בשונה מן החגים, עיקרה של השבת, כפי שהיא מופיעה בתורה, אינו בתוכנה החיובי כי אם בתוכנה השלילי: "ויום השביעי שבת לה' א־לוהיך, לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ, י). השבת היא התשליל של מלאכת ימי החול. מכאן שאופייה הרוחני של השבת משתנה בהתאם לאופיים של ששת ימי המעשה. אמנם הפרישה היא מכל ל"ט המלאכות, אולם היא מורגשת בעיקר ביחס למלאכות שאכן עשינו בימות החול ומהן אנו פורשים כעת. אמור לי מה מלאכתך, ואומר לך מה היא שבתך.
כל דור ומלאכות אחרות לו. יש ומלאכה שולטת לזמן מסוים, ואחר כך היא דועכת ומפנה את מקומה למלאכה אחרת. יש ומלאכה שבמשך שנים רבות הייתה מונחת בירכתיים שבה באחת אל חזית השבת. שינוי הזמנים גורם לשינוי באופייה הרוחני של השבת, שהיא בכל פעם תשליל למלאכות השולטות באותה העת.
מלאכת ההוצאה, האוסרת העברה של חפץ בין רשות היחיד לרשות הרבים, היא האחרונה ברשימת ל"ט אבות המלאכות. זו מלאכה משונה, שכן היא לא גורמת לשינוי בגוף החפץ מלבד העברתו ממקום למקום. לכן, בעלי התוספות כינו אותה "מלאכה גרועה". דומה לה איסור התחומין (שאינו נמנה בתוך רשימת אבות המלאכות), המונע מהאדם לצאת ממקום היישוב שבו הוא נמצא בשבת מעבר לאלפיים אמה. שני הדינים יחד תופסים את הנפח הגדול ביותר במסכתות שבת ועירובין – 16 מתוך 34 פרקי המסכתות עוסקים בהם.
תהליך הלכתי מפליא בתקופת הראשונים הוביל לכך שרשות הרבים הפכה להיות ממצא נדיר ביותר. המשמעות ההלכתית הדרמטית של עובדה זו היא ביכולת לשים עירוב סביב ערים שלמות ולהפוך אותן לרשות היחיד. כתוצאה מכך, כיום מלאכת הוצאה כמעט לא מורגשת ליושבי ארץ ישראל. רק שירות צבאי או שהות בחו"ל מזכירים את עצם קיומה. בהתאם, בספרי ההלכה בני זמננו היא תופסת מקום מועט. איסור התחומין אמנם נותר בעינו, ומתבטא בשאלה "היכן אתם עושים את השבת" (שכן הדלקת הנרות קובעת מקום לשבת כולה), אולם הערים הגדולות הופכות גם איסור זה לפחות מורגש, שכן עדיין נותר תחום רחב מאוד להלך בו. אבקש להראות שאם נחזור אל מקורותיה הרעיוניים של מלאכה זו, נגלה שאפשר שדווקא בדור הטכנולוגי שלנו נכונו לה חיים חדשים.
השיבה אל המקום
רוב מלאכות השבת אינן מוזכרות בתורה ונמסרו לחכמים. יוצאי דופן הם ההבערה, ההוצאה והתחומין, שלהם מקור מפורש. בפרשת המן, מיד לאחר חציית ים סוף, נאמר שהמן לא ירד בשבת. כאשר יוצאים מן העם ללקוט בכל זאת, אומר להם הקב"ה "ראו כי ה' נתן לכם השבת… שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השבת" (שמות טז, כט). הקב"ה מלמד את משה שהשבת של האדם היא קביעת מקום. בשונה מריבון העולם ששבת ביום השביעי לבריאה, האדם אינו יכול לעצור את הזמן, אף לא לסיים את כל מלאכת השמים והארץ. אולם הוא יכול לקבוע לו מקום למשך יום אחד, ובכך להידמות להקב"ה השובת מכל מלאכתו אשר עשה.
מפרשה זו נלמדים שני הדינים: הקשר הפרשה מלמד שאין ללקוט את המן בשבת. זה המקור הראשוני לאיסור הוצאה. ימי החול הם ימים של ליקוט ואיסוף טובין מן המרחב הציבורי אל רשות הפרט, והוצאת התוצרים מרשות הפרט אל המרחב הציבורי (השוו לאיסור המסחר בשבת בירמיהו יז ובנחמיה יג), ואילו בשבת כל דבר נשאר במקומו. על גבי זה, מוסיפה לשון הפסוק התייחסות לאדם עצמו, שכן נאמר בה "אל יצא איש"־ ולא אל יוציא (עירובין יז, ותוספות שם). זה המקור לדין השני, איסור תחומין, הקובע שאף האדם בגופו צריך לקבוע לו מקום יישוב אחד לכל השבת. אנו למדים שהשבת אינה רק "קדושת זמן" אלא גם סוג של "קדושת מקום" – האדם מצווה לקבוע לו ולחפציו מקום בשבת.
