בעקבות הנוסחים השונים והמשמעויות של וידויי הכהן הגדול ביום הכיפורים

גולת הכותרת של יום הכיפורים היא סדר העבודה של הכהן הגדול שאנו אומרים בחזרת הש"ץ של מוסף היום. דרך הקרבנות, הזיית הדם והשעיר לעזאזל, מתבטאות התשובה האולטימטיבית של עם ישראל וסליחת ה' על חטאינו, כאשר החלק המרגש ביותר הוא וידוי הכהן הגדול הנאמר בחרדת קודש. שלוש פעמים מתוודה הכהן הגדול ואומר: "אנא השם עויתי… אנא השם כפר". תחילה הוא מבקש מחילה על חטאיו וחטאי משפחתו, לאחר מכן על חטאי אחיו הכוהנים, ולבסוף על חטאי עם ישראל.

דא עקא, שנוסחו המדויק של הווידוי, שהינו כה מרכזי בסדר העבודה, נתון במחלוקת. בבבלי, בירושלמי ובתוספתא נוסח הווידוי הוא כדלקמן:

אנא השם עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי, אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי. אנא השם עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושך, אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושך. אנא השם חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל, אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל (יומא לה ע"ב; מא ע"ב; סו ע"א).

כשמשווים נוסח זה לנוסח הפיוטים המקובלים בימינו ("אמיץ כוח" האשכנזי ו"אתה כוננת" הספרדי) מבחינים בהבדל קטן אך משמעותי: אות השימוש ה"א במילים "אנא השם", הופכת לבי"ת בכל אזכור שני של שם ה': "אנא השם חטאתי… אנא בשם כפר נא".

אימוץ נוסח הירושלמי

הבסיס לשינוי זה נמצא בדברי ר' חגי המובאים בירושלמי: "א"ר חגייא: בראשונה הוא אומר אנא השם, ובשנייה הוא אומר אנא בשם" (יומא ג, ז; והגם שדעה זו אינה נזכרת בבבלי היא מצוטטת בידי בעלי התוספות ביומא לו ע"א ד"ה "אנא השם"), אך הבחירה לבכר את הנוסח "בשם" של אמורא ארצישראלי מאוחר ופחות מוכר על פני הנוסח "השם" המשנאי ובר הסמכא היא בחירה יוצאת דופן, בייחוד לאור העובדה שאמירת "בשם" נדחתה הן על ידי הבבלי והן על ידי הרמב"ם, ורבינו חננאל אמר "לא משגחינן לר' חגי" מפני שדעתו עומדת בסתירה למשנה.

עם זאת, המנהג לומר "בשם" התפשט עם הזמן, והוא אף זכה להצדקה חלקית בידי הרא"ש, הטור, הבית יוסף ואחרים המציעים שהנוסח של ר' חגי בר סמכא דווקא בשל היותו אמורא מאוחר. אם נעבור לימינו, הרב עובדיה יוסף, שהתייחס לסוגיה זו ותהה מדוע אנחנו סוטים מדברי המשנה והפוסקים ומשתמשים בנוסח "בשם", מגיע למסקנה שהדבר מותר בהתבסס על שו"ת אבקת רוכל של רבי יוסף קארו האומר שמאחר ומדובר בשאלה פיוטית ולא הלכתית מותר לאמץ את הנוסח של ר' חגי.

מלבד עניין שינוי הנוסח, הביטוי "אנא בשם" מתמיה שכן תחבירו נראה מבולבל. בנוסח "אנא השם כפר נא" אנו פונים ישירות לה' ומבקשים סליחה, אך מה פשר "בשם" בהקשר זה? רבים ניסו להסביר זאת. הקרבן נתנאל, למשל, מסביר שהמילה "בשם" מציינת שבמקום זה בסדר הווידוי היה הכהן הגדול מכניס את השם המלא של ה', בעוד שבאזכור הראשון של השם הוא היה משתמש בכינוי "השם" בלבד. הצעה זו מנוגדת לאמור ברמב"ם, הקובע על סמך המכילתא שכל אזכור בווידויים "מזכיר ככתבו שהוא השם המפורש".

