במאמר זה, שנכתב זמן לא רב לפני יום הכיפורים, רוצה אני להתייחס לשני מושגים בסיסים בהגות היהודית: קידוש השם וחילול השם, ולהמשיך דרכם למושג הקדושה הקשור ביום זה. ביום הכיפורים נאבקים אנו נגד החטאים, ואף שומעים אנו על הזהירות שלא לערבב את התפילות הקדושות עם תפילות העבריינים שלא מתכוונים באמת לעזוב את מעשיהם הרעים ועליהם נאמר "ולא תחללו את שם קדשי". אבל מחובתנו לזכור ולהזכיר את המשמעות השנייה של היום, שבו "נקדשתי בתוך בני ישראל" – היום שבו פרצה מלחמה עקובה מדם, שבה עלו השמיימה קרבנות חייהם וגופם של אלה שהצילו את עמם, את ארצם, ו־(אנא סלח לי רבש"ע) גם את שמך הקדוש. ו(אנא… סלח) גם את אלה שטעו והטעו.
מאבק על החיים
בצורה פרדוקסלית, עקרון קידוש השם קובע קודם כול את הגבולות האחרונים לחובת קיום המצוות. אם תרצו, הוא קובע את גבול הציות למצוות: "'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' (ויקרא יח ה), ולא שימות בהם" (סנהדרין עד ע"א). אלא שיש גם גבול לגבול, ועל שלוש המצוות – עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות – נאמר "ייהרג ואל יעבור". עד כאן הגבול הטכני. אולם יש מושג אחר של קידוש השם המגדיר גבול פורמלי, והוא העמידה נגד גזרות המתכוונות לבטל את הקיום היהודי. בשפה ההלכתית הקלאסית בוטא חיוב זה במסירת הנפש בשעת השמד – אפילו על שרוך הנעל.
חובה זו של קידוש השם לא הייתה כלל עניין תיאורטי בהיסטוריה היהודית. אנו מזכירים כמעט כל שבת את אותן "קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם… לעשות רצון קונם וחפץ צורם". זוהי מסירות הנפש היהודית הקלאסית. אולם ההלכה היהודית גם הדגישה וחזרה והדגישה את החיים על קידוש השם. בצורה טראגית לימדו זאת גדולי חכמים בשואה. קידוש השם פירושו התגוננות נגד הניסיון לבטל את קיום החיים היהודיים. אך כבר אמר אחד מגדולי התקופה, שאם בכל הדורות רצו האויבים את הנפש היהודית – ההתנגדות הייתה אי ויתור לגזרות אפילו במחיר המוות. אולם אם מטרת האויב הייתה ההשמדה הפיזית של יהודים, ההתנגדות חייבת להיות הפוכה. המשך החיים היהודיים הופך עכשיו למצווה שעליה יש להגן. זהו מאבק לחיים על קידוש השם.
ואכן יש לקידוש השם משמעות רבה בחיים. בכל עברה יכול להיות חילול השם. זהו מעמדו של האדם אשר במסורת היהודית כינו "מומר להכעיס", השונה לחלוטין מ"מומר לתיאבון". לדידו, לא הכישלון או החולשה הם הגורמים לחטוא, אלא המרד נגד היהדות. הוא מהאנשים אשר "במשפטי מאסו ואת חוקותי געלה נפשם" – מאז המתייוונים ועד ליבסקציה הקומוניסטית. ומנגד, האפשרות להתנהגות אידיאלית היא אשר מאפיינת את קידוש השם – אדם העושה את הטוב לא מיראת העונש או מתקווה לשכר, אלא טוב לשמו. זהו קידוש השם שבחיים.
