מרפסת סוכה: סימפטום של דור שעסוק בקיום אישי

חג הסוכות חל לאחר עשרת ימי תשובה ששיאם הוא יום הכיפורים. ימים אלה היו ימים של התבוננות פרטית ואישית, שבהם אדם נכנס למרחב הפנימי שלו. חג הסוכות שחל לאחר מכן מסמל את היציאה החוצה. מתוך תיקון פנימי של האדם הוא פורץ בסערה אל המרחב הציבורי. הסוכה מבקשת מאיתנו לחשוף את כל הפרטיות האישית במרחב הציבורי, להפוך את הפרטיות לכלל, לאפשר לכל עובר אורח להיות אושפיזין בסוכתו של החבר. הסוכה מאפיינת את ערכי השוויון, הפשטות, השלום והאחדות, וכך כל דכפין בסוכתי ייתי ויישב.

הזמנים חלפו והדור החדש הסתגל לתפיסה אורבנית חדשה, המוציאה את משמעותה של הסוכה מן הממד החברתי לעניין הלכתי של האדם הפרטי. בדור הנוכחי באים נכדיהם של בני העלייה הראשונה ואומרים אל בוני הארץ נפשנו חפצה בדירה עם מרפסת סוכה, כאשר פעמים רבות זו סוכה התלויה בין שמים וארץ ובדוחק רב רוב גופו, הוא ובנו, נמצאים בתוך חלל זה. כך התמעטה אט אט הסוכה החברתית מהמרחב הציבורי.

קנים למען האורחים

נדרשתי לסוגיה זו משום מנהג אבות מעניין ומרתק שהיה מו"ר אבי עליו השלום מקיים, וכמוהו בני עלייתו וכל העולים מצפון אפריקה, וכך הוא.

בצעירותי כילד בשנות השבעים בניית סוכה הייתה פרויקט מורכב כמעט כמו תמ"א 38. צופה הייתי במעשה אבי להעמיד בארבע פינות הסוכה ארבעה קנים של סוף גבוהים עד מאוד הנראים מרחוק, וקראנו להם "עדים". משנה לשנה הייתי מנסה להגביה רום של קנה הסוף עד לגובהה של דירתנו בקומה השלישית. משהגבהתי רום ביקשתי את אבי לשורש מנהג זה. לצערי לא מצאתי לו עדויות רבות במקורות, אך כמעט כל יוצאי הקהילה הקפידו להעמיד את ה"עדים", ומוזמנים אתם לשאול את בני הקהילה הזוכרים את מעשה אבותיהם מי הם ה"עדים".

מספר טעמים מצאתי למנהג. הראשון הוא טעם הלכתי. סוכות רבות נבנו בחצרות שהיו מוקפות שדרה של עמודים. קירות הסוכה היו מרוחקים, ובינם לבין הסכך הייתה תקרה. היה חשש שאנשים יתייחסו אליה כדופן עקומה (= תקרה שמצטרפת לדופן הסוכה), ועל כן הגדירו את תחומי הסוכה הכשרה וציינו מה הוא החלל הכשר על ידי העמדת ה"עדים" – קני הסוף בארבע פינות הסוכה.

מרפסת סוכה היא סימפטום לבעיית הדור הנוכחי שעסוק בקיומו האישי. האם במציאות זו אדם יכול להיכנס לסוכת מרפסת חברו? הרי הדלת נעולה בפני האושפיזין, אלא אם כן שלשלו לו חבל הצלה מן הסוכה אל הרחוב

טעם אחר, שאותו מצאתי בספר נתיבות המערב, הוא טעם אמוני: הסוכה היא "צלא דמהימנותא" ומעלתה נשגבה מאוד והקנים הם עדים נאמנים כי עם ישראל נאמן לה' ותורתו, בבחינת "ואעידה בם את השמים ואת הארץ".
טעם אחר הוא הסבר קבלי, שראיתי במחזור אבותינו לסוכות: הסוכה רומזת למילה "אחד". האלף של אחד – כולם חוסים תחת צילא דמיהמנותא. האות ח' רומזת על הסוכה בצורת חי"ת, לומר שהוא יחיד בז' רקיעים ובארץ. האות ד' רומזת לד' רוחות השמים והם ד' העמודים הבולטים של הסוכה.