ישנם ניסיונות נוספים להסביר את הנוסח "בשם". בעל התורה תמימה כתב שהכהן הגדול "מבקש שיכפר בזכות שמו הקדוש, על דרך עשה למען שמך, בזכות שמך הגדול, והב' משמש במקום בעבור, בשביל". בעל התניא הסביר: "יש לומר אנא בשם, כלומר שהקב"ה יושיע על ידי שם העצם שהוא רחמים".

עם זאת, צריך להיזהר מאוד בכל הסבר שמרמז על שימוש בה"א הידיעה עם שם ה', שכן השם בן ארבע האותיות (הוי'ה) הוא כביכול שמו הפרטי של הא־ל האחד והיחיד, וככזה לא ניתן להעלות על הדעת כל שינוי בו שמשמעותו הבדלה ספציפית מתוך רבים, וכפי שכותב הרב יהודה יודל אפשטיין (1800־1880):

ולשפל כמוני יפלא הדבר, איך היה אומר 'בשם' בבי"ת… היכן מצינו מליצה זו במקראי קודש בהוי'ה.. והיא מליצה זרה למאוד, אתמהה… ותמצא מפורש כי לא יסבול השם בן ד' אותיות ה"א הידיעה כמו שם אלוהים. וכך כתב האבן עזרא כי שם העצם לא יהיה מבואר בה"א הדעת. וגם לומר תיבת 'בשם' בשנייה במקום שם בן ד' אותיות הוא נגד האמת.

משום כך, ר' יודל ממשיך ומציע הצעה מבריקה שלפיה הנוסח המקורי שאליו התייחס ר' חגי היה "אנא בשם השם כפר נא. כל ההוגים שהוזכרו עד כה מבינים את דבריו של ר' חגי – שבראשונה הוא אומר "אנא השם" ובשנייה הוא אומר "אנא בשם" – באותו אופן, דהיינו 'השם' באזכור הראשון הוא 'בשם' באזכור השני בכל אחד משלושת הווידויים. אך האם זו הפרשנות היחידה האפשרית?

בין הווידוי האישי והשבטי

הראשונים מצביעים על סדר העבודה "אתה כוננת" כעדות הקדומה לנוסח "אנא בשם", אלא שהסדר שאנו אומרים היום אינו כה קדום כפי שהאמינו בעבר. הריטב"א, כמו גם האבודרהם, אמנם מייחסים אותו לפייטן הגדול יוסי בן יוסי בן המאה ה-4, אך ממצאים מן הגניזה מראים באופן חד משמעי כי הסדר הנפוץ היום לא נכתב בידיו אלא בידי פייטן לא ידוע שחי ככל הנראה במאה העשירית ולא מוקדם יותר. קל להבין את הבלבול: יוסי בן יוסי היה כהן וחיבר מספר פיוטים המתארים את העבודה ביום כיפור, כולל אחד הנפתח במילים "אתה כוננת", אך אין זה הסדר "אתה כוננת" המקובל היום. מעיון בספר זה מתברר שיוסי בן יוסי כתב שלושה סדרי עבודה: "אתה כוננת", "אספר גדולות", ויצירת המופת שלו "אזכיר גבורות א־לוה", שהיא הסדר השלם והמפותח ביותר. כמעט בכל המקרים, ועל פי רוב כתבי היד, נוסח הווידוי בסדרים אלו זהה לזה של המשנה: "אנא השם חטאתי … אנא השם כפר נא".

בכתבי יד אחדים אנו עשויים למצוא לעיתים חילופי "השם"/"בשם" באזכור השני של הווידוי, אך סביר לייחס זאת לשגיאות העתקה המשקפות את המסורות המאוחרות. עם זאת, בכתב יד אחד של הפיוט "אזכיר גבורות א־לוה" יש שינוי שקשה לפטור כשגיאה בלבד. בכתב היד מהגניזה שנמצא בקיימברידג', נוסח הווידוי הראשון, הווידוי האישי של הכהן הגדול, כמו גם נוסח הווידוי השלישי שמוקדש לעם, הוא כצפוי: "אנא השם חטאתי/חטאו … אנא השם כפר נא". אך באופן מפתיע, באותו כתב יד נוסח הווידוי השני ("אני וביתי ובני אהרן") הוא: "אנא בשם חטאתי… כפר נא".

