לואי ד' ברנדייס נולד בלואיוויל, קנטאקי, אבל רוב שנות פעילותו עברו עליו בבוסטון. הוא גדל במסגרת מתבוללת ואבות אבותיו אף נמנו עם חברי כת "הפרנקיסטים". חריג מהם היה דודו, שהיה בעל הכשרה אורתודוקסית, ושאותו אהב.
משסיים ברנדייס את בית הספר למשפטים באוניברסיטת הארוורד אמרו עליו שהוא האיש המבריק ביותר שלמד שם אי פעם. במהלך פעילותו המשפטית הודבק לו הכינוי "פרקליט העם" משום שנלחם נגד מונופולין מכל סוג וחתר להישען על תוכנית ערוכה היטב של חקיקה כלל לאומית שתמנע מעסקים להגביל את החופש באמריקה. ואולם הנשיא טאפט, שברנדייס בחר בו ב־1908, לא ענה על ציפיותיו והקיף עצמו באנשים של עושר ופריבילגיות. גם הנשיא תיאודור רוזוולט, שהקים את המפלגה הפרוגרסיבית וביקש להתמודד שוב על הנשיאות בבחירות 1912, לא היה נראה לברנדייס כאיש המתאים ל"שעת הצמיחה החדשה".
אדריכל החופש
באמצע 1912 זימן המושל וודרו וילסון, המועמד לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית, את ברנדייס לשיחה במעונו הרשמי בניו־ג'רסי. ברנדייס התרשם לטובה מאישיותו של וילסון. וילסון הקדיש לשיחתם שלוש שעות ובמהלכן גיבשו את העקרונות הבסיסיים של מצעו של וילסון בנוגע למסחר ולעסקים, שנודע בשם "החופש החדש". ברנדייס היה זה שפיתח תפיסה מגובשת כנגד יתר הריכוזיות של העסקים הגדולים שנתונים בידיים פרטיות ומאיימים על החברה החופשית. וילסון אימץ מיד את תפיסות ברנדייס, ולא בכדי כינה ארתור לינק, הביוגרף של וילסון, את ברנדייס "אדריכל החופש החדש".
לאחר שווילסון נבחר לנשיא, עוד טרם התקיימה הכתרתו הרשמית, בשלהי 1912, התעוררה מחלוקת עמוקה ביותר בחוגו הקרוב באשר למינוי התובע הכללי. מחשבתו המיידית של וילסון הייתה למנות את ברנדייס מבוסטון, שהתגלה כמבקר החריף ביותר של התעשייה המונופוליסטית, ושימש למעשה היועץ היחידי החשוב ביותר של וילסון במהלך מערכת הבחירות בנושאים אלה. מה גם שחוגים עצמאיים, מתקדמים ובעלי תודעת צדק חברתי ראו במינויו מבחן לדבקות וילסון בקדמה.
מהצד האחר החלה להתפשט התנגדות עזה למינוי ברנדייס כתובע כללי בקרב החוגים הבנקאיים, בעלי התאגידים הגדולים והמונופולים, בשל עמדותיו החברתיות. לאור ההתנגדות שקמה נסוג בו וילסון מכוונתו ומועמדות ברנדייס לתובע כללי ירדה מן הפרק. אף על פי כן, המשיך הנשיא הנבחר לקוות שיוכל למצוא דרך לשלב את ברנדייס במעגל הרשמי של הסובבים אותו.
ניסיון שני של וילסון למנותו, בראשית 1913, למזכיר לענייני מסחר ועבודה, לא צלח אף הוא בשל התנגדותם של מנהיגים דמוקרטים בבוסטון, שהיו קשורים לאינטרסים כלכליים, וחששו שהמינוי יביא קץ להשפעתם ולשליטתם בעניינים. הורדת מועמדות ברנדייס "שברה את לבנו", כתב ידידו ומעריצו הסנטור לה־פולט, שכונה "הענק הקטן מויסקונסין".
אך פעילותו הציבורית של ברנדייס לא שככה. כעבור זמן קצר הייתה לברנדייס מעורבות מכריעה בהעברת חוק הבנק הפדרלי. הוא זה ששכנע את וילסון לאמץ אותו כנגד התאגידים וכנגד תוכניתו המקורית של הנשיא. לא זו בלבד, אלא שהנשיא ביקש מברנדייס, באפריל 1913, לשמש יושב ראש הוועדה שתבדוק את נושאי התעשייה, כשכתב לו: "אין אחד בארה"ב שיכול להנהיג ולחקור ביסודיות את מכלול העניינים הללו כמוך". ברנדייס נענה לבקשת הנשיא ונטל עליו את משימת הבדיקה אבל בלא שנעשו ניסיונות נוספים לשלבו בעשייה השוטפת בממשל וילסון.
