לו ניתן לי כרטיס טיסה פתוח לביקור ארעי במקום ובזמן שאבחר, הייתי מבקשת לצאת מהמבנה היפהפה שבו ממוקם היום "פלך תל־אביב", ולהפליג מאה שנים לאחור, לשנת 1918, אל דירתה הקטנה של שרה שנירר, ברחוב קטרזינה 1 בקראקוב. הייתי מתיישבת על אחד מספסלי העץ הפשוטים לצד עשרים וחמש בנות 13־14 (כיתה ט־י של ימינו), ולומדת מפיה את תורת בית יעקב המתהווה. הייתי גם מנסה להפנים את הקו החינוכי הדתי שהביאה שרה לעולם הבנות, זה שמסרב לוותר על השכלה ומקצועיות אקדמית, אך מבקש לעורר ולטפח במקביל אצל הבנות היהודיות את הזהות הדתית, את הצמא לידע תורני ואת החיבור אל הקודש, שעד עתה הוצע לבנים בלבד.
הייתי שואלת אותה: כבת למשפחת בעלז מסורתית, צאצאית לש"ך ולב"ח, מנין צמחו אצלך התבערה והשכנוע הפנימי בצורך בשינוי? איך השכלת לגייס לצידך את תמיכת "החפץ חיים", שיצא בפסק הלכה המגבה חד משמעית את הכיוון המהפכני? ובהיעדר מפמ"רים, מפקחים ותוכניות מובנות של משרד החינוך, איך בחרת והרכבת את תוכנית הלימודים שלך (חסידות, תנ"ך, לשון, תולדות עם ישראל ועבודת המידות)?
הייתי בודקת עד כמה סודקים בה הקולות שהיא שומעת מסביב: בשביל מה הן צריכות את זה? מה רע ב'צאינה וראינה' ובפרקי התהילים שאמרו אמותינו הקדושות? והרי "כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות"? ואולי עדיף שיתמקדו במשפחה ובתמיכה בבעליהן?
מהזווית הניהולית הייתי מבקשת להבין איך מצליחים להצמיח בית ספר קטן ומקומי תוך פחות מעשרים שנה לרשת של קרוב ל־250 מוסדות הפזורים ברחבי מזרח אירופה?
אני מניחה שהיינו מתגלגלות לדבר קצת על המחירים האישיים: זוגיות (שלה זכתה בגיל מבוגר), ילדים (שבהם לא זכתה), היעדר שעות פנאי, מיעוט שעות שינה וחיים של מאבק והתגייסות טוטאלית. אולי הייתי משכנעת אותה להירגע מעט, לשמור על בריאותה כדי להגן עליה מפני המחלה שתכריע אותה בהמשך הדרך, והיא בת חמישים ושתיים בלבד.
אבל יותר מכול הייתי רוצה לחזור לרגע אחד, שעליו אני קוראת בהשתאות בספרי ההיסטוריה: אי אז בתחילת הדרך, כשמתנגדיה נעמדו מחוץ לבית הספר המאולתר שהקימה בסלון ביתה, השליכו אבנים וניפצו את שמשת הדירה. אני יכולה בקלות לדמיין את הפחד שהשתלט על החדר, את הפרצופים המבוהלים של התלמידות, את העיניים התוהות שתלו בה, מצפות לתגובתה. אני גם יכולה לשער את נעילת הלסתות וחישוק השפתיים, את הנשימה העמוקה שמתעקשת לבלוע את העלבון והחרדה לשלומן של הבנות, ואת הקול הפנימי שמזמזם בראשה: לא להיכנע, לא להיכנע, אבל גם לא להיגרר למלחמה.
מה שאיני מצליחה לדמיין, והייתי נותנת הרבה כדי לשמוע, הוא אותו טון מדויק שבו הגיבה, מנסה להרגיע את תלמידותיה (בנחישות? בכעס כבוש? בפיוס? ברוגע?): "הם מתכוונים לשם שמים, אבל אנחנו ממשיכים בשלנו".
