השנה החדשה בצרפת, התש"ה
אי שם בצרפת
1 באוקטובר 1944
במכתב זה אספר כיצד החיילים היהודים באחת מיחידות צבא ארה"ב בצרפת הפכו עדים לנס הקיום היהודי ועל האופן שבו אירוע זה השפיע עליהם.
בעיירה הקטנה והיפה הזו הייתה לפנים קהילה יהודית משגשגת. עם בוא המלחמה הלכה הקהילה והידלדלה, ולפני שנה נגדעה באחת. בית הכנסת נותר עדיין במקומו, יפהפה בפשטותו, מוסתר למחצה מאחורי חורשת עצים. שום דבר במראהו לא הסגיר את הסבל והשיממון של חמש השנים החולפות, וגם לא ניכרו בו סימני הלחימה שסערה כאן ממש לאחרונה. ספרי התורה, סידורי התפילה, ספסלי בית הכנסת, הכול עוד היה שם, כפי שהיה תמיד. רק קהילה לא הייתה.
ובכל זאת, סמוך לראש השנה עלה בידינו למצוא את רב הקהילה. הוא היה אדם מבוגר, קטן קומה וכחוש, אשר שב לעיירה פחות משבועיים קודם לכן לאחר שנת חרדות של מסתור בפריז. Oui, אמר לנו. בית הכנסת הזה יהיה פתוח ביום הכיפורים. אבל קהילה לא תהיה. רק הוא ומשפחתו ועוד שתיים – לא, שלוש משפחות – שחזרו גם הן לעיירה יהיו שם.
ידענו שחלק מבתי הכנסת בפריז עתידים לפעול ביום הכיפורים. פרטיהם פורסמו בחוזר שהפיצה מחלקת שירותי הדת הצבאית. עמדו בפנינו שתי בררות: לבלות את היום בפריז, לראות לראשונה את העיר הגדולה ששבה להיות עולצת, לפגוש את הקהילה היהודית הגדולה למדי ששרדה בעיר ולהצטרף אליהם לתפילה בבית הכנסת הגדול של פריז, בית כנסת רוטשילד. הבררה השנייה הייתה לבוא לבית התפילה השומם הזה ולמלא את מקומה של הקהילה שאיננה.
בתפלת ערב השבת שלנו העלינו את השאלה להצבעה. החיילים הצביעו והכריעו כאיש אחד – הם לא בחרו בפריז הנוצצת, שבאותם ימים עדיין הייתה מחוץ לתחום עבור חיילים אמריקנים, אלא דווקא בבית הכנסת השומם שהמתפללים היחידים בו יהיו רב הקהילה הקשיש ושתיים או שלוש משפחות נוספות. החיילים ויתרו על "פריז העליזה" ובחרו במקום זאת בחובה הקדושה, בזכות למלא את החלל שהותירה אחריה קהילה יהודית אחת שהנאצים חיסלו.
ארבעים מאיתנו טיפסו למשאיות ויצאנו לדרך, אל העיירה. כמה מאיתנו ענבו עניבות תקניות על מדי הקרב הרגילים לכבוד היום. לאחר שנסענו זמן מה בכבישים המשובשים, הגענו לאזור שבו המדים האמריקניים היו עדיין מחזה נדיר. רבים מתושבי המקום רצו אל הכביש, נופפו והריעו לנו. קצרנו את התהילה שנקנתה ביושר על ידי הכוחות שלנו ששחררו את האזור הזה שבועיים או שלושה קודם לכן.