את משמעות יצירת המקום בשבת ניתן להבין בעזרת ההלכה הקובעת שרשות הרבים מוגדרת רק עד גובה עשרה טפחים מן הקרקע, לעומת רשות היחיד ש"בוקעת ועולה עד הרקיע". כל מקום שהוגדר רשות יחיד ממשיך להיחשב ככזה מהאדמה עד השמים, גם אחרי שהמחיצות היוצרות אותו כבר נגמרו. ההבדל הזה מובן לאור אופיין של הרשויות השונות. רשות הרבים היא המרחב של התנועה, ההשתנות, ההליכה. היא הציר האופקי. אם נרצה לייצג את רשות הרבים נמקם את המצלמה מתחת לעשרה טפחים, כדי לראות רק את הרגליים שהולכות. לעומתה, רשות היחיד מובדלת מן הסביבה על ידי מחיצות שמפרידות בינה לבין המרחב הגדול. הן צומחות מלמטה עד מעל עשרה טפחים. כך נוצר ציר אנכי שמחבר שמיים וארץ. זהו המקום.
ברשות הרבים, הציר האופקי, המבט מופנה תמיד קדימה, אל היעד הבא. הוא היוצר את רוחב הדעת, את היכולת לראות מקומות רבים, להיות במקומות רבים, ללקט מן החוץ. לעומת רוחב הדעת, הציר האנכי של רשות היחיד, שנוצר מקביעת המקום, מפנה את המבט למעלה ולמטה. הוא יוצר את עומק הדעת וגובה הדעת. הגובה הוא המבט המופנה מעלה, אל השמיים; העומק הוא המבט המופנה מטה, אל המקום שבו האדם עומד ואל הגוף שנוכח במקום.
השבת, באמצעות איסור ההוצאה, דורשת מאיתנו למצוא מקום, ולהניח לתנועה הרוחבית. התודעה הרוחבית מסתכנת ברפרוף מעל פני השטח ואילו המקום יוצר את ההשתהות. את התנועה בין ימי החול לשבת שנוצרת מאיסור זה ניתן לתאר במילות ספר יצירה: "אם רץ ליבך, שוב למקום". בשבת, המבט מעלה מתבטא בתפילות הקהילתיות החגיגיות, בהדלקת הנרות והקידוש, בלימוד התורה, ואילו המבט מטה מתבטא בטעם החדש שנותנים בפעולות היומיומיות – הבגדים היפים, הבית הנקי, האוכל המשובח עם כל המשפחה, השֵנה השלווה.
"ויברך א־לוהים את היום השביעי ויקדש אותו" – המבט מעלה הוא הקדושה, השגב. המבט מטה הוא ברכת החיים. תודעת הגובה ותודעת העומק משלימות ומאפשרות זו את זו. הקשר ביניהן ליצירת המקום מתואר בנבואתו של ישעיהו: "אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד". השבת היא איסוף של תנועת הרגליים והשבתן אל המקום. איסוף זה הוא שמאפשר את העונג, וממנו למדו חז"ל את הממד החיובי של השבת – מצוות עונג שבת.
חשוב להדגיש שהפרישה ממלאכה או יצירת המקום אינן שלילה מהותית של המלאכה או של המרחב, כשם שהשבת אינה שלילה של ימות החול. אדרבה, ימי המעשה הם זמנה של המלאכה, יצירת האדם המחוללת את תנועתו והתרחבותו בעולם. אלא שקו דק עובר בין אדם יוצר המתבטא דרך מלאכתו לאדם גולה שמשרת את מלאכתו ומשועבד לה. השבת משלימה את השבוע שחלף על ידי השבתת השליטה של המלאכה, הצגתה כאפשרות שאינה בלעדית, והיא מאירה את השבוע שיבוא על ידי יצירת מוקד פנימי שאיתו אפשר לשוב לדרכים בלי ללכת לאיבוד.
פרֵדה מן הלא־ממשי
העולם המודרני הביא איתו שינוי משמעותי בתחושת המרחב. כלי תחבורה מהירים צמצמו את המרחקים ומאפשרים להגיע בקלות יחסית לכל מקום בעולם. כלי התקשורת מאפשרים ליצור קשר לכל מקום ומכל מקום בלי לזוז מן המקום. אולם נדמה שכל אלו לא היו אלא מבוא למהפכה הטכנולוגית של השנים האחרונות – תחילה במחשב האישי ואחר כך בטלפון הנייד. האדם יכול להיות בחדרו הפרטי ולגלוש מקצה העולם ועד קצהו. לשלושת הממדים של החלל נוסף ממד רביעי, שנוכח בכל רגע כאפשרות של גלישה. ובאמת, שפת המרחב מאפיינת את הרשת – אתר, כתובת, דף בית וכדומה. יש יבוא ויצוא, יש בנייה של אישיות וירטואלית ועוד ועוד. שינויים מרחיקי לכת עוברים על האדם.
