אם להתארח – אז בסוכתו של יונה. בפיסת הצל הקלושה שנותרה לאיש הנשכח והאמיץ שהתכחש לשליחותו, שב בתשובה, האזין שוב לקריאה הדקה והחל לנוע. לשבת לצד האיש שנותר בודד בערוב ימיו, אחוז תחושת כישלון במדבר האשורי, הרחק מביתו, משפחתו וידידיו, שהמשיכו בחייהם הרגילים בגת החפר.
להחזיק בידו הגרומה, ולמרוח משחה על ציפורניו השבורות ועורו הסדוק של האדם שלקח את גורלו בידיו, שנע אל ספינות המסחר, ננער ממעי הדגה, הודה בטעותו, הכיר באמת ויצא להגשמת ייעודו, למרות הכול. האיש שצעדיו הלאים הדהדו במרחבי המזרח הקדום ובמדבריות עיראק, ודרכיו המאובקות הזכירו לו את חבריו שנותרו בחיי הרגיעה בכפרו הגלילי. שֶׁלילותיו נדדו מגעגוע לשריקות העדרים, ומדאגה לאמו האלמנה המושכת את דלי המים אל השוקת, לבדה, על שפת הבאר.
הייתי רוצה להאזין לנעימת קולו הצרודה, לשמוע ממנו איך אחרי ככלות הכול, ולאחר שנענה לקול שקרא והלך, הלך כי קרא הקול – איך הוא חש כשנחל להבנתו כישלון מר וצורב, ונזכר לדיראון עולם. להתבונן איתו בעיניים כלות אל נינווה שאינה נהפכת, ולראות מבעד לסכך סוכתו את כוכביה המנצנצים בעליזות מן העבר השני. לסעוד אותו ברוח הקדים ובעלפונו, ולהאזין לעלבונו וייאושו.
הייתי רוצה לשמוע את קול האדם שהפרשנים והדרשנים מהפכים בגנותו ובכישלונו, ומשתמשים בו כקולב לתלות עליו את דרשות ודרישות התשובה. הייתי רוצה להבטיח לו שאת סיפורו יקראו אלפי שנים, ושיהיו גם פה ושם כאלה שיעריכו את דרכו ומסירותו ואת ניסיונו לחיות באמת, ללכת בעקבות הקול הפנימי.
הייתי רוצה להשיב את נפשו במים קרירים. לומר לו שיהיו כאלו שייזכרו גם בו, בנווד הנשכח שניבא על תקומת ישראל מחמת עד לבוא הערבה, ונותר בודד בסוכתו. כאלו שיזכרו לצד כישלונו גם את נאמנותו, ניסיונותיו והקרבתו. שיהיו אנשים שאחרי שנים של חתירה בספינות המסחר והחנקת הקול המרחש בקרבם יאזינו מחדש ביום הכיפורים אל הקריאה, יתכנסו למשמע סיפורו במעי התשובה והחשבון של מעמקי הנפש, יעזבו את הקביעות, הנוחות והפנסיה המובטחת, ויצאו מביתם בחג הסוכות אל עבר דרכים מאובקות וחדשות – וישבו בצל סוכתו. לקוות עמו שיימצאו אלה שיהיו מוכנים לחשב כמוהו את המסלול מחדש, ולהתייצב שוב על מסילתם האמיתית, עם המחירים, התקוות והכישלונות. שיהיו מוכנים לשאת את הכאב, הביזיון והתקווה. שהם יראו בו את מורה הדרך (ביחד עם דוד – שנדד שנים בעקבות הקול, בדרכו אל המלוכה, בודד ומבוזה בגבעות ובמדבריות יהודה, ואברהם שעזב הכול והלך לו מארצו וממולדתו).
ואני מפלל ממעמקי ליבי על עצמי, על חבריי ועל בני עמי, שבצל סוכתם הנופלת של יונה ודוד ומפתח אוהלו של אברהם נעז גם אנו לחלום ולהאזין ולקוות ולייחל. שלא ניכלא בין החומות העבות של הביטחון והנוחות והשמרנות, שנהיה מוכנים להאזין לקולות, לצעוד בדרכי הא־ל, ולעיתים גם להיכשל.
אני גם מקווה ומתפלל שנעז להוקיר את אלו שכן הלכו והולכים, כמו יונה, בעקבות ליבם וקריאתם הפנימית כל הזמן, בלא תמורה ותוך שמיעת ביזיונם. שנפסיק להוקיע בטירוף הזהויות המתחולל פה את הצועדים בכנות ובדם ליבם ומנסים להציל את העם והעולם. את הממיתים עצמם באוהלה של תורה, את מבקשי הנבואה, השכינה והמקדש, את פעילי הסביבה והטבעונים, מייחלי השלום ומתנגדי מכירת הנשק למשטרים זרים, וגם את המשקיעים את עצמם בהתנדבות, יומם ולילה, במאבק סיזיפי ואין סופי לשיפור הממסדים ומערכות השלטון.