פנינו במהירות בסיבוב ונסענו לאורך הרחוב של בית הכנסת. ואז נגלה לעינינו נס. בכל זאת הייתה שם קהילה! הם חיכו לנו בחזית בית הכנסת בדממה מתוחה וברגע שראו אותנו, פרצה שאגה של ברכה. הקהל קידם את פנינו בצהלות, במחיאות כפיים ובדמעות, דמעות שמחה. קפצנו מהמשאיות ואחזנו בידיהם המושטות של אחינו החדשים. "שלום עליכם…"
מהיכן הגיעו כולם, ובפתאומיות כזו? כיצד שרדו את התופת שאין לה סוף? רבים מהם מצאו מקלט במבוך הסמטאות של פריז. כמה מהם המשיכו להתגורר בעיירה בהיחבא, ארבעה־חמישה בחדר קטנטן, מנהלים את חייהם בדממה כזו שאפילו בעלי הבית לא ידעו שהם עדיין שם. והיה שם גם אדם שברח ממחנה ריכוז בלוקסמבורג והגיע לעיירה ממש באותו הבוקר. הוא סיפר כי עם התקדמות הצבא האמריקני הועברו האסירים למקום מרוחק מהחזית, וכי בחסות ההמולה הצליח להימלט. הייתה שם גם משפחה של אנוסים מודרניים: הם לא נרשמו כיהודים וקיימו עד אז אורח חיים נוצרי.
הנזק הרב שהסבו המפציצים שלנו לקווי התקשורת הביא לכך שרבים מהמתפללים גילו על שובם של חבריהם או קרובי משפחתם רק כאשר פגשו אותם שם, באותו בית כנסת.
בית הכנסת היה חשוך, והתרגשות גדולה אחזה בכול. מקור האור היחיד היה הנרות המרצדים במנורה שעל הבימה וכמה נרות נוספים שהוצבו בסמוך להם. מאחורי הנרות, בירכתי בית הכנסת, שררה אפלה מוחלטת. כשהרב הלבוש קיטל והעטוי טלית פתח בתפילת כל נדרי, המלמולים הנרגשים דעכו. המתפללים בשורות הראשונות התקרבו לבימה ככל שיכלו בניסיון לקרוא את הסידור שבידם לאורם העמום של הנרות. חיילים עם קסדות לראשם ומדי צמר צבאיים בצבע זית לגופם עמדו לצד אזרחים בבגדי פשתן גסים וכובעי ברט. בעוצמה ובצלילות עלתה הנגינה המוכרת, החוזרת שלוש פעמים – תפילת כל נדרי נוראת ההוד ביותר שחווינו בחיינו.
מחשבותיהם של בני הקהילה נדדו לתפילה האחרונה שהתקיימה בבית הכנסת ההוא, שנה קודם לכן. יום הכיפורים 1943. שלושים וחמישה גברים התאספו במקום לתפילות יום הכיפורים. רב הקהילה, אף שהיה נתון למצוד של הגסטפו, היה נחוש לעזוב את מקום המסתור שלו בפריז כדי להנחות את התפילה בקהילה הקטנטנה שלו. משפחתו התחננה שלא יסכן את חייו. עצתם הייתה נבונה.
הגרמנים פרצו לבית הכנסת עם תתי מקלע שלופים ופקדו על המתפללים עטויי הטלית להרים את ידיהם באוויר. במשך ארבעים דקות עמדו הצמים בידיים מורמות בשעה שהגרמנים בדקו את מסמכיהם. לאחר מכן הצעידו אותם לתחנת המשטרה להמשך חקירה. עשרה מתפללים הועלו למשאית שהמתינה מחוץ לבית הכנסת וגורשו עוד באותו ערב לגרמניה, ואולי לפולין – איש לא ידע לאן נשלחו ואיש לא שמע מהם שוב. אבל דווקא הרב, שאחריו חיפשו הגרמנים תקופה כה ארוכה, הצליח באותו ערב לחמוק מבין אצבעותיהם.
ובחזרה ליום הכיפורים 1944. הצלילים החותמים את כל נדרי מתפוגגים אל תוך החשכה, והרב מפנה פניו אל הקהילה ופותח בדרשה בצרפתית מדודה וצלולה.
באותו רגע, אור בוהק הציף את בית הכנסת! קריאת הקלה ספונטנית ומלאת שמחה נפלטת מפי הציבור. זו הפעם הראשונה מזה חודשיים שהחשמל פעל בעיירה, והפעם הראשונה מזה שנה שבה דלקו האורות בבית הכנסת.
