לחיות את הרגע

התנ"ך מהווה עבורנו מקור הדרכה והשראה, הכוונה לחיים טובים ומלאי משמעות. לכן כאשר אנו פונים לספר קהלת אנו עשויים להיות מופתעים: "הֲבֵל הֲבָלִים אמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א, ב). המוטו של הספר, המופיע בתחילתו ובסופו (יב, ח), הוא שלחיים אין משמעות: הם הבל, משב אוויר, אד המתפוגג ברוח. זה מסר קשה לעיכול למי שמחפש במקרא הדרכה והכוונה. האם החיים אמנם חסרי משמעות? האם הדבקות בה', המתוארת בספר דברים למשל, אינה שווה דבר? האם עשיית הטוב והישר המתוארת בספר משלי היא הבל הבלים? ומה בנוגע לערכים אחרים החשובים עבורנו – המשפחה, הקהילה, הדאגה לקיום העולם?

חז"ל כבר עמדו על אופיו הקשה של הספר, ואף שקלו להוציאו מן התנ"ך:

אמר ר' שמואל בר' יצחק: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת שמצאו בו דברים שהן מטין לצד המינות… משה אמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ושלמה אמר: "והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך". הותרה הרצועה, לית דין ולית דיין? (פסיקתא דרב כהנא ח, א)

מה ביקש קהלת לעשות בספרו, וכיצד מצא הספר את מקומו בתנ"ך על אף אופיו החתרני? אבקש להציע תשובות לשאלות אלו, דרך העיון בהקשרו המקראי של הספר כחלק מסוגת ספרות החכמה. הפסוקים שבחרתי לצטט מציגים תפיסת עולם מסוימת, שהיא חלק מהקו המרכזי בספר להבנתי, אולם קהלת הוא גם ספר מלא סתירות; הסתירות הן חלק מהותי מהמסר שלו. בוודאי ניתן היה לצטט פסוקים אחרים. הקביעה מהו הקו המרכזי של הספר היא החלטה פרשנית הנתונה למחלוקת.

ביקורת פנים מקראית

ספר קהלת שייך כאמור לסוגה המכונה "ספרות החכמה", ואם נבחן אותו בהקשר זה נוכל להבין אותו באופן מעמיק יותר, שכן קהלת אינו רק מנוגד להשקפות המקובלות בתנ"ך – מתקפתו מכוונת בייחוד כלפי הדרכותיה של ספרות החכמה שהוא משתייך אליה.

ספרות החכמה המקראית כוללת שלושה ספרים: משלי, איוב וקהלת. ספרים אלו חולקים מאפיינים משותפים עם חיבורים נוספים מהמזרח הקדום השייכים לסוגה זו. במוקד הספרים הללו עומד החכם, המורה הסמכותי. בניגוד לרוב ספרי התנ"ך, שבהם הדובר פועל מכוחו של א־לוהים ולעיתים אף מדבר ממש בשמו, בספרות החכמה החכם הוא המלמד את תורתו ודרכו, והוא הבוחן את המתרחש בעולם דרך ההיגיון והניסיון, ולא בשם הסמכות הא־לוהית. בספרים אלו אין אזכור לאירועים היסטוריים או לעם ישראל, ואין שום עיסוק בנושאים לאומיים כגון האבות, מעמד הר סיני, הגלות והגאולה. הפנייה היא אל היחיד, לא אל הלאום, והמגמה הכללית של הספרים הללו היא להביא את האדם לחיים טובים, הכוללים רווחה גשמית, באמצעות התנהגות מוסרית ונבונה.

מכיוון שספרות החכמה דוגלת בכוחו של האדם להבין באמצעות שכלו את החוקיות בעולם, היא גם מציגה משוואת גמול ברורה: הצדיקים, המתנהגים כיאות, מקבלים את גמולם הטוב. לרשעים, לעומת זאת, לא תהיה תוחלת, ומעשיהם יביאו אותם אל עברי פי פחת. לפי ספרות החכמה, החוקיות הזו מגולמת באופן טבעי במעשה עצמו: המעשה הטוב כבר צופן בחובו הצלחה, ובמעשה הרע טמונה הנפילה. כך למשל מציג משלי את גורלו של הרשע בפתיחת הספר: "כֵּן ארְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח" (משלי א, יט). התלמיד צריך להימנע מדרכם של הרשעים, מכיוון שהיא נראית אמנם רווחית במבט ראשון, אך הרווח לא יחזיק מעמד לאורך זמן: הבצע ייקח את נפש בעליו.

