לישראלים המכירים את צמחיית הארץ מוכר צמח הקיקיון הגדל בר בבקעת הירדן ובמישור החוף, בעיקר בצידי דרכים כפליט תרבות. זהו צמח בעל עלים רחבים ומאוצבעים, הגדל בקיץ. הוא פורח ונותן פירות במהירות ולמרות היותו צמח רעיל מאוד מפיקים מזרעיו שמן, המשמש בתעשיות שונות וברפואה, ומוכר כ״שמן קיק״.
האם זהו צמח שיכול לתת צל מעל לסוכה? הקיקיון אמנם יכול לתת מעט צל, אך הוא איננו מטפס על סוכה. הצמח דורש חום והוא נפוץ בעיראק ובמצרים. שם הקיקיון במצרית עתיקה הוא ק׳ק, ובקברי הפרעונים נמצאו זרעי קיקיון. בנוסף לדמיון עם השם המצרי, נוספה אפשרות לזיהוי הצמח בעזרת תגלית מדעית משנת 2002. הכוונה היא לתגליתו של ד״ר גונטר מילר מאזור נחל דן. הוא מצא מין חדש של עש (סוג של פרפר), שלא היה מוכר למדע, שזחליו (הנקראים תולעים בלשון העם) ניזונים מהקיקיון בלבד. בשלבים מתקדמים של התפתחותם הם אוכלים רק בשעות הלילה וביום מסתתרים מתחת לעלים המתים, כך שאינם נראים. בשלב האחרון בהתפתחות הזחלים הם יכולים לחסל בלילה אחד צמח שלם.
תופעה מיוחדת זו בהחלט יכולה להסביר את התופעה המסופרת בספר יונה גם באופן מדעי. בשלב זה אין ידיעות על הימצאותו של מין זה גם בעיראק, שבה נמצאת נינווה, אבל כצמח אוהב חום תנאי האקלים בהחלט מתאימים לו.
ציורי הסיפור
עד כה לא נמצאו תיאורים של סיפור יונה באמנות היהודית של המאות הראשונות לספירה. רק בשנים האחרונות נמצא תיאור של יונה הנפלט מהדג בפסיפס בית הכנסת העתיק בחוקוק, המתוארך למאה החמישית. זהו תיאור יוצא דופן של דג גדול בולע דג קטן יותר, שגם הוא בולע דג קטן ממנו, וזה בולע את יונה. סיפור כזה מוזכר בפירוש מוסלמי לספר יונה, אך אינו מוכר בספרות המדרשית שלנו.
לעומת זאת מוצאים אנו מספר רב מאוד של תיאורים מסיפור יונה באמנות הנוצרית הקדומה, בגלל המשמעויות הרבות שניתנו לסיפור בתיאולוגיה הנוצרית. החוקרת ג'נסן מצאה 80 תיאורים של שלבים שונים מסיפור יונה בציורי הקיר בקטקומבות הנוצריות ברומא, 200 פעם בסרקופגים – ארונות הקבורה הנוצריים, וכן תופעה ייחודית לסיפור יונה – ריבוי הסצנות כמקבץ אחד, לעיתים בצורה עוקבת כמו בציורי קומיקס.
בציור הבא מופיעים האירועים מימין לשמאל: יונה מושלך מהסירה, יונה נפלט מה״דג״ ויונה שוכב מתחת לסוכה. התיאור של הסיפור מימין לשמאל מעלה את ההשערה שהציורים לקוחים ממקור עברי, כנראה כתב יד של מגילה, כפי שהיה נהוג באותם זמנים.
דוגמאות נוספות לקשר עם מקורות יהודיים, כולל מדרשיים, ניתן למצוא במספר תיאורים של יונה. באחד מסדרת פסלים קטנים שנמצאו בקבר בתרסוס שבאסיה הקטנה רואים את יונה מושלך לים כשרגליו תחילה ולא ראשו, כפי שמופיע כמעט בכל התיאורים האחרים. ייתכן שיש כאן הד למדרש פרקי דרבי אליעזר: ״הטילו אותו עד ארכבותיו והים עומד מזעפו. נשאו אותו אצלם והים הולך וסוער, הטילו אותו עד טבורו והים עומד מזעפו, נשאו אותו אצלם והים עומד וסוער, הטילו אותו על צוארו וכו' עד שהטילו כולו שנאמר וישאו את יונה״.
דוגמה אחרת להשתקפות מדרשית ניתן למצוא בציור קיר בכנסייה בשוודיה, שבו רואים את יונה מושלך בצד ימין של האונייה לפי הדג כשהוא לבוש, עם שיער ובעל זקן. מצידה השמאלי של האונייה נראה יונה שיוצא מהדג כשהוא ערום וקירח. מדרש המסביר זאת מצוי במדרש יונה, ובו מסופר ש"אף אני חסתי על כבודך והצלתיך מבטן שאול ומרוב חמה שהיה במעי הדגה, נשרף בגדיו ומעילו ושערותיו".
ויכוח פנים־נוצרי
אחד הפרטים הבולטים בכל התיאורים הללו הוא יונה השוכב מתחת לסוכה, עליה מטפסת דלעת הבקבוק. הדלעת מופיעה בכל התיאורים המוקדמים של יונה, גם בפסיפסים, והשאלה היא מדוע נבחרה דווקא דלעת הבקבוק לתיאור זה. ובכן, מאחר שלא היה לקיקיון שם ביוונית, בחרו השבעים בתרגומם (בספטואגינטה) שם שדומה לו בצליל ב־Kolokinthi, שהוא אבטיח הפקועה. צמח זה ממשפחת הדלועיים אינו מטפס אלא משתרע ופירותיו אינם אכילים. אין בין תיאורי יונה הנוצריים או היהודיים שום ציור של צמח זה.
בשלב מאוחר יותר, בסוף המאה הרביעית, תורגם התנ״ך ללטינית על ידי הירונימוס, ששלט בשפה הלטינית כמו גם ביוונית בארמית ובעברית. תרגום זה הוכרז כתרגום המחייב רק בשנת 1546. הירונימוס תרגם את הקיקיון לקיסוס, ששמו הלטיני הוא Hedera, כשגם הצליל וגם הצמח אינם דומים לקיקיון, פרט לכך שהקיסוס מטפס. כתוצאה מתרגום זה התגלעו חילוקי דעות קשים בין הירונימוס ואחד מאבות הכנסייה החשובים, אוגוסטינוס, שמצאו ביטוי בהתכתבות ביניהם. אוגוסטינוס העדיף תרגום אחר, כנראה קדום לזה של הירונימוס, שקבע שה־Cucurbita שהיא דלעת הבקבוק, הוא המונח המתאים. מסתבר שדעתו של אוגוסטינוס ניצחה, בגלל ריבוי התיאורים של דלעת הבקבוק.
בדומה להשפעת המדרשים היהודיים על תיאורי יונה, מוצאים גם השפעות נוספות, כמו השפה והמיתולוגיה היוונית. ה״דג״ המוזר המופיע באיורים הרבים מקורו ביוונית, בה אין מילה מיוחדת לדג גדול/לויתן או כריש, וכולם נקראים ketos, שהוא גם מפלצת. מכאן התיאורים המאוחרים יותר של יונה בבטן הלויתן, וכן מקור לאגדה יוונית על הנסיכה אנדרומדה, שניצלה ביפו מפני המפלצת הימית.
לצערנו, האיורים היהודיים המוקדמים ביותר של ספר יונה המוכרים לנו הם מכתבי יד מימי הביניים, כשהקדום שבהם הוא התנ״ך של יוסף הצרפתי מסרוורה־פורטוגל, משנת 1299. אין זה שולל את האפשרות שהיו כאלה ואינם ידועים לנו. בתיאורים היהודיים מהמאה העשרים מוצאים איורים שונים של אמנים ידועים כמו יעקב שטיינהרט משנת 1955, שהתחיל לצייר את יונה כבר בגרמניה בשנת 1929. גם לנחום גוטמן יש סדרת ציורים על נושא יונה משנת 1929. מאז מוצאים איורים רבים וכן פסלים של אמנים ישראליים כשרובם מתייחסים ליונה במעי הדג.
גם באיורים של כתבי יד מוסלמיים מופיעים תיאורים של יונה, ומקומות שונים מייחסים לעצמם את מקום קבורתו. בעיראק – מוסול, ובאיראן – משהד. גם יפו מתפארת ביונה, וסלע אנדרומדה המוזכר אצל יוסף בן מתתיהו קושר בין הסיפור המיתולוגי ובין יונה. בהתאם לקשר עם יפו מוצאים גם פסלים של יונה והלוויתן באזור ואפילו רחוב על שם יונה הנביא מגיע לחוף הים.
הנה כי כן, רואים אנו שספר יונה, בנוסף להיותו מעורר מחשבות על האמונה והתשובה, כפי שאנו מתייחסים אליו ביום כיפור, מביא גם שאלות בוטניות והקשרים שונים באמנות היהודית והנוצרית, החל מהמאות הראשונות לספירה ועד ימינו.
ד"ר רבקה בן-ששון כתבה את עבודת הדוקטורט שלה בתולדות האמנות באוניברסיטה העברית. עוסקת באמנות יהודית בעת העתיקה והרומית המאוחרת, בדגש על הקשר עם הבוטניקה בת התקופה.
