השבת שחלה בין ראש השנה ליום הכיפורים נקראת "שבת שובה" בעקבות ההפטרה, הפותחת במילים: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלוֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲונֶךָ" (הושע יד, ב). השיבה עד ה' מזכירה את הפסוק שמופיע בפרשת התשובה בספר דברים: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹוהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל, ב). שתי פרשות אלו מציגות את התשובה כמערכת יחסים הדדית: לצד שיבת האדם לא־ל, מופיע הפועל "שב" גם ביחס לא־ל: "וְשָׁב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ל, ג) "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ" (הושע יד, ה).
פרשת התשובה בספר דברים (ל, א־י) איננה מופיעה כחלק אימננטי מהברית אשר נכרתה בערבות מואב (כז־כח) אלא כמעין נספח לה. ואכן, מערכת היחסים בין העם לאלוהיו המשתקפת בפרשת התשובה שונה מזו המתוארת בפרקי הברית. בפרקי הברית מתוארת מערכת יחסים משפטית־חוזית, שאיננה מאפשרת פתח מילוט, אלא מציבה זה מול זה לבחירה את הטוב לעומת הרע ואת הברכה לעומת הקללה, ואופיינית לקשר שבין עבד לאדון. לעומת זאת, בפרשת התשובה מתוארת מערכת יחסים הדדית המבוססת על רגש של אהבה ורחמים: "וְשָׁב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ" (ל, ג).
מתוך עיון בספר יונה, אשר נושא התשובה עומד במרכזו, ננסה להסביר מדוע לא הסתפקה התורה בברית שנכרתה בערבות מואב, אלא הוסיפה לברית זו את הנספח בדמותה של פרשת התשובה.
לומד על בשרו
יונה הנביא בורח בכל כוחו מהשליחות שהוטלה עליו ללכת לנינווה ולהזהיר את אנשיה מפני הפיכתה בעוד ארבעים יום. לאחר שמבצע יונה בעל כורחו את השליחות שהוטלה עליו, אנשי נינווה חוזרים בתשובה ומשנים את מעשיהם, כפי שחשש שיקרה. יונה חש כי זו "רעה גדולה" וחורה לו על כך מאוד. את זעמו הוא מבטא בתפילתו לה':"וַיֹּאמַר אָנָּה ה' הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. וְעַתָּה ה' קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי" (יונה ד, ב־ג).
שבע פעמים לאורך המקרא נזכרות מידות הרחמים של הקב"ה ובכולן הן נזכרות בהקשר חיובי. רק יונה מזכיר את מידות הרחמים של הא־ל בהקשר של טרוניה כלפיו. בתפילתו נותן יונה הסבר מפורש מדוע ברח מהשליחות שהוטלה עליו. הוא ידע שה' הוא א־ל רחום וחנון ולכן יקבל את תשובת אנשי נינווה. ידיעתו המוחלטת והוודאית של יונה בנוגע לדרכי הא־ל בעולם מזכירה את בקשתו של משה: "וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ" (שמות לג, יג). בעוד משה מבקש מהא־ל בענווה שיודיע לו את דרכו בעולם, יונה טוען שהוא כבר יודע את דרכי הא־ל ולא מסוגל לקבלן. יונה, רודף הדין והאמת, מבטא בתפילתו התנגדות לרעיון התשובה ויוצא נגד מידת הרחמים בנחרצות כה רבה עד כדי כך שהוא מבקש את נפשו למות.
ה' מבקש ללמד את יונה על בשרו מדוע לא יוכל העולם להתקיים ללא הרחמים. בדומה לשיעור שעורך ה' לאליהו הנביא הקנאי במלכים א פרק יט, ובו הוא מקדים את השאלה "מה לך פה אליהו" לפני השיעור (יט, ט) ולאחריו (יט, יג), כך גם במקרה שלפנינו. השיעור על מידת הרחמים שמבקש ה' להעביר ליונה באמצעות הקיקיון מוקף בתחילתו ובסופו בשאלה "הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ"? (ד, ד;ט). בעוד שבפעם הראשונה מתייחסת שאלה זו לרחמי הא־ל על אנשי נינווה, הרי שבפעם השנייה מתייחסת שאלה זו באירוניה קלה לאובדן הקיקיון.
יצורים גשמיים
בפעם הראשונה מבקש יונה למות בעקבות ויכוח תיאולוגי עקרוני שיש לו עם ה' בנוגע למידת הרחמים בעולם. לעומת זאת, בפעם השנייה מבקש יונה למות בעקבות השמש הקופחת על ראשו. הפער בין שתי סיבות אלו ממחיש לנו, הקוראים, את מעמדו של האדם בעולם. מצד אחד האדם הוא יצור תבוני אשר יכול להגיע עד לכדי שיא של ויכוח תיאולוגי עם הא־ל עצמו. אך יחד עם זאת האדם הוא יצור גשמי ותלותי שבִּן רגע יכול לבקש את נפשו למות בעקבות מכת שמש או רוח קדים חרישית.
על ניסיון הקיקיון כתב פרופ' אוריאל סימון את הדברים הבאים:
ההתנסות הכאובה והמשפילה נועדה לפקוח את עיניו לגבי תלותו שלו בגופו, ולעשותו מודע להזדקקותו העקרונית של בשר־ודם לחסדי שמים… שאלתו האירונית של ה' לגבי חרונו של יונה על אבדן הקיקיון מעמידה את חרונו על חנינת נינווה בממדיו הנאותים. באמצעותה נתחוור לרודף הצדק הגדול כמה קרוב גם הוא לעצמו: וברחמו על עצמו במודע ובגלוי, הוא נפתח להבנת רחמי ה' על זולתו (מקרא לישראל, יונה, עמ' 81).
באמצעות הקיקיון ה' מלמד את יונה עד כמה אנושיים, קטנים ותלותיים אנו, ועד כמה זקוקים אנו לרחמים. העובדה שלצד היותנו יצורים תבוניים אנו גם יצורים גשמיים אשר יסודנו בעפר וסופנו לעפר, יצורים המשולים לחרס נשבר, לצל עובר ולרוח נושבת – היא הסיבה שבגינה לא הסתפקה התורה בברית שנכרתה בערבות מואב, אלא הוסיפה לה גם נספח, בדמות פרשת התשובה המבוססת על מידת הרחמים.
את ספר יונה קוראים בהפטרה בתפילת מנחה של יום הכיפורים. בשעה שאנו קוראים סיפור זה הראש כבר דופק, והחולשה ניכרת בפניהם של רוב המתפללים. בשעה זו יכולים אנו להזדהות עם תחושת קטנות האדם, הזקוק כל כך לרחמי שמים, ולהתפלל לה' שינהג בנו במידת הרחמים.