רבים ממאפייני ספרות החכמה מופיעים גם בקהלת. הדובר הוא חכם: "וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה" (יב, ט), והדרכים שלו להבין את הנעשה בעולם הן חכמתיות במובהק. הספר אינו מזכיר את הברית עם ה' ואת המאפיינים הייחודיים של עם ישראל, והמצוות נזכרות רק בפסוקים האחרונים (יב, יג), לאחר האפילוג המתאר את המחבר ואת מטרותיו (שם, ט־יב). קהלת אינו מדבר מתוך התגלות א־לוהית; הוא חוקר, בודק ומנסה. הספר מתאר למעשה את "המעבדה של קהלת", שבה נערך ניסוי גדול במטרה להבין את משמעות החיים.

אולם דווקא מתוך נקודת הפתיחה החכמתית, קהלת מותח ביקורת חריפה על ערכיה של ספרות החכמה (גם ספר איוב מותח ביקורת על ההשקפה החכמתית, אך הוא עושה זאת מזווית שונה, שלא נעסוק בה כאן). קהלת מתאר את עצמו בראשית הספר כמלך שהיה חכם ועשיר יותר מכל אנשי דורו. זאת נקודת פתיחה אידיאלית כדי לחקור ולדרוש את משמעות החיים על פי ערכי ספרות החכמה. החכמה הקלאסית מבקשת להביא את האדם לחיים טובים, ולא רק שאיננה שוללת את העושר והכבוד – היא רואה בהם הישגים ראויים לאדם שחי על־פי הדרכות החכמה: "עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִתִּי הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה" (משלי ח, יח). קהלת הוא החכם באדם, וגם העשיר והמכובד ביותר. הוא הגיע לפסגת השאיפות של ספרות החכמה, הוא החכם האידיאלי. כעת, בנקודה זו, כמי שהשיג את המיטב בחיים לכאורה, הוא מבקש לבדוק: האם ערכים אלה אכן מהווים את משמעות החיים?

הברכה שכאן ועכשיו

קהלת מתחיל את מחקרו בבחינת שתי מטרות מרכזיות שבני האדם חותרים להשיגן בחייהם: חכמה ועושר. הוא מתנסה בחכמה אינסופית ובעושר אינסופי אולם שניהם מאכזבים אותו. החיפוש אחר החכמה מסוכם במסקנה: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" (א, ח). אמנם יש יתרון מסוים בחכמה (א, יד), אך בסופו של דבר המוות מאפס את המשוואה: "וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל?" (ב, טז). קהלת בוחן את ההשקפה החכמתית, המאמינה שהאדם יכול להבין את העולם שסביבו ולחיות על פי החוקיות שבו, ונוכח בכישלונה:

אֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְלִרְאוֹת אֶת הָעִנְיָן אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָארֶץ… וְרָאִיתִי אֶת כָּל מַעֲשֵׂה הָאֱלוֹהִים כִּי לֹא יוּכַל הָאדָם לִמְצוֹא אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ בְּשֶׁל אֲשֶׁר יַעֲמֹל הָאדָם לְבַקֵּשׁ וְלֹא יִמְצָא. וְגַם אִם יֹאמַר הֶחָכָם לָדַעַת לֹא יוּכַל לִמְצֹא (ח, טז־יז).

גם העושר אינו מועיל, והחיפוש בכיוון זה מוביל אף הוא למסקנה שהכול "הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (ב, יא). לעיתים יש ערך מסוים לחכמה ולעושר, אך בסופו של דבר, אל מול המוות המכלה, אין בהם יתרון ממשי.

מטרה נוספת שספרות החכמה מעלה על נס היא חיים ארוכים. ספר משלי מנחה את התלמיד לדבוק בהוראות החכמה ובערכיה, כדרך להשיג אריכות ימים. כך אומרת החכמה, המואנשת בדמות אישה: "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים" (ט, יא). אולם קהלת מפקפק גם בערך הזה. חוסר התוחלת במעשי האדם גורם לקהלת לשנוא את החיים (ב, יז), ועיוות המוסר מביא אותו להצהרה שהמתים טובים מן החיים (ד, ב).