חברות במועדון היוקרה
בראשית 1915 פנה ויליאם היטץ, תובע מיוחד במשרד המשפטים בוושינגטון, לנשיא וילסון ושיתף אותו בגלגולי הצעתו למנות את ברנדייס כחבר לא תושב של המועדון החברתי היוקרתי "קוסמוס" בוושינגטון. היטץ מציין כי החלה להתעורר התנגדות בקרב חברים אחדים של המועדון למינויו של ברנדייס, ואם חבריו לא יתמכו בו היא עלולה לסכל את הצטרפותו. על פי היטץ, הרקע להתנגדות הוא שברנדייס נתפס כרפורמטור; שהוא יהודי; ושהוא עלול לעשות צרות במועדון של בעלי נימוסים מעודנים. היטץ מוסיף שמכתבי התנגדות נכתבו על ידי חברים שכלל אינם מכירים את ברנדייס או כאלה שהתבקשו להביע את התנגדותם אף על פי שאינם חברי המועדון. בשל העוול שנעשה לברנדייס, ציין היטץ, הוא מצפה מהנשיא, בתור חבר המועדון, שיכתוב לוועדת הקבלה בזכות מינויו של ברנדייס. הוא מדגיש כי ברנדייס איננו יודע דבר על אודות התנהלות זו.
הנשיא השיב עוד באותו יום לוועדת הקבלה של המועדון כי הוא תומך בחום רב בקבלת ברנדייס כחבר למועדון. וילסון קבע כי הוא מכיר את ברנדייס וכי הערכתו האישית אליו היא גבוהה ביותר, וכי הוא מאמין שקבלתו למועדון לא תהיה רק צעד צודק כלפיו אלא תוסיף למועדון חבר בעל איכות מעולה.
כשהתוודעתי לפרשה זו לפני שנים אחדות חשבתי שכהיסטוריון אינני בן חורין לפסוח עליה וביקשתי, בלשון תקיפה, ממועדון "קוסמוס" לאפשר לי לעיין במסמכים שנגעו לנושא זה. התשובה הראשונה שקיבלתי הייתה שהמידע שאני מבקש הוא פרטי, נוגע לרשומות המועדון ואיננו מיועד לעיון הציבור. לא השלמתי עם סירוב זה ונימקתי את בקשתי בכך שמדובר בשני אישים בעלי שם בהיסטוריה האמריקנית, וחובת ההיסטוריון היא לעשות את מרב המאמצים כדי לחשוף את כל העובדות הנוגעות לעניין זה. הוספתי גם שמשום שהמועדון נהנה מיוקרה גבוהה מאוד לא מן הנמנע שאשתף עיתונים ידועים בארה"ב בנושא זה כדי לסייע בידי.
הפעם קיבלתי תשובה שונה, "עניינית" לכאורה. נאמר לי שבבדיקה שנעשתה עם הממונה במועדון על "חברות" התברר שהרשומות הללו לא נשמרו על ידי המועדון. התשובה סתמה את הגולל על מאמציי, אם כי הרגשתי היא שהרשומות אכן נמצאות, אבל אין למועדון כל עניין לחשוף אותן, משום שהן יספקו חומר עסיסי מאוד על אנשי החברה הגבוהה בוושינגטון שנמנו עם חברי המועדון.
בהקשר זה מצאתי לנכון להביא דברים שכתב ביומנו קולונל האוז, איש סודו ויועצו הקרוב ביותר של הנשיא וילסון עוד ב־22 בנובמבר 1912: "סעדתי עם ברנדייס אתמול. דעותינו היו זהות ברוב הנושאים העומדים עתה על הפרק. הוא יותר מאשר משפטן, הוא בעל כישרון עיתונאי ויש לו יכולת יוצאת דופן להתבטא בבהירות. פה ושם צף על פני השטח אחד ממאפייני העברית [קרי, היהודים] של אחד ששומר משהו בעתודה". האוז הרעיף שבחים על ברנדייס ובכל זאת הסגיר גם את דעתו בנוגע ליהודים. אולי שאין תוכם כברם? שהם מסתירים משהו?
עם זאת, אין להטיל ספק בהערכתו הרבה של הנשיא וילסון כלפי ברנדייס, כפי שזו באה לידי ביטוי בפרשת מינויו לשופט בית המשפט העליון. וילסון הטיל את כל כובד משקלו כדי למנות את לואי ברנדייס כשופט. השופט ג'ורג' ווסטון אנדרסון, שייעץ לוועדת המשנה של הסנאט בנוגע למועמדות ברנדייס, שיבח את אומץ לבו של הנשיא וראה בניצחונו ובמינויו של ברנדייס "ניצחון חדש של החופש: חופש מחסימת דעות קדומות גזעניות. חופש מכניעה לכוח הכסף. חופש לחשוב ולפעול ולדבר כפי שראוי לאנשים בדמוקרטיה אמיתית". לראשונה בתולדות ארה"ב של אמריקה נבחר יהודי לבית המשפט העליון של ארה"ב.