אווירת חשבון הנפש, התשובה ועינוי הגוף המאפיינת את יום הכיפורים נגוזה באחת. לפתע היה זה חנוכה, חג האורות, חג הניצחון על אלה שהעזו לפגוע בפולחן שלנו. היה זה פסח, חג החירות, זמן השחרור מכבלי העבדות והשעבוד. ובציפייה יהיה זה פורים, פורים ענק שעתיד לבוא במהרה, ברצות הא־ל, כשנחגוג את תבוסתו של העריץ שביקש להשמיד את כולנו ושכמעט הצליח במזימתו.
בראש השנה, עת פגשנו את הרב לראשונה, הוא קידם את פנינו ביידיש איטית וברורה, אותה שפה נושנה שלפנים הייתה הלינגואה פרנקה היהודית. גם היום הוא בירך אותנו בברכת "ברוך הבא". הם חיכו לנו כמו למשיח. מיליוני יהודים כבר נרצחו והחורבן הסופי היה קרוב מתמיד; והנה, ברגע האחרון, סוף סוף הגענו. "תבורכו אתם ותבורך מדינתכם הדגולה אמריקה, ויבורך מנהיגכם הגדול והטוב רוזוולט. מי ייתן ותשובו למשפחותיכם ולבתיכם בשלום ובמהרה". "אמן!" קרא הקהל.
כאשר הרב הזכיר את כל אותם אנשים אשר נפלו קורבן לַטבח הגדול, חיילים כאזרחים, ואת אלו אשר מוסיפים לסבול תחת עול הנאצים, דמעות מרות זלגו בדממה על לחיי המתפללים. האם הכוחות האמריקניים יהיו מהירים מספיק כדי להציל את חבריהם ויקיריהם מתוך "מרחב המחיה" העצום של המוות? גם חיילים אמריקנים מחו דמעה למשמע הדברים.
אנחנו משוחחים עם עמיתינו, היהודים הצרפתים. הצרפתית שבפינו לא הספיקה להתפתח מעבר לשלב ה־ווי, נו, בליווי תנועות ידיים מסייעות. גם היידיש שלנו, כפי שאפשר לצפות מיהודים־אמריקנים ילידי ארה"ב, היא מצומצמת ועילגת. ובאשר לצרפתים, הם ידעו באנגלית רק כמה מילות ברכה ונימוס, וגם בהן התקשו. אבל למרות הכול, כל הנוכחים הבינו זה את זה היטב. הבנים והבנות מפלרטטים בשפה אוניברסלית מאוד. הנה חייל המנהל שיחה שוטפת בהונגרית עם "לנדסמן" שלו. הנה חייל המדבר בעברית צחה עם יהודי ספרדי יליד טורקיה .
הבה נביט בהם מקרוב. באנשים הכחושים הללו, שחולצותיהם נתלות ברפיון על גופם. הנערה הביישנית, האוחזת בידו של הסמל, עוד התגלגלה ברחובות כמה חודשים לפני כן. לא נדרש רופא צבאי מנוסה כדי להגיע לדיאגנוזה של רעב. וכמה מהנוכחים כאן הם בני שמונה־עשרה עד ארבעים? חרמש המוות השחור, שחושל בפוטסדאם והושחז במינכן, הונף ללא רחם והותיר במרכזה של הקהילה הזו אדמה צחיחה וחרבה.
בני הקהילה מזמינים אותנו לבתיהם לשבור את הצום. כמה מהחיילים זכו לסעודה כיד המלך בבתים שבהם בעלי הבית הצליחו להערים על הבוזזים הנאצים, המורשים והבלתי מורשים. אני מוזמן לביתו של הרב. למנה ראשונה אכלנו גפילטע פיש מקופסת שימורים שנתרמה על ידי אחד החיילים, לצד מרק ירקות. ולמנה עיקרית אכלנו את הפיס דה רזיסטאנס, תפוחי אדמה צלויים. על השולחן הונחו גם לחם שחור ומלח. חתמנו את הארוחה עם אפרסקים ממטע סמוך ועם תה שנשמר בקפידה במשך חמש שנים בדיוק לארוע חגיגי מסוג זה.
אבל יין אין על השולחן, למרות השפע שלו ומחירו הזול באזור הזה. שהרי יהודים הורשו לרכוש מוצרים רק אחרי שכל האחרים סיימו את קניותיהם. רק אם ההיצע הדל השיג במקרה את מכסת הצנע של האחרים הותר ליהודים לקנות מן הנותר. וכמובן שקיום ממוצרים בשוק השחור יכול היה לאדות בזמן קצר את כל חסכונותיו של רבה של קהילה שחדלה מלהתקיים.
ביום שישי שלאחר מכן, אחרי התפילה, שיתפנו זה את זה בחוויות שלנו. אנחנו בורים מאוד בענייני יהדות. כהן הדת הפרוטסטנטי שלנו הוא שנושא באוזנינו דרשה מדי שבת (מכיוון שאין כהן דת יהודי ביחידה שלנו). הוא מספר לנו סיפורים מן המקרא שרבים מהם מעולם לא שמענו, למרבה הבושה.
אנחנו מנסים לנתח את התגובה שלנו לחוויה האדירה והמפעימה שעברה עלינו. נדמה לנו כי אנחנו מתחילים להבין לעומק את האתגרים הניצבים בפני העם שלנו. נדמה לנו כי החוויה הפכה אותנו ליהודים טובים יותר ולאמריקנים טובים יותר, או אולי לציונים טובים יותר, או לאזרחים טובים יותר של העולם, או משהו כזה. קשה לפענח את העניין. כך או כך, כדאי מאוד שנלך לישון מוקדם הערב: מחר יש מסדר המפקד, ויש לפנינו עוד נפח הזוי של נקיונות וצחצוחים. בסוף דיון המעמקים שלנו אנחנו מצליחים להגיע רק להחלטה פרקטית אחת, והיא שנתרום לחברים החדשים שלנו את חבילת המזון הבאה שנקבל מהבית.
אך מה לגבי הנס שהתרחש לנגד עינינו, סיפורה המופלא של שארית הפליטה הנצחית של עמנו?
"קדימה חייל, תתחיל לזוז". הלילה כבר לא נמצא לכך תשובה.
ש' הלל בלונדהיים
סגן, חיל הרפואה
צבא היבשה של ארה"ב
*
מי יחיה ומי ימות// מנחם בלונדהיים
זהו סיפור על מפגשם של חיילים יהודים בצבא ארה"ב עם שארית הפליטה בצרפת בימים הנוראים של שנת תש"ה. העיירה שבה מתרחש המפגש שוחררה על ידי הצבא האמריקני רק זמן קצר קודם לכן. היה זה במהלך ההתקדמות של בנות הברית אל תוך צרפת, לאחר הנחת ראש הגשר בחופי נורמנדיה בקיץ 1944 . הכותב, סגן ש' הלל בלונדהיים, שימש רופא בצבא ארה"ב בפלישה לנורמנדיה ובהתקדמות אל תוך גרמניה. תיאורו התפרסם במדור הכתבות מחו"ל של כתב העת "מנורה" – הביטאון המוביל של האינטלקטואלים בני הדור החדש באמריקה, בגיליון אוקטובר 1944.
הרקע המושגי שבלונדהיים שרטט למכתבו נוגע למשמעותה של העמיות היהודית, אבל הקשר היסטורי שמוסיף לה עומק הוא חוויית. ההגירה היהודית לאמריקה בשלהי המאה ה־ 19 ובראשית המאה ה־ 20 מיליוני יהודים התלבטו באותו זמן אם להגר לארה"ב או להישאר באירופה. כפות המאזניים היו שקולות למדי, ובין הבחירה בקשיי ההגירה לבין המשך ההתמודדות עם הצרות המוכרות יכלה להפריד נימה דקה. לא פחות משניים וחצי מיליון יהודים בחרו לבסוף בייסורי העקירה ובאתגרי הקליטה בעולם החדש.
