"ארעי וקבע, אלו מושגי היסוד של חג סוכות. כחלק מפרויקט מיוחד לגיליון החג, נשמח שתספר לנו בסוכה של מי היית רוצה להתארח – כמקום שהוא עבורך יציאה אולטימטיבית אל מרחב הארעי מתוך שגרת הקיום", הקראתי באוזניה את המשימה. היא פינתה לי קשב בעודה חותכת סלט. "מה אני יכול לכתוב?", שאלתי. חלפו כבר שעות מאז שהמייל הגיע, ואני עדיין לא בטוח שהבנתי את השאלה. היא הביטה בי בעיניה הפיקחות. "זה מנוסח ככה בכוונה, פתוח, שכל אחד ייקח את זה כנקודת מוצא ויעשה עם זה מה שהוא רוצה", אמרה.
כבר התחלתי מתעטף באצטלת מתופף בכוונה לנפנף כך את כל העניין מעליי, אבל לאחרונה, בכל פעם שאני מנסה לעשות את זה יש מי שמשלח בי מבט מחנך עם איזה משפט נושך, שבאים להבהיר לי שכדאי שאפסיק לדבר שטויות. היא הציעה שאכתוב שהייתי רוצה להתארח בסוכת בית ראש הממשלה ולנתב שם את השיחה לנושא חשיבותה של ארעיות. צחקנו. אמרתי שזה רעיון מבריק ומדליק, ושלא אעשה זאת. הרחתי משהו בסירים שלי מתבשל, התחלה של כיוון, שהסתמן דווקא כהפוך מהיציאה אל מרחב הארעי.
יצאתי מהמטבח וצנחתי לתוך כיסא הערסל שבמרפסת. אם כבר אפשר לבחור כל דבר, חשבתי, הייתי שמח להתאשפז בסוכתה של פעימת יקום אחת שלמה, קצרצרה ככל שתהיה, ולשמוע ממנה איך היא חווה אותנו. הסיבה היא שאני משער שכשהיא פולחת אותנו, חוצה את כולם ואת הכול, היא כמו מחשבת ומסכמת איזה סך כולל, תמצית מקיפה ומהימנה של רגע קוסמי.
בקנה מידה קטן יותר, קצת יותר בגובה העיניים, הייתי מבלה ערב גם בסוכתו של אדם מת, רצוי חכם, רק כדי לשמוע מה עולה בדעתו המנוחה כשהוא רק מתחיל לחשוב על מה שפעם חשב לקבוע.
בכלל, לא אכתוב כאן על הארעי כמפלט משגרת הקיום, כי הלוא הוא־הוא שגרת הקיום. הקבוע הוא הנדיר מבין השניים, אותו יש לחקור, אל מרחבו הייתי יוצא – לבחון את ממדיו האמיתיים. כי אם יש דבר אחד קבוע, זה שהכול ארעי. זקוקים לדוגמאות? תשאלו את הנהר שאין לשחות בו פעמיים, את הערים המפוארות שטבעו בחול, את לטאות הענק שמלכו והלכו, את אבא של סבא שלכם, את להקת "כחול מזעזע".
על כיסא המארח, המת שלי מתנער, פולט צחוק חלול ואומר: "אני מקווה שברור לך שהמילה 'קבוע' היא אשליה. אין בכלל דבר כזה, ומכאן רואים כמה שזה מונח מגוחך. ובנוגע לאנשים – כתוצאה מניסיון נואש לקבע דברים הם חיים כל אחד כל כך רק את הסרט שלו, עד שאם חושבים על זה, אפילו בני שיח שחולקים ראייה משותפת על משהו, חשים שהם חווים משהו יחד, זה בגדר נס". שקלתי מה לחשוב. אחרי הכול אני לא יודע עליו כלום, אפילו לא ממה הוא מת. אולי הוא סתם איזה ממורמר.
עזבתי את סוכתו מהורהר ושפוף, שמח שאני בחיים. שמים נגלו שוב באין סכך, וחוט מחשבתי לרגע הבהיר. בדעתי הבהב שמה שנמצא בין הקבוע הלא קיים לארעי הבלתי נסבל הוא ההמשכיות. פה קבור הקסם: דבר שכבר פג איכשהו העביר משהו למישהו שגם הוא תכף פג.
הייתי מתארח בסוכתו של פג. בהחלט. גם הוא בטח רואה משהו. ובעצם, כאורח, הייתי שמח בכל סוכה שתחת הסכך שלה ניתן לחוש ברוח טובה, לא חזקה מדי, גבוהה אך פשוטה, נקייה.
הייתי מתארח בביתי, תחת כפות הדקל המחפות את מרפסתי, צופה בארעי מתחזה לנצחי, העולם הרועש שקט סביבי, הילדים שלנו, כבר נערים, חוזרים מבית הספר.
