את פרשת וזאת הברכה אנו קוראים בשמחת תורה. השמחה, הריקודים וההתרגשות עם סיום התורה והתחלתה מחדש מאפילים קמעא על תוכן הפסוקים האחרונים אשר מתארים את מותו של גדול הנביאים. אולם במשך מאות רבות של שנים לא זה היה המצב. פרופ' שולמית אליצור העירה (בספרה "שירה של פרשה") שאצל בני דורות קודמים עמדה דווקא פטירת משה במרכזו של היום. רוב הפיוטים לשמחת תורה עוסקים בנושא זה, וחלק גדול מהם נשמעים כקינות ופיוטי אבל.
בין מוות להיעלמות
אחד המוטיבים המרכזיים אשר מופיע במדרשים ובפיוטים אלו הוא סירובו של משה למות. שכן איך ייתכן ש"איש האלוהים" אשר הגיע לדרגה כה גבוהה ושוחח עם ה' פנים אל פנים מוצא את מותו כאחד האדם? או במילים ששם המדרש בפיו של משה: "רגלים שעלו לרקיע וקבלו את השכינה וידים שקבלו התורה מידך ילחכו עפר?" (דברים רבה, פרשת ואתחנן).
בחלק ממדרשים אלו מתואר ויכוח ארוך בין הקב"ה למשה המסרב בתוקף למות ככל האדם, אולם לבסוף הוא מת. לצד מדרשים ופיוטים אלו מוצאים אנו במקורות אחרים שרידים של מסורת שונה, שלפיה משה כלל לא מת אלא נלקח אל האלוהים, בדומה לחנוך ולאליהו. כך, לדוגמה, בדבריו של יוסף בן מתתיהו:
"פתאום עמד עליו [=על משה] ענן והוא נעלם ליד גיא אחד. אולם בכתבי הקודש כתב על עצמו שמת, משום פחד, שמא יעזו לומר שבגלל צדקותיו הגדולות עלה לאלוהים" (א' שליט, קדמוניות היהודים, ספר רביעי, ח, מח). דעה דומה מופיעה גם בתלמוד הבבלי: "לא מת משה אלא עומד ומשרת למעלה" (סוטה יג ע"ב).
מתוך עיון בפסוקים שמתארים את מותו של משה (לד, א־יב) עולה כי ניתן לזהות מתח בין שתי מגמות אלו במקרא עצמו. מצד אחד ניכרת מגמה של התרחקות מהאלהת דמותו של משה תוך הדגשה שהוא מת כדרך כל הארץ. מצד שני ישנה הדגשה כי משה איננו אדם רגיל אלא בעל מעמד ייחודי, שכן מדובר באדם הקרוב ביותר לאלוהים, מי שידעו ה' פנים אל פנים.
קבורה מסתורית
מתח זה בין שמים לארץ, בין היות משה יצור גשמי לבין היותו האדם הקרוב ביותר לא־ל, בא לידי ביטוי לדוגמה בשאלה היכן מת משה. בעיוננו לפרשת ואתחנן ראינו כי קיימת עמימות (הן בספר שמות והן בספר דברים) בנוגע לשאלה היכן היה משה בעת קבלת התורה – האם היה למעלה בהר, קרוב יותר אל הא־ל, או שמא היה למטה, יחד עם העם. כעת ניתן להבחין כי אותה שאלה נשאלת גם לגבי מותו של איש האלוהים. התורה מציגה מעין פשרה בין שמים לארץ – מצד אחד משה מת על הר נבו בראש הפסגה; מצד שני, הוא לא נקבר בהר אלא בגיא.
היחס המיוחד והאינטימי שזוכה משה לקבל מצד ה' מציב אותו בדרגה גבוהה יותר מכלל בני האנוש. המילים "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ" (לד, ו) חסרות נושא ונראה כי הן מוסבות לנושא שהופיע בפסוק הקודם. כלומר, ה' הוא שקובר את משה רבנו. יחס זה משתקף גם מדרשת חז"ל לפסוק: "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'" (לד, ה). על פי פשט הכתובים הכוונה היא כי משה מת ובכך מילא את צו ה'. לעומת זאת, על פי המדרש אשר מבין את המילה "פי" באופן ממשי, הכוונה היא שה' עצמו לא רק קבר את משה אלא גם המיתו במיתת נשיקה.
יחד עם זאת, התורה מדגישה כי בעת פטירתו היה משה בן מאה ועשרים שנה. למרות גדולתו וייחודו, מדובר בבשר ודם ועל כן לא ניתנת לו האפשרות לעבור את הגיל אשר נקבע בעקבות סיפור בני האלוהים ובנות האדם (בראשית ו, ג) כגיל האנושי המקסימלי. אולם בשונה מכל שאר בני האדם, משה הגיע לגיל מופלג זה כאשר "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (לד, ז). עינו אשר הביטה בערגה בארץ הנכספת נותרת צעירה ולא ניכרו בה סממני הזקנה.
סיום התורה
כחלק ממגמת ההתרחקות מהאלהת דמותו של משה מקום קבורתו לא נודע, וכך אין לעם קבר להתפלל בו ואליו ולבלבל בין הבורא לבין שלוחו. בנוסף, התורה מלמדת אותנו כי לכל אדם אנושי יש תחליף, אפילו למשה רבנו. אולם מיד לאחר התיאור של בני ישראל השומעים ליהושע בן נון, אשר מלא רוח חכמה, מדגישה התורה כי המחליף איננו מגיע לדרגת רבו: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (לד, י).
התורה איננה מסתיימת בסיום שמח המתאר את כניסתם של בני ישראל לארץ, כפי שאולי היינו מצפים. מבחינה תוכנית, תיאור מותו של משה מלמד כי הוא איננו א־ל החי חיי נצח אלא מדובר בבשר ודם. אולם הבחירה לסיים את התורה דווקא בתיאור מותו מלמדת על מעמדו הייחודי. משה איננו רק דמות ראשית בתורה, אלא מהווה חלק אימננטי ממנה. מותו של משה מהווה סיום לתורה, מפני שלא תיתכן "תורת משה" ללא משה. משה האיש אמנם מת כדרך כל הארץ, אך תורתו לעד עומדת.