טעם אחר ששמעתי מאבי ושמרתיו היטב בליבי הוא טעם חברתי. סוכות הוא חג של אושפיזין ואירוח, ואמנם הקהילה המרוקאית ידועה בהכנסת האורחים. כאשר אדם הגיע לכפר, ממקום כניסתו לעיר קשה היה לראות היכן יש סוכה, שכן הבתים היו נמוכים. על כן סימן היכר עשו להם בני הקהילה, כך שאפשר לראות מרחוק היכן נמצאת סוכה על ידי ה"עדים" שהוגבהו ונראו למרחוק. כך, כל אורח שהגיע לעיר וחיפש סוכה הביט אל השמים, ומרום גובהם נראו לו העדים והיה שם פעמיו בשמחה ובששון אל הסוכה כאושפיזין ואנשי הקהילה היו מקבלים אותו ברוב טוב, במאכל ובמשקה כמידת אברהם אבינו עליו השלום. אסמכתא לדברי אבי מצאתי גם בספר "זוכר ברית אבות" שהביאם בשם הגר"ש ביטון, וכך כתב:

מנהג זה מקורו בכפרים במרוקו, שם היו היהודים מפוזרים והתגוררו בריחוק האחד מחברו, וטעם העדים הללו כדי לעשות סימן והיכר שבנו סוכה שם, שכן קנים אלו היו גבוהים מאוד ונראים למרחוק.

החשש אצל קהילות יוצאי צפון אפריקה שחלילה אולי אדם יסתגר בד' אמותיו היה קיים גם בחג הפסח. אחד הטעמים לקיום מנהג המימונה נובע מן העובדה שלא כל יהודי היה יכול להתארח אצל חברו במשך החג, מפאת כל מיני חומרות שהקפיד על עצמו, וכך נמנעו אנשים מלהיכנס אל בית חבריהם בחג. כדי לתקן זאת הונהג שמיד עם יציאת החג יפתחו האנשים את דלתות הבית לכל החברים, ובכך יצהירו – לא נמענו חלילה מלבקר אחד אצל השני מפני איבה או כעס, אלא מפני חומרות שאדם קיבל על עצמו בענייני החג.

מנהג ה"עדים", המבקש לקשור בין אורחים המגיעים לכפר לסוכה כשרה, הוטמע בקהילות מרוקו והשתרש אצל עולי העלייה הראשונה ממרוקו בארץ ישראל, ועדיין בשכונות הוותיקות נוכל למצוא אותו. אך עם השנים המרחב האורבני השתנה, הציבור הדתי חיפש נוחות, ומתוך כך באנו והסתגרנו בד' אמות של סוכת המרפסת. ומה על החברה הישראלית?!

רעיון דומה ל"עדים", שהתאים את עצמו למציאות האורבנית החדשה, הוא פיתוח אתר בשם OpenSukkah.com. באתר זה מפה פתוחה המחברת בין אנשים שמחפשים סוכה להתארח בה ובין אלו המוכנים לחלוק את סוכתם. אין ספק שרעיון זה מבטא את הרעיון המקורי של ה"עדים" על פי הסברו של אבי. זאת הזדמנות לכל בעלי הסוכות במרחב הציבורי שעדיין נאמנים למרחב הכלל ישראלי לפרסם את סוכתם באתר זה – להיכנס לאתר, להקליק על המיקום של הסוכה במפה, ולהוסיף פרטים כמו שם לסוכה, כתובת, שעות ופרטי איש קשר.

עוזבים את כלל ישראל

מרפסת סוכה היא סימפטום לבעיית הדור הנוכחי. הדור עסוק לא מעט בקיומו האישי, בהנאותיו ובצרכיו האישיים. הוא תר אחר התפילה האישית, המרחב האישי, ההתבודדות ועוד. ניתן לראות זאת בריקודי הנערים היום בחתונות – כל נער רוקד עם עצמו. אולי על בסיס רוח זו התחברה נפשם של הצעירים אל תורת רבי נחמן מברסלב, המבטאת את המישור האישי הפנימי, את ההעצמה הפרטית של האדם.

האם במציאות זו אדם יכול להיכנס לסוכת מרפסת חברו? הרי הדלת נעולה בפני האושפיזין, אלא אם כן שלשלו לו חבל הצלה מן הסוכה אל הרחוב. הסוכה סגורה ומסוגרת היא, אין יוצא ואין בא. וזהו שורש הבעיה, הן של הציבור הדתי והן של הציבור החרדי. חיפשנו אחוזות ויישובים של ציבור דתי וחרדי. הנוף האנושי לא התאים לנו, על כן זנחנו את השכונות לטובת "אחוזות אתרוג". אט אט הפקרנו את הערים, במחשבה שחלילה להתגורר עם הציבור הכללי המסורתי־הישראלי.

