול הגדרות ליד מלון המלך דוד ומסתכלים על החיילים הירדנים שמחזיקים תת־מקלעים. כילדים פחדנו מהם וגם התרגשנו מהמראה.
"וכשעמדתי ביום העצמאות של שנת 67' בבנייני האומה ושרתי 'איכה יבשו בורות המים' לא הייתה עין יבשה בקהל. כולם שם היו ירושלמים שחווים את הגדר יום־יום. ופתאום, כעבור שלושה שבועות, שמענו שאין גדרות יותר.
"בשנים הבאות חבריי ואני נהגנו לטייל בירושלים בלילות ולפנות בוקר היינו הולכים לעיר העתיקה ומטפסים על החומות. בשנים הראשונות אחרי המלחמה היתה שם תחושה בטוחה מאוד".
ולאן נעלמה כל ההתרגשות הגדולה?
"מה אומר לך? בכל פעם שאני שרה את 'ירושלים של זהב' אני מתרגשת וחווה מחדש את הרגע ההוא".
בביקורייך בהר חשת שם את שאר הרוח או רק מתח בין־דתי?
"הלכתי שם בנחת. בירושלים העתיקה יש משהו מיוחד. האוויר של ירושלים – בכל מקום בה – הוא קסום. אי אפשר להתעלם מכך".