בשום מקום אחר אין מוצאים שימוש בנוסח "בשם" במקום "השם" באזכור הראשון של השם בווידויים. משום כך נראה שכתב היד הזה משמר פרשנות שונה לדבריו של ר' חגי, והיא שבמילים "בראשונה אומר אנא השם" כוונתו היא לכלל הווידוי הראשון שהכהן הגדול אומר, ובמילים "בשנייה הוא אומר אנא בשם" כוונתו לכלל הווידוי השני.

לאור זאת אפשר לתהות: איזו הבחנה יש בין חטאיו הפרטיים של הכהן הגדול וחטאי עם ישראל, שבהם נוסח הווידוי הוא "אנא השם", לבין חטאי הכוהנים, שבהם הנוסח הוא "אנא בשם"? למעשה, השאלה כללית יותר: מדוע בכלל יש צורך בווידוי השני? אפשר להבין שעל הכהן הגדול לבקש סליחה על חטאיו הפרטיים, ובוודאי שנדרשת כפרה לכל העם, אך מדוע זקוקים הכוהנים לווידוי בפני עצמם? זה בדיוק מה ששואלת הגמרא: "אטו כהנים לאו בכלל עמך ישראל נינהו?"; והרי אם נסלח לכל העדה, אזי בכלל זה גם הכוהנים!

שאלה שנייה הקשורה לכך היא שאלת היכללות הכהן הגדול בכל אחד מהווידויים. בראשון, הווידוי האישי שלו, הוא בוודאי כלול ("אני וביתי"); בשלישי, האחרון, הווידוי על העם, הוא אינו כלול מכיוון שהתוודה כבר בווידוי הראשון. לכן נוסח הווידוי אכן מזכיר את חטאי העם מבלי להזכיר את חטאי הכהן הגדול ("פשעו"). אך בהכללתו בווידוי השני אין שום היגיון, שכן מדוע לומר "אני וביתי ובני אהרן עם קדושך" אם חטאיו הוזכרו כבר בווידוי הראשון? הרי זה כאילו הכהן הגדול מבקש סליחה פעמיים, פעם כיחיד ופעם ככהן!

כפרה כנציגי ה'

ניתן להציע תשובה לשאלות אלו ולומר שלחטאיו של הכהן הגדול בפרט והכוהנים בכלל ישנם שני אספקטים: האחד, החטא עצמו; והשני, חילול השם שהוא יוצר. חשבו למשל על כהן מהשורה שחטא והתייחס בחוסר כבוד לאחד מבאי בית ה' וסנט בו: "אינך יודע מה ההבדל בין עולה לחטאת?!". מעבר לחטא עצמו, אותו אדם שננזף היה מן הסתם ממלמל לעצמו בסוף, "האם זו הדרך שבה כהן, עובד ה' בבית מקדשו, מתייחס לאנשים?".

חטאיהם של הכוהנים בכלל ושל הכהן הגדול בפרט אינם אפוא רק חטא אישי, אלא מעצם הגדרתם גם חטא של חילול השם. כמובן כל חוטא זקוק לכפרה במישור הפרטי, וזה מה שמתרחש בווידוי הראשון של הכהן הגדול ובווידויו השלישי לכל עם ישראל שבו כלולים גם הכוהנים, אך כל כהן כנציג ה' עלי אדמות זקוק לווידוי נוסף בשל היבט חילול השם הציבורי של חטאו. משום כך הנוסח של הווידוי השני, לפי ר' חגי וכפי שהשתמר בכתב יד של הפיוט של יוסי בן יוסי, הוא "בשם", ושיעור הדברים: "אנא בשם, בשמו של ה' בעולם, חטאתי".

הכהן הוא נציג ה' וצריך להחזיק ברמת התנהגות גבוהה יותר מזו של אחרים, אך השיעור שמלמד אותנו נוסח הווידוי השני רלוונטי לכל מי שנמצא בעמדה דומה: הרב מול קהילתו, המורה ביחס לתלמידיו, אדם דתי כלפי מי שאינו, יהודי כלפי לא־יהודי וכדומה. כל אחד בדרכו שלו צריך לבקש סליחה על חטא "בשם", החטא של חילול השם.