אל ייפלא בעינינו מדוע "הבית היהודי" על מגוון גלגוליו לא יוכל לגדול או לצמוח. זנחנו את בסיסי הבית. הציבור המסורתי־ישראלי נמצא בתוך הערים המעורבות, אך הציבור הדתי־ציוני והחרדי התנתק מהערים לתוך שכונות סגורות ומבודדות. בתי כנסת לא בנמצא, בתי ספר ממ"ד נסגרו, ואף הגדלנו והקמנו יישובים עם ועדת קבלה כדי שנבחן מי נכנס בשערי ערינו, שכונתנו או בית ספרנו. רק אלה המתאימים לרוח "התורה" מקומם איתנו.

בשנים האחרונות הציונות הדתית לקחה על עצמה משימות תורניות ולאומיות, אך רבות מהן מטפלות בסימפטומים ולא בשורש הבעיה. כך הם למשל "מנייני צהר" ליום הכיפורים, פרויקטים של "שופר בפארק" ושבתות של "בית הלל". משום שיצאנו מן השכונות ומן החברה המעורבת אנו צריכים להביא את התפילות ואת קולות השופר אל החברה באופן מלאכותי. במקום שכולם ישמעו את קול השופר בבית הכנסת השכונתי או יצטרפו בו למניין ביום הכיפורים, צריך להגיע לפארק או למבנה ציבור. וכך גם הסוכה. הפתחים הטבעיים שהיו בעבר אפשרו לסביבה להיכנס אל המרחב הפרטי שלנו, ואילו כיום הכול נחסם.

על כן מחויבים אנו למצוא מענה לשורשי הבעיה: להקים גרעינים המעורבים בחברה הישראלית, לבטל ועדות קבלה, וכך גם כל יהודי שומר מצוות צריך להתרחק מ'אחוזות האתרוג', למרות הנוחות הרבה שבהן. ולבסוף אני מבקש מכל יהודי שעדיין יכול לתרום למרחב הציבורי: אף על פי שבביתך יש מרפסת סוכה, אנא צא מארבעת הקירות של סוכות ביתך, רד למרחב הציבורי, הקם תקים עמו סוכה הפתוחה לכל דיירי הבניין, ובה יוכלו כולם להתארח בזמנם החופשי. אפשר לילדים הבאים מן הגנים עם הקישוטים לתלות אותם בסוכתך הנמצאת במרחב הציבורי. כך אני נוהג. סוכתי במרחב הציבורי פתוחה, מתיישבים בה כל גוני הציבור, ילדי הגן הסמוכים לסוכתי מקשטים את הסוכה, דיירי הבניין משתמשים בה למפגש משפחתי, למשחקים ועוד, ארבעת המינים נמצאים בסוכה למעוניינים, ואינני חושש שיהיה פגם באתרוגי וייפסל.

מבחינה זו, יכולה הסוכה להיות כמו בית כנסת – מקום לאחדות. רבי שלום משאש זצ"ל הדגיש שבית הכנסת הוא גורם מאחד לכלל ישראל:

ידוע שבית המקדש, וגם בית הכנסת, היום בזמן הגלות, היא המקבצת כללות ישראל, ושם נעשים כל המשפחות – לאהובים ורעים ולמשפחה אחת ממש, ומזה נולד האחדות בין ישראל לאביהם שבשמיים, וגם ביניהם, ולולי בתי כנסיות, אחד לא יראה חברו אפשר כל ימיו, ובפרט עני ועשיר מעולם לא יתקבצו, לא כן בית הכנסת – גורם לאחדות כמו בית המקדש (וחם השמ"ש, פרשת תרומה, דרוש ב', עמ' רפ"ח).

בסליחות ובתפילת הימים הנוראים ישבו לפניי בבית הכנסת עם ישראל על כל גווניו: יהודי עם קוקו, יהודי עם כיפה שחורה, יהודי עם עגיל, יהודי עם כיפה סרוגה, יהודי עם כובע שחור ועוד יהודי סתם בלי "צבע". ולוואי שנזכה שגם סוכותינו תהיינה כאלו.

הרב מאיר אביטן הוא מנהל יהדות חברתית ברשת בתי הספר דרכא