יש משהו במועדי ישראל שמזכיר לי לפעמים משחק של ילדים. כל השנה אמורים לדעת בברור מה כן ומה לא. והנה בפורים יש מצווה להתבשם עד דלא ידע בין ארור לברוך. הלחם המפאר את שולחן השבת, בתפיחתו, בפסח – נעשה איסור מוחלט, ובסוכות יוצאים מהבית מהאחיזה ברהיטים ובנוחות הרגילה, לבנות לנו משהו ארעי, משהו שמוציא אותנו מהסביבה הטבעית והמוכרת, זה כמו משחק של ניעור מכל מה שנוטים לאחוז בו.
לאחרונה נסעתי לבקר בקברי הצדיקים באוקראינה, ובסוכתם אני מבקשת להתארח. השאלה מדוע לעזוב את ארץ הקודש שטמונים בה כל כך הרבה צדיקים, ולנסוע לניכר כדי לבקש מעט קרבה עולה ונשאלת בכל פעם מחדש. כי יש מה שזוכרים ויש מה ששוכחים. החיים בין הזיכרון לשכחה. מה נכון לזכור כדי לא לשכוח? כתוב בתורה: "זכור את אשר עשה לך עמלק… תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". מי זה עמלק ולמה חשוב לי לזכור את מה שהוא עשה לי? איך ייתכן שהתורה שמצווה עליי לא לנקום מצווה עליי לזכור את אשר עשה עמלק? בעיניי – עמלק הוא הספק. הוא זינב אחרי עם ישראל בצאתם ממצרים, בדיוק בזמן שלא היו יראים, לא זכרו את הניסים הגדולים שעשה ה' למענם, היססו ושאלו האם ה' בקרבנו אם אין.
הקול הזה נמצא בתוכנו ומשכיח את חוזקנו ואת אחדותנו, את אמונתנו באחד. הקול הזה מזנב אחרי כל ניסיון שלנו לראות את הטוב שבנו ובזולת, הקול הזה מרפה את ידינו, מהאמונה באחדותנו – ביופי ובייחוד שבחלקי עם ישראל.
בציון של רבי ישראל בעל שם טוב, מייסד החסידות, הצטופפתי עם חלקים שונים בעם ישראל. את רוב האנשים לא הכרתי. כולם הגיעו מרחוק להרגיש מעט קרוב בקרבת הצדיק, שהלך לעולמו לפני כמאתיים ושישים שנה, אבל האור שלו מאיר ממרחקים. אור מנחם בזיכרון של רחמים אין סופיים.
מיטיבי לכת מכנים את הציון שלו חדר החלמה. החסידים שרו ניגון וכולם הצטרפו בשירה חרישית דומעת, אחר כך השתרר שקט. מבעד לדמעות המנחמות שהציפו את עיניי יכולתי להרגיש לרגע את הלב של כולם ביחד כמו ילדים קטנים שבאים לציון של אבא ומתגעגעים כל כך, ממש אחים, אנשים שונים בלבוש שונה ושפה שונה, ומה שמייחד אותם זה השם של אבא ישראל.
לרגע ממושך היה זה עבורי מקדש מעט. דמיינתי את הסוכה הזאת גדלה למימדים של בית המקדש וכל חלקי עם ישראל ללא יוצא מן הכלל מתנחמים באור אין סוף היורד על הסכך ממש כענני הכבוד שליוו את עם ישראל בצאתם ממצרים, כשכולם כאחד זוכרים את בעל המופתים ואינם שוכחים מי הוציא אותנו מעבדות לחירות. לשבת בסוכה ולהתענג בענני הכבוד המיוחסים לאהרן הכהן איש השלום.
