הסופר הבריטי ברוס צ'אטווין אמר פעם שבית הוא שיבוש והתשוקה לבית היא טעות שהשתרשה. כלומר, לא בדיוק במילים אלו אבל כך פירשתי את כוונתו. צ'אטווין, פרוטסטנטי שבשנים האחרונות לחייו הקצרים הצטרף לכנסייה היוונית, היה לדעתי יהודי בנשמתו. נווד. הוא הבין שבמקרה הטוב היחסים בין אדם לביתו הם כמו היחסים בין הנפש לגוף שבו היא שוכנת, ומכיוון שהוא חש זרות בתוך גופו צ'אטווין היה בתנועה מתמדת; נודד בין תרבויות, בין טריטוריות, חוצה גבולות דיסציפלינריים, חוצה בלי מבוכה את הגבול המטופש שנקבע בין כתיבה ספרותית בדיונית לבין כתיבה המתבססת על עובדות, זיכרונות או ביוגרפיה אישית.
כבר בגיל עשרים וחמש מונה ברוס צ'אטווין למנהל הצעיר אי פעם בבית המכירות הפומביות סותביס אחרי כמה שנים שבהן עבד כמומחה לאמנות אימפרסיוניסטית, ללא כל הכשרה פורמלית. אז גם נישא לאמריקאית בשם אליזבת והחיים על כל הסעיפים כולל האותיות הקטנות נחתמו באופן משביע רצון. ומיד אחר כך הוא נעשה חסר מנוחה. לכן, כשקיבל מהטיימס הלונדוני הצעה לנסוע לכל מקום שירצה כדי לכתוב למגזין עזב את עבודתו בתחושת הקלה ויצא לדרך.
"השינוי", אמר, "הוא הדבר היחיד שלמענו ראוי לחיות". הוא נסע לארץ האש וחזר משם עם "בפטגוניה". הוא נסע לאוסטרליה וחזר עם "נתיבי שיר". מסעות, אמר פעם לקראת סוף חייו, הם סוג של שלטון יחיד. ככל שאתה מתקדם על פני הגלובוס אתה אוסף עוד ועוד מקומות. אבל אני חושבת שהוא לא ידע היכן מונחים חייו ולפיכך היכן להיות. עבורו החיים היו תמיד במקום אחר.
כמעט כל סופר מבני הדור שלו באנגליה רצה בנקודה כזו או אחרת להיות ברוס צ'אטווין. אבל בארץ פולחן צ'אטווין לא תפס, אף על פי שכמעט כל ספריו תורגמו לעברית. הספרות שאליה היו מורגלים הקוראים בארץ בשנות השבעים והשמונים התרכזה בקץ עידן הנדודים ותיעדה את פרויקט מבנה הקבע הלאומי. ולכן, למרות האפיל התרמילאי החזק שלו, לא נמצאה כאן נחיצות לסופר מסעות עם רגישות נדירה לאמנות שהפסיק לאסוף אובייקטים והתחיל לאסוף מיתולוגיות אבוריג'יניות נכחדות.
אבל מכיוון שחייתי בלונדון באותן שנים ומכיוון שהשאלה של "בית" ו"ארעי" היא מרכזית בנפשי ובכתיבתי, צ'אטווין עורר בי סקרנות עצומה. כל חייו הוא חמק מניסיונות להגדירו, לא כעמדה עקרונית אלא כצורך נפשי. הוא היה דברן כפייתי – צ'אטר צ'אטר צ'אטווין, ברוס הפטפטן, קראו לו מאחורי גבו – שנעלם לפתע בלי כל הסבר ובלי נפש חיה לדבר איתה חודשים ארוכים. הוא היה גבר נשוי שסירב לדבר על נטיותיו. הוא היה כזבן שלא נצמד לעובדות אך כתב מחקרים רציניים על שבטי נוודים. והוא היה סנוב מרקע צנוע שהכיר בערך עצמו אבל השתוקק לקרבתם של אריסטוקרטים ונהג לפלוט את שמותיהם בשיחות עם חברים כמו גם בספריו. הוא היה חם וקר. הוא היה הכול.
"הבית שלי הוא מחצה ומחצה / מחציתו ממורקת קבועה במקומה / מחציתו השנייה שרופה לפחם / חם לי וקר, קר לי וחם". שורות אלו לקוחות משיר של דליה רביקוביץ והן המוטו שבחרתי לאחד מספריי, "אש בבית". כמו כולם גם אני הושלכתי אל העולם ומאז אני מנסה להיות בו אורחת מנומסת. הסוכה של ברוס צ'אטווין היא תזכורת עבורי לכך שחיי מתקיימים במתח שבין התשוקה להכות שורש לבין ההכרח לנדוד. הסוכה של הנווד הבריטי הזה מזכירה לי משהו שאמר יהודי חכם אחר על כך שבני אדם אינם עצים ולכן ניתנו להם רגליים ללכת עליהן במרחבי העולם. בסוכה הזו אזכר בכך שמעשה הכתיבה הוא תמיד יציאה מהבית והליכה בישימון המדבר, מי יודע כמה שנים.