פעילות ציונית
המפגש הראשון של ברנדייס עם הציונות אירע ב־1910, כשנכנס כבורר בסכסוך שפרץ בניו יורק בקרב מהגרים יהודים ממזרח אירופה בין שענים ובין מעסיקיהם. שני הצדדים הרשימו אותו בהבנתם, בעקרונותיהם ובנאמנותם לדמוקרטיה תעשייתית, כמו גם הלקחים שנשאו עמם מהאנטישמיות שהביאה אותם להגר ממזרח אירופה לאמריקה. שביתה זו הייתה מפגשו האמיתי הראשון של ברנדייס עם יהודי מזרח אירופה.
כעבור שנתיים, באוגוסט 1912, נפגש ברנדייס לשיחה ארוכה בבית הקיץ שלו עם יעקב דה־האז, מי שהיה בשעתו מזכירו הפרטי של הרצל ונשלח על ידו לארה"ב כדי לקדם את הציונות האמריקנית. בפגישה זו הצליח דה־האז להאיץ את התקרבותו לציונות. ליוצר הציונות האמריקנית הפך ברנדייס רק לאחר שפגש ציוני אחר וקרא ספרים שעסקו בקורות אנשים שעברו בחייהם תפנית. הוא העיד על כך במאי 1913, במועדון אגודת הצעירים העבריים בצ'לסי, מסצ'וסטס, באחד מנאומיו הראשונים בנושא הציונות. בפתיחת דבריו הוא ציין כי הייתה זו זכות גדולה עבורו לבלות ערב עם אחד האנשים המעניינים ביותר, איש מבריק ויוצא דופן, אהרן אהרנסון (לפני חודשיים מלאו מאה שנים למותו הטראגי בתאונת מטוס צבאי בריטי בתעלת הלאמנש).
כעבור שנה וחודשים אחדים, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, באוגוסט 1914, התערער מעמדו החוקי של היישוב בארץ ישראל. משענתו הכלכלית נשמטה והוא נותק ממקורות התמיכה הכספית שלו. זו הייתה שעתה החשובה והחיונית של יהדות אמריקה. ברנדייס התייצב בראש הציונות האמריקנית שנערכה כדי לשמור על קיומו של היישוב ולהבטיח את הישרדותו. היא השכילה לרתום לעניין את הממשל האמריקני, וזה העמיד לרשות היישוב את שירותיו בהעברת סיוע כספי ודיפלומטי. בלא ספק, שמו של ברנדייס, שהלך לפניו בחוגי ממשלו של הנשיא וילסון, סייע מאוד בהיחלצות אמריקה לטובת היישוב.
בד בבד פעל ברנדייס בלא ליאות במהלך שנת 1915 לכנס בצוותא את כל הארגונים והגופים של יהודי אמריקה כדי לכונן קונגרס כללי יהודי־אמריקני. קונגרס זה היה אמור לקבל החלטות בנוגע לעמדותיה של יהדות אמריקה בסוגיות הפוליטיות הנוגעות ליהודי העולם וליישוב, סוגיות שיעמדו על הפרק בתום המלחמה. גם בנושא זה מצא ברנדייס שפה משותפת עם איש ארץ ישראל שהגיע באותה העת לארה"ב, פנחס רוטנברג. רוטנברג, לימים מייסד חברת החשמל הישראלית, בדומה לאהרנסון, לא היה אהוד על הממסד הציוני, לא נמנה עמו ודעותיו אף עוררו התנגדות חריפה כלפיו בקרב חוגי הציונות האמריקנית. שלא כמוהם, התרשם ברנדייס מכנותו, מישירותו ומיכולת השכנוע שלו.
פסגת השפעתו של ברנדייס באה לידי ביטוי בתקופת הכנת הטיוטות של הצהרת בלפור, שפורסמה ב־2 בנובמבר 1917. הדיונים בממשלה הבריטית סביב הנוסח בחודשים שקדמו לה לא היו פשוטים ובמהלכם הודגשה החשיבות הרבה שהממשלה הבריטית מייחסת לעמדתה של ארה"ב. מיד לאחר כניסת ארה"ב למלחמה כנגד גרמניה באפריל 1917 ביקר בה שר החוץ הבריטי, הלורד בלפור. במהלך ביקורו הוא נפגש לבקשתו לשיחה אישית עם ברנדייס, שיחה שלאחריה הצהיר בלפור: "אני ציוני". מאוחר יותר, כשהונחה הטיוטה האחרונה של ההצהרה על שולחנו של הנשיא וילסון, הוא ביקש לשמוע את חוות דעתו של ברנדייס. בשלהי ספטמבר 1917 כתב ברנדייס לוויצמן שלאחר שיחות שקיים עם הנשיא וילסון ועם יועציו הקרובים הוא מרגיש שהוא יכול לומר שלנשיא יש "אהדה מלאה" לנוסח ההצהרה. בלא ספק, דברים אלה סייעו מאוד מאוד לסלול את הדרך הסופית לפרסום ההצהרה, וייתכן שבלעדיהם היא לא הייתה באה לעולם.