דור אחד לאחר גל ההגירה הגדול, אותה הטיה קלה במאזני קבלת ההחלטות הפכה לפער ענק. בדיעבד התברר שמשמעותה יכלה להיות לא רק "מי ייעני ומי ייעשר", או לפחות ימצא כדי מחייתו, ולא רק "מי יישפל" תחת שלטון עריצות ו"מי ירום" בחברה דמוקרטית. הייתה זו בחירה בין "מי יחיה ומי ימות".
המפגש המתועד כאן ממחיש את הפער האינסופי כמעט שנוצר בין המהגרים לנשארים. אבל עוצמתה של הכתבה היא דווקא בגלגול ההיסטוריה לאחור: בביטול המרחק שבין חיילים מנצחים לבין קרבנות; בתשובה לנקודת המוצא של אחדות גורל יהודית.
סרן הלל בלונדהיים לא הסתפק בממד הצבאי של המאבק על הקיום היהודי. הוא השתתף גם בתקומת היהודים בארצם. לא רק המפגש עם יהודי אירופה הכין אותו לכך.
אביו, פרופ' דוד שמעון בלונדהיים, פילולוג של השפות הרומאניות בימי הביניים באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, היה אחד מהיהודים הבולטים הראשונים באקדמיה האמריקנית. האב היה גם מחלוצי מדעי היהדות בארה"ב: מחקרם ותרגומם של הלעזים ברש"י (ובראשונים אחרים) מבוססים עד היום על כתביו הפילולוגיים בצרפתית. למרות שהיה בן למשפחה אמריקנית מוקדמת, הוא היה ציוני נלהב.
אמו, רוז ג'יין, הייתה ממקימות הארגון הציוני הדסה – לימים ארגון הנשים הגדול בארה"ב. את הציונות שלה ביטאה הלכה למעשה. ב־ 1927 היא הביאה את בנה היחיד בן ה־ 9 לשנת שבתון בירושלים. שנה זו הותירה רושם בל יימחה על הלל.
הלל למד בבית הספר לרפואה היוקרתי של אוניברסיטת קורנל, אחד מארבעת הסטודנטים היהודים שהתקבלו במחזור שלו, כי כן, גם בארה"ב של אותו זמן הייתה הפליה נגד יהודים. לאחר הכשרה צבאית בדרום ארה"ב הוא השתתף, כאמור, בפלישה לנורמנדיה ובקרבות הגורליים ביערות הארדנים.
עם סיום ההתמחות שלו הוא עלה ארצה עם משפחתו הצעירה והיה לרופא בבית החולים הדסה. הוא ייסד את תחום הרפואה המטבולית בישראל והיה ממקימי בית הספר לרפואה של הדסה. פרופ' בלונדהיים היה גם מחלוצי הרפואה ממוקדת החולה בישראל, רפואה בגובה העיניים שבה המטופל עומד במרכז. בתחום הציבורי הוא היה הרוח החיה בהקמת קהילת הצבי ישראל ברחוב חובבי ציון בירושלים. אולי גם במקרה הזה תחיית הקהילה בצרפת שהיה עד לה שימשה השראה.
פרופ' שלמה הלל בלונדהיים נפטר אשתקד בדעה צלולה וברוח טובה בגיל מאה, מוקף בבני המשפחה הענפה שבנה. הוא הלך לעולמו בירושלים, העיר שאליה נשא את נפשו מאז ילדותו.
פרופ' מנחם בלונדהיים הוא היסטוריון וחוקר תקשורת באוניברסיטה העברית.
בנו של מחבר המכתב והמביא לדפוס של האוטוביוגרפיה שלו: "בחזרה לארץ המובטחת: המאה שלי במסעה של משפחת בלונדהיים"
