בימים אלו לפני שנה התארחנו, אשתי ואני, בסוכתם של בני ההדזבה, שבט של ציידים-לקטים המתגוררים בצפון טנזניה. רק כאלף מהם נותרו, חיים בסוכות עגולות עשויות ענפי עץ ומתפרנסים מציד צפרים ובעלי חיים קטנים (מלאכתם של הגברים והצעירים) ומליקוט פירות, ירקות ופקעות (מלאכתן של הנשים); וכנראה יותר מכך, מתיירים מזדמנים כמונו.
הצטרפנו אליהם לציד ארוחת הבוקר בשעת שחר ואי אפשר היה שלא להתרשם מכישורי הציד שלהם: שיגורים מדויקים של חיצים לגופן של ציפורים במרומי עצי הבאובב, ולגופן של ארנבות חסרות מזל בחגווי הסלע.
בני ההדזבה (הדזה) נדדו כנראה מדרום-אפריקה, הם אינם קרובים גנטית לאף שבט טנזני אחר ומכונים על-ידם "בושמנים". מרחב המחיה שלהם צומצם במאתיים השנים האחרונות עקב פלישתם של רועים בני המסאי ואחרים ועקב ההכרזה על חלק משטחיהם כשמורות. אבל היותם הציידים-לקטים כמעט היחידים שנשתמרו אִפשר ללמוד על אורחות חייהם, שפתם, חשיבתם, המוסר והאמונות שלהם. הם אימצו אמנם חלק מאמונות השבטים השכנים ומהנצרות אך שימרו חלקים אחרים מהן.
במיתולוגיה שלהם השמש יצרה את בעלי החיים והרע גולם בענקים שניסו לשלוט בהם אך הומתו על ידם ועל ידי בעלי חיים אחרים. הם מאמינים ברוחות האבות ששומרות עליהם אך לא בעולם הבא, פוחדים מנוכחות המוות ומקללתו ומתרחקים ממנו ככל יכולתם, עד כדי עזיבת מחנה שמת בו מישהו.
מאפיין זה קיים כמעט בכל התרבויות העכשוויות, שם המוות מוסתר מעינינו (בבתי חולים, בבתי אבות, בארונות מתים ובאלונקות מכוסות), וכמעט כל הדתות והתרבויות עוסקות בהבטחת חיים אחרי המוות למאמיניהן. לא לבני ההדזבה, שרואים במו עיניהם "לאן אתה הולך: למקום רימה ותולעה", כדברי עקביא בן מהללאל.
העניין שעוררו בי בני ההדזבה גורם לי לרצות ולחזור להתארח – לאו דווקא אצלם, אלא אצל אבות אבותיהם, הציידים-לקטים שחיו במרחבי כדור הארץ מראשית הופעת ההומו סאפיינס ועוד קודם לכן.
בסוכתם של הציידים-לקטים הקדמונים, לו יכולתי להתארח, יכולתי ללמוד על ראשית התרבות והמנהגים שלנו, על אמונותינו, ואולי על אלמנטים שכדאי לחברה שלנו לשוב ולאמץ. למעט אותן חברות נדירות ששרדו עד היום, הידע שלנו עליהם מועט, מוגבל לממצאים ארכיאולוגיים, ומהווה כר להתנצחויות בין אנתרופולוגים, סוציולוגים, פליאונתולוגים וארכיאולוגים. אך מאפיינים עיקריים שנתנו בהם חוקרים שונים ניתן לציין: הציידים-לקטים הקדמונים חיו בקהילות קטנות של נוודים שהתגוררו בהתנחלויות זמניות ובסוכות הבנויות מחומרי בנייה ארעיים – אולי לא שונות בהרבה מאלה ששימשו את אבותינו שלנו בנדודיהם במדבר, ושאותן אנו מציינים בחג הסוכות.
יש חוקרים הסבורים שהם פיתחו אתוס של שוויון חברתי ומגדרי למרות שלגברים ולנשים היו תפקידים שונים (אלה ציידים ואלה מלקטות) שהיו תוצאה של אורח החיים ולא גררו אי שוויון מעמדי. מלחמות הפילו בהם קורבנות רבים, אך הן היו מלחמות על משאבים ובדרך כלל נמנעו כאשר שבט אחד החליט לנדוד למקום אחר.
חוקרים שונים סבורים כי האמונה שלהם הייתה אנימיסטית – אמונה בכך שהסדר בעולם מושתת על יחסים חברתיים הדדיים הכוללים גם את בעלי החיים, הצמחים, הדוממים, וכן רוחות, ושחשיבותם של בני האדם במכלול זה היא משנית בלבד.
לא מעט מתפיסות אלה התקלקלו בהמשך הדרך, וכמה הייתי שמח לבקר – ולו לחג זה – ב"מקור" על מנת להבין טוב יותר את המצוי ואת הרצוי באורחותינו.