ביקור בארץ ישראל
גולת הכותרת של פעילות ברנדייס לטובת ענייני ארץ ישראל מבחינה אישית הייתה ביקורו היחיד בארץ ישראל בקיץ 1919. במכתבו הראשון לאשתו מירושלים כתב על ביקורו בארץ ישראל:
הביקור נמשך קצת למעלה משבועיים וכלל למעשה את כולה, כל הערים, ועשרים ושלוש מושבות מתוך ארבעים וארבע. הגענו לירושלים, אנו נמצאים בה כבר ארבעים ושמונה שעות. ביום הראשון נסענו בדרך אליה, וביום השני אנו נמצאים בה. זו ארץ נפלאה ועיר נפלאה. אהרנסון צדק. זו קליפורניה בזעיר אנפין, אבל קליפורניה שבורכה בכל מה שההיסטוריה של בני האדם יכולה לתרום, וברגשות העמוקים ביותר שיכולים לעורר עם. הגעגועים הארוכים כל כך במרוצת הדורות והאהבה שכה ניתן עתה להסבירה. יש לארץ ישראל יתרון גדול על קליפורניה – שהיא קטנה. הניגודים המופלאים של הטבע נמצאים סמוכים זה לזה. לא רק המוח אלא גם העין יכולה לקלוט אותם בתמונה אחת, והאיכות הנפלאה של האוויר מוסיפה להם מרחקים ראויים.
מה שראיתי בקליפורניה ובקניון הגדול נראה לי פחות יפה מהמראה הנגלה מהר הזיתים לכיוון ים המלח והארץ שמאחוריה. ועדיין הכול אומרים שצפון ארץ ישראל יפה הרבה יותר, אלא שעתה בעונה היבשה בקיץ אנו רואים את הארץ במצב הרע ביותר. הלילות תמיד קרים. בירושלים נוח להרגיש בצל באמצע היום ויש תמיד רוח רצופה מהים. הבעיות הן רציניות ורבות. הדרך ארוכה, השביל קשה ולא בטוח, אבל המאבק משתלם. זו היא באמת ארץ הקודש.
באשר לתובנותיו מנסיעה זו ראוי לצטט, בתמצית, קטע ממכתבו לגנרל אלנבי: "מה שראיתי ושמעתי שכנע אותי ביתר שאת כי ארץ ישראל יכולה וצריכה להיות המולדת היהודית, כאשר הובטח בהצהרת בלפור… אין בעיות וקשיים אשר הרוח והרצון היהודיים לא יוכלו להם – רצון היהודים בארץ ישראל ובחוץ לארץ".
לאחרונה מלאו מאה שנים לביקורו בארץ ישראל. ניתן לקבוע שלא קמה בארה"ב אישיות יהודית, לא לפניו ולא לאחריו, שזכתה כמוהו להערכה, להכרה ולהוקרה מצד נשיאה של ארה"ב. ברנדייס לא שאב את כוחו כמנהיג לא מפעילות בקרב הממסד היהודי ולא מהעמדת ממונו לרשות מסע הבחירות של הנשיא. הוא כבש את לבו של הנשיא האמריקני בזכות אישיותו, ערכיו ותפיסותיו בתחומי המשפט וחישוק השפעתם של בעלי ההון. שמו ומעמדו של ברנדייס נקבעו בראש ובראשונה בזירה הכלל אמריקנית וממנה הוא נלקח להנהיג את הציונות האמריקנית.
בשני צומתי ההכרעה החשובים ביותר לגורל היישוב היהודי בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית – האחת במהלך מלחמת העולם הראשונה, והאחרת בנוגע להצהרת בלפור – יצא היישוב נשכר לא מעט בשל ההערכה שלה זכה ברנדייס אצל נשיא ארה"ב. מסקנתנו בדיעבד היא שהן הציונות האמריקנית והן היישוב בארץ יצאו נשכרים ביותר מאי־השתלבות ברנדייס בממשל הנשיא וודרו וילסון.
ד"ר נתן אפרתי הוא היסטוריון וחוקר תחיית הדיבור העברי. ספרו על ראשית היחסים בין יהודי ארה"ב והיישוב בארץ בשלהי התקופה העות'מאנית יראה אור בקרוב בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה
