סימנו של החודש בגלגל המזלות נתמלא כבר בימים קדמונים במשמעותו של יום הדין, שבו כל מעשיהם של ישראל, ואף של כל באי עולם, נשקלים במאזניים. "כל הבלים שישראל עושין כל ימות השנה במאזניים לעלות, מוחל להם הקב"ה במזל מאזניים בחודש תשרי" (במדבר רבה טז, כ"ג). מכאן קצרה הדרך לשלל דימויי מאזני הצדק וכפותיהם, כגון הכרעת הכף, כדברי הדימוי במשנה: "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים, ואליעזר בן הורקנוס בכף שנייה – מכריע את כולם" (אבות ב, ח); וכגון דימוי כף החובה שעליה מונחות החובות והעברות, לעומת כף הזכות שמולה, שעליה ניתנות הזכויות והמצוות.
מתפילת חנה, הנקראת כהפטרה ביום א' של ראש השנה, למדו חז"ל הלכות תפילה. אך הלימוד ממעשה חנה מתחיל עוד בדיאלוג המטרים שבינה לבין עלי הכהן. לגערת עלי, החושד בה כי היא שיכורה, משיבה חנה: "לא אדוני, אישה קשת־רוח אנוכי, ויין ושכר לא שתיתי, ואשפוך את נפשי לפני ה'" (שמואל א' א, ט"ו). את דבריה נותנים חכמים בסימן שאלה ומפרשים: "לא אדון אתה? – לאו איכא שכינה ורוח הקודש גבך, שדנתני לכף חובה ולא דנתני לכף זכות?" (ברכות לא ע"ב).
הפרשנות לדיאלוג המרתק שבין חנה לכהן הגדול והשופט עלי, מורידה את דימוי המשפט כשקילה במאזניים משמי שמים של בית דין של מעלה ומנחיתה אותם לבית דין של מטה – לשיפוט של כל אחת ואחד מאיתנו את חבריו. "לדון לכף חובה" הוא אפוא לא הכרעת הדין, אלא החשד האנושי במעשה העבֵרה; והיפוכו – "לדון לכף זכות" – הוא העין הטובה שבה אנו רואים ומפרשים את מעשי זולתנו. מה למעלה מה למטה, רק אני, אני ואתה; שנינו שקולים במאזניים, בין הארץ לשמים.
אין לי
המשנה מציעה את רשימת הדברים "שאין להם שיעור" ומוסיפה לה את רשימת הדברים "שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא" בת ארבעה הפריטים: "כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו, ותלמוד תורה כנגד כולם" (משנה פאה א, א). ההיגד האחרון, אגב, משתמש גם הוא בדימוי המאזניים, ולפיו מצוות תלמוד תורה שקולה, על כף המאזניים, מול המצוות האחרות כולן.
הסיבה שהרשימות הללו שגורות בפי רובנו היא הכללתן בתפילת שחרית בסידור התפילה. אלא ש"עיון תפילה" קצר יראה שהרשימה שבפינו ארוכה הרבה יותר: "ואלו הן: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והשכמת בית המדרש שחרית וערבית, והכנסת אורחים, וביקור חולים, והכנסת כלה, ולווית המת, ועיון תפילה, והבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, ותלמוד תורה כנגד כולם". מנין נוספו לרשימה שבסידור התפילות שלנו שלל הפריטים הללו?
נראה שבעלי הסידור צירפו לרשימה הקצרה שבמשנה את פירוטה המורחב שבגמרא. בתוך דיון על חשיבותה של מצוות הכנסת אורחים, מובאים במסכת שבת (קכז ע"א) דברי ר' יוחנן הכוללים "ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא" ומוסיפים את הכנסת האורחים וביקור החולים ועיון התפילה והשכמת בית המדרש, שהם מעין פירוט למצוות גמילות חסדים ותלמוד תורה. בזמן מן הזמנים הוסיפו לכך מנסחי התפילה פירוט נוסף: הכנסת כלה ולווית המת ושלום בין איש לאשתו, שאולי התבקשו ממאורעות זמנם, וכך התגבש הנוסח השגור בפינו – נוסח המשנה בפאה, בתוספת נוסח התלמוד בשבת ובתוספת פירוט מאוחרת יותר. אלא שכאן עולה נתון מסקרן מן השתיקה. ר' יוחנן, כמצוטט לעיל, הציע שישה דברים, וכאן מנינו ארבעה בלבד והשמטנו – כפי שעשה סידור התפילה לפנינו – שני פריטים נוספים מהרשימה: "המגדל בניו לתלמוד תורה והדן את חברו לכף זכות". מה עלה בגורלם של אלה?
אלה אולי נשמטו מסידור התפילה, אך הם מהדהדים היטב בסוגיה האגדית הנמשכת מדיון הגמרא ברשימת המצוות. התלמוד מביא את דברי התנאים: "תנו רבנן: הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות", ותכף להם מציע את סיפור האגדה שממנו נלמדים הדברים.
ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים. ערב יום הכפורים אמר לו: תן לי שכרי ואלך ואזון את אשתי ובני. אמר לו: אין לי מעות. אמר לו: תן לי פירות. אמר לו: אין לי. תן לי קרקע – אין לי. תן לי בהמה – אין לי. תן לי כרים וכסתות – אין לי. הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש. לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו ועמו משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו. אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו. אמר לו: בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות, במה חשדתני?
וכאן, במקום חשד, מוצא הפועל סיבה טובה לכל אחת מתשובות "אין לי" המאכזבות של בעל הבית, ולשאלתו האחרונה הוא משיב: "אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים". השיב לו בעל הבית:
כך היה! הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה. וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי. ואתה, כשם שדנתני לזכות – המקום ידין אותך לזכות (שבת קכז ע"ב).
את כל האדם
הסיפור התמים והנפלא על פועל שהולן שכר שלוש שנות עבודתו ובכל זאת לימד זכות על בעל הבית המלין ולא הלין עליו ולא חשד בו במאום מעלה כמה חשדות. המספר נדמה כמתאמץ מאוד שנחשוב שמדובר בעובד ומעביד אנונימיים, פשוטי עם וישרי דרך: מעשה ב"אדם אחד" שנשכר אצל "בעל בית אחד". אלא שמבעד למאמץ מבצבצים כמה פרטי זיהוי. בעל הבית אינו סתם "בעלבת", אלא נמנה על חברת החכמים, כפי שהוא מעיד על עצמו: "כשבאתי אצל חברי בדרום". וגם הפועל אינו בדיוק עם הארץ, כשלימוד הזכות שלו על בעל הבית שאוב מתחומי המעשרות וההקדש לשמים. עוד תפר במארג האנונימיות נפרם כש"בעל הבית אחד" חושף את שם בנו, הורקנוס, שממנו הדיר את נכסיו מפני שלא עסק בתורה. לא נתפלא למצוא פתיחה שונה וחושפנית לסיפור הזה, לפי הגרסה שבידי רב אחאי גאון, "בעל השאילתות" הקדמון: "ומעשה ברבי עקיבא בן יוסף שהיה מושכר אצל רבי אליעזר בן הורקנוס ועשה עמו שלש שנים…".
סיפור האגדה עוסק אפוא בדיוק באותם שני פריטים שמנה ר' יוחנן והושמטו משום מה מאוחר יותר: המגדל בניו לתלמוד תורה והדן את חברו לכף זכות. הראשון הוא נקודה רגישה אצל חכמים, השואלים בתמיהה ובכאב על המציאות הרווחת שבה דווקא הם מתקשים לגדל את בניהם לתלמוד תורה, "מפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן?" (נדרים פא ע"א). בדיוק הנקודה שבה מצוי אבי הורקנוס בסיפור. השני, נוגע אולי בנקודה רגישה אחרת.
דין לכף זכות הוא כנראה אחד הערכים הקשים ביותר ליישום. קשה כמצוות "אהבת לרעך כמוך" שממנה הוא נגזר. בשעה שאתה משוכנע שנעשה לך עוול, החשד הוא התגובה הטבעית. לימוד הזכות הוא העל־אנושי. חכמים למדו "הוי דן את חברך לכף זכות" (שבועות ל ע"א) וכאן פתחו פתח לפרשנים ולבעלי ההלכה לדייק שאולי הדבר אמור דווקא במי שהוא "חבר", מי שנמנים על חברת חכמי בית המדרש, "חברי בדרום".
אפשר שסיפורנו, הנשען על סיפורי חברת החכמים, משווה לגיבוריו אנונימיות היוצאת מכלל ה"חברים", כדי להציע אותו כמופת לכל אדם. ואולי לכן מדגיש יהושע בן פרחיה במסכת אבות כי לצד "עשה לך רב וקנה לך חבר", בעולמו של בית המדרש, "הוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות א, ו). בעלי הסידורים, שראשוניהם המוכרים לנו הם גאוני בבל, אולי נשענו בתורם על מסורת הגאון הנוקבת בשם, ובעודם מבקשים להבליט נקודות אחדות בפרקי תפילת הבוקר בחרו לדון את החכמים לכף זכות ולהצניע נקודות אחרות בעניין המגדל בניו לתורה ולימוד הזכות הפנימי בעולמם.
קמפיין כף הזכות
על מי שעל אף הכול מגיע למעלה גדולה זאת שונים חכמים "הדן חברו לכף זכות – דנין אותו לזכות". מלמדי הזכות נוגעים במידותיו של הא־ל עצמו, ולכן שכרם הוא מידה כנגד מידה. חשד הוא תכונה אנושית מובהקת. הקב"ה לעולם אינו חושד, מראש אין דבר נסתר מנגד עיניו. שכרם של אלה הוא שבבוא חתימת גזר דינם המקום ינהג בהם כמידת בשר ודם, בצידה החיובי, יעלים עיניו מידיעתו החובקת־כול והבוחנת כליות ולב, וידון גם אותם לכף זכות.
בראש השנה וביום הכיפורים נדונים כל באי העולם כל אחד לעצמו. בחג הסוכות נדון העולם כולו וביום ההושענות הגדול נחתם הדין הציבורי, דינו של עולם, דינה של אומה. בתום שנה של קמפיין לימוד לכף חובה מתמשך, של חשד בלתי פוסק, של חבטות הדדיות מתוך ראיית הזולת כערבה שאין בה טעם ואין בה ריח, של הדגשת חסרונותיהם של חברינו ולא מעלותיהם, השנה החדשה דורשת את היפוכו: קמפיין כף הזכות. שמתוך שנהפך כציבור בזכותו של הזולת, יתהפך עלינו הדין לטובה ונהיה אנחנו נדונים לכף זכות ויתרווח העולם.