אחריות ציבורית
אלא שהחכמים הדגישו רובד נוסף בעיקרון של קידוש השם וחילול השם, הנובע מכך שאין אני מצוי לבד בעולם. אם לתרגם את האינטואיציה הבסיסית שלהם, הרי שהם תיארו את מה שניתן לכנות הדמורליזציה: כשאני פועל, לטוב ולרע, אני משפיע על האחרים. מעשיי עלולים לקרב או להרחיק אותם. מכאן האחריות האיומה שחכמים וגדולי הדור הרגישו לאורך כל הדורות, אחריות כבדה מנשוא. הם אינם נשפטים על מעשיהם בלבד, אלא גם על השפעת מעשיהם על הזולת.
יתרה מזאת, חכמים היו מודעים לכך שלא מספיק להיות צודק וחכם. הצדק צריך להיראות וכל חשד צריך להימנע. כך בנו החכמים את המושג של "אדם חשוב", שהוא בעצם מעין אנטי־אח"ם. מי שנכנס לקטגוריה זו מקבל עליו אחריות גדולה יותר ולא קיצור תורים וזכויות אחרות. אין ספק שמעמסה זו קשה. חז"ל דרשו מהחכמים שדעתם תהיה מעורבת עם הבריות. לא שיהיו מנותקים ויתנהגו כמורמים מעם. כאן מופיעה שוב החשיבות של מה שאני מכנה האסתטיקה של האתיקה. לא מספיק שאהיה אתי. צריך לוודא שההתנהלות גם תשתקף באופן חיובי אצל האחרים. להקפדה האסתטית הזו משמעות מוסרית: "הרחק מהכיעור ומן הדומה לכיעור" (אבות דרבי נתן פרק ב). לדעתי, טעם זה נמצא בכמה מצוות. למשל זהו בסיס איסור הפיגול והנותר הקשור לקרבנות: "לא תותירו ממנו עד בוקר" (ויקרא כב). זהו עיקרון המצווה אותנו לשמור על האסתטיקה בפעילות הדתית שלנו.
מצוות קידוש השם היא אכן משימה ומעמסה אינדיבידואלית, אך גם ציבורית. היא משימתו של כל עם ישראל. פירושה, שהיהודי צריך לראות את עצמו כשגריר עמו, והעם כולו – כשגרירו של הקב"ה עלי אדמות. לא שגריר הפטור מקנסות חנייה, אלא שגריר המודע לאחריותו ולמה שהוא מייצג. זוהי ההבנה העמוקה של דברי הנביא האומר: "ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיהו מט).
ניצחון הטוב
רוצה אני לסיים עם כמה מחשבות על משמעות מושג הקדושה, מושג יסודי אך לא תמיד מובן. ברקע המושג עומדת לעיתים הסתכלות פופולרית, פשוטה, ושמא גם פרימיטיבית, התופסת את הקדושה כמעין כוח מסתורי הנוכח במקומות ובזמנים מסוימים, דוגמת החשמל והמגנטיות. אולם מאחורי ההרגשה הפופולרית, מסתתר מושג עמוק הרבה יותר, המציין את מפגשו של האדם עם מה שחורג מעבר למציאות הרגילה שחיי היום־יום והמדע עוסקים בהם. זאת הפגישה עם התחום הא־לוהי, עם השונה תכלית השוני, מפגש פרדוקסלי עם הטרנסצנדנטיות, עם מה שמעבר.
אולם אם נתרגם את רעיון הקדושה מהקוסמולוגי לאנתרופולוגי, נוכל למצוא לו משמעות חדשה וחשובה ביותר: זו הקדושה שבמעשה האנושי. הטוב הוא תוצאה של מאבק ומלחמה קשה, מלחמת היצר. כשהאדם ניצח באותה מלחמה, הרי שניתן לדבר על אדם שהגיע למדרגת הקדושה. זהו רעיון קאנטיאני ביסודו, אך אומר לכם שהוא גם ממלא את ההגות החסידית כולה. וכשאני רואה אדם העוזב את האגואיזם של חיי היומיום לטובת משהו אחר, מרגיש אני כיצד אכן מסוגלת הקדושה לחול על מעשי בני האדם.