אולם האמירות החריפות ביותר, הקשות ביותר עבורנו כקוראים המחפשים הדרכה בתנ"ך, היא הביקורת על משוואת הגמול החכמתית. בניגוד לתפיסה שהצדיקים באים על שכרם והרשעים נענשים, קהלת מציג תפיסה כאוטית, שבה הצדיקים מקבלים לעיתים את גמולם של הרשעים ולהפך:

הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ כַּטּוֹב כַּחֹטֶא הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא (ט, ב).

תפיסה זו מבטלת את השתדלותו של האדם לדבוק בטוב, את מעשיו ופועלו בעולם. היא שומטת את הקרקע תחת השיטה החכמתית, ולמעשה תחת התנ"ך כולו.

מהי אפוא הדרכתו של קהלת, לאחר שהוא מערער עד היסוד את ההדרכה החכמתית הקלאסית? קהלת מבקש מהאדם לחיות את היום, למצות את הרגע, בטרם יבוא המוות ויטרוף את הקלפים:

‏לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלוֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ.‏ בְּכָל עֵת\ יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אל יֶחְסָר.‏ רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אהַבְתָּ כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר אתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.‏ כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה (ט, ז־י).

אמנם החיים הם הבל, אך הרגע הזה קיים, ויש למצות אותו. כל עוד אתם בחיים, עשו, פעלו, ותיהנו מתוצאות מעשיכם היום. גם בהדרכה זו קהלת חורג מן המקובל, ופרשנים שונים ניסו ליישב את הדברים. יש הטוענים שזה רק ציטוט מתוך המחשבות המוטעות של בני האדם, ויש השמים דגש על רצונו של האלוהים המופיע בפסוק ז. אולם פשט הכתובים, כאן ובמקומות נוספים בספר, מלמד שקהלת אכן מבקש מהאדם לחוות את היום הנוכחי, ולראות בדברים הטובים שבחיים את ברכתו של אלוהים, הנתונה לנו ברגע זה.

המסר של קהלת הוא אפוא רדיקלי לא רק ביחס לתנ"ך בכלל, אלא גם ביחס לסוגה שהוא משתייך אליה, ספרות החכמה. הוא מכיר את ההשקפה החכמתית הקלאסית, המצויה בתנ"ך בעיקר בספר משלי, ומערער על כל הערכים החשובים לה.

גבולות רחבים משלנו

אם קהלת כל כך חריג בספרות החכמה, כיצד בכל זאת מצא את מקומו בתנ"ך? חז"ל מצאו לכך פתרונות שונים, למשל ההתמקדות בפסוקיו האחרונים של הספר – מעין נספח המעמיד את יראת האלוהים ושמירת המצוות כערך עליון. פתרון אחר הוא לדקדק במילותיו של קהלת ולדרוש את דבריו כך שלא יסתרו אמיתות מוסכמות וידועות. אך גם לאחר פתרונות אלו, הקורא הפשוט בספר עלול להיתקל בדברים שקשה לשומעם ולהכילם. כיצד לא חששו קדמונינו לכלול את הספר בין הכתובים?

נדמה שהגבולות של חותמי התנ"ך היו רחבים מאלה שלנו. הקולות השונים הנשמעים בתוך התנ"ך עצמו משקפים מגוון של תפיסות, רגשות וגישות בנושאים המרכזיים ביותר ביהדות: תפיסת האלוהים, הדרך שבה יש לעובדו, הדרך שבה מתנהל העולם ועוד.

לעיתים, כשאני מלמדת כמה מספרי התנ"ך בכיתות שונות, נשמעת הקריאה: "לא יכול להיות שזה כתוב בתנ"ך!". אבל הדברים אכן כתובים, ועוצמתו האדירה של התנ"ך טמונה בין היתר במגוון העצום העולה מבין דפיו. ייסורים ושבח, תחינות וטענות קשות, הצדקת הא־ל ותהיות על דרכיו – כל אלה דרים בכפיפה אחת בתנ"ך, וקוראים לנו לעיין, לפרש, להזדהות, למצוא את דרכינו בתוך קשת רחבה ומופלאה. אל לנו לצמצם את התנ"ך. הבה ניענה לקריאה ולהזמנה של התנ"ך עצמו לשמוע ולהכיל קולות שונים בבית המדרש, ולבקש את אלוהים בדרכים שונות ומגוונות.

רחלי פריש משלימה דוקטורט במחלקה לתנ"ך בבר־ אילן, עמיתת מחקר במכון שלום הרטמן ומרצה לתנ"ך במכללת חמדת הדרום