לפני כשנה הוצע לי להצטרף לוועדה שתנסה להציע מתווה מוסכם למקצוע האזרחות. ביקשתי לדעת מי יהיו חברי הצוות. כצפוי, ההרכב שהוצע לוועדה העניק רוב ברור למיעוט הליברלי (ולגברים). שאלתי את המציעה: איפה הנציג המסורתי? היא נדהמה ולא הבינה את הקשר.
אירוע זה מדגים היטב תופעה ידועה לכול: אין מצפים מהמסורתיים להשמיע קול בזירה הציבורית, פרט, אולי, לפולקלור. מצפים לשתיקה מקבוצה שבכל הסקרים שנערכו בחברה היהודית במדינת ישראל שיעורם, לפחות על פי הגדרה עצמית, עומד לפחות על שליש. מכל האחרים – חילונים, דתיים וחרדים לגוניהם – מצפים שישמיעו קול, אך לא מהמסורתיים. לא רק ששאר הקבוצות אינן מצפות להשמעת קולם של המסורתיים, דומה שגם רוב המסורתיים אינם מצפים להשמעת קולם הייחודי.
מדוע זה כך? מהו קולם הייחודי של המסורתיים, ומיהם בכלל? נושאים אלו ואחרים נדונו בכנס שנערך בשבוע שעבר במכון ון ליר בירושלים. הכנס נערך על ידי תנועת "תיקון", תנועה המגדירה עצמה בלוגו שלה כ"תנועה להתחדשות החברה והתרבות בישראל", לרגל עשרים שנה לכנס הייסוד שלה והתגייסותה לבניית משכן קבע לפעילויותיה. משכן הקבע ייקרא "בית דוד", על שם הפייטן הנודע ר' דוד בוזגלו, אביו של העומד בראש הארגון, ד"ר מאיר בוזגלו (שגם, לראשונה, ניסה לנסח באופן מקיף את עקרונות המסורתיות בספרו "שפה לנאמנים").
הרחבת האתוס הישראלי
מוזר שהמילים "מסורתי" ו"מסורתיות" נעדרות מההגדרה העצמית של התנועה