אולם התנועה הרוחבית הבלתי מוגבלת גובה את מחירי שליטתה. היא יוצרת אישיות של משוטט מתמיד, חסר נחת, מפוזר דעת. משתעמם במהירות, מציץ לרגע ומייד חייב להמשיך הלאה. מה שהסוציולוג פיטר ברגר כינה Homeless Mind. זו אותה "היפר מציאות", שהיא מחד הרבה יותר צבעונית, קצבית וזמינה מן המציאות הרגילה, אך בסופו של דבר דלה באשר היא רק תמונה, קול ומילים על גבי מסך, ללא גוף ממשי וללא חלל בעל עומק ממשי. אפילו התנועה ממקום למקום מתבצעת באצבעות, ולא ברגליים. במרחב הזה גם צורת השיחה משתנה, שכן המפגש של הטקסטים הקצרים או התמונות אינו מפגש פנים אל פנים. הוא מועד הרבה יותר לאי הבנות ולשיח של אלימות מילולית שנוצר בדיוק במקום שאין בו פנים ואין בו כל הדקויות שנוצרות בעומק של המרחב הממשי.
בקצה הדרך, מאיימות הדיסטופיות שמתארות עולם של בני אדם שאינם מסוגלים להינתק לרגע מן המרחב הווירטואלי, המשמש להם תחליף מציאות. בעודם סגורים בתוך חדרם הם מתקשרים עם כל העולם אך מתקשים יותר ויותר ליצור קשר עם זולת ממשי. עוד ועוד תופעות הופכות אפשרות איומה שכזו לבלתי מופרכת. כלי השרת קמים על האדם ומשעבדים אותו אליהם. השליטה המוחלטת של התודעה הרוחבית מפקיעה את תודעת הגובה והעומק.
נדמה שכאן מקבלת מלאכת ההוצאה בשבת משמעות מחודשת ומרכזית. כאשר המחשב האישי והטלפון הנייד יוצרים את המרחב הווירטואלי הבלתי מוגבל, את רשות הרבים העכשווית, הכיבוי שלהם עם כניסת השבת הוא יצירה מחודשת של המקום האישי שבו אני נמצא בגופי, רשות היחיד.
רק בשבת, כדי לפגוש מישהו הוא צריך להיות איתי, בגופו, באותו חדר. רק בשבת איני יכול לברוח ממקומי הממשי על ידי תנועה אל המרחב הווירטואלי. אני חייב להיות כאן ועם מי שכאן. בשבת אני קורא רק אותיות שמודפסות על הדף שאני אוחז כאן בידי, ללא עשרה חלונות נוספים הפתוחים במקביל וללא מילים שלחיצה עליהן היא קישורית לאתר אחר. יש פה דין המקביל לדיני תחומין – לא לצאת ממקומי אל המרחב הווירטואלי; ויש פה גם דין המקביל להוצאה – הפסקת תנועת הטובין, הקנייה והמכירה, המשא והמתן, "שלח" או "קבל". התודעה האופקית מפנה למשך יממה את מקומה לתודעה אנכית שיש בה גובה ועומק. תודעת המקום החדשה יכולה לבנות מחדש את העונג של היש שנוצר על ידי השהות והנוכחות. אם תשיב משבת אצבעותיך, וקראת לשבת עונג.
כאן באה לידי ביטוי עוצמתה המעצבת של ההלכה. שכן ניתן היה לומר שגם בימי החול האדם יכול לבחור שלא להיות במחשב ובטלפון במשך זמן רב וזה נכון. אולם עצם קיומם של אלו כאופציה מתמדת מהווה כשלעצמה עיצוב של המרחב, שהרי המרחב סביבי קיים ומשפיע גם כשאני לא עושה בו שימוש כרגע. המרחב הוא הפוטנציאל שמעצב את התודעה. השבת מוציאה את המכשיר מטווח האפשרויות הרלוונטי, ובכך משנה באחת את המרחב כולו.
סמלי הדבר שהרגע הקובע את הפרֵדה מן הטכנולוגי הוא הדלקת הנרות. שכן גם לגבי נרות השבת ניתן לראות תהליך דומה. הנרות בעבר שימשו לצורך אור בבית במובנו הפשוט ביותר. היום הבית כולו מואר באור יקרות והנר הוא "שרגא בטיהרא". ובכל זאת, עם ישראל ממשיך להדליק נרות. נדמה שזה מתוך התחושה שיש באור הממשי של הלהבה המרצדת משהו שלא ניתן להחליפו בניאונים ובספוטים. הדלקת הנרות מבשרת כניסה של אור אחר אל הבית.
כמו ביחס למלאכות, גם כאן יצירת המקום אינה באה לשלול את עצם תנועת הרוחב. היא רק באה להפקיע את בלעדיותה. התנועה הרוחבית של השבוע שחלף מקבלת את השלמתה דרך היום שמפקיע אותה לטובת יצירתו של מקום. היא גם מאפשרת לגשת אל התנועה של השבוע שיבוא מתוך מוקד פנימי יציב, המקום שהשבת יוצרת. בעולם שדוהר אל השליטה הטכנולוגית, השבת היא גאולה במובנים הראשוניים ביותר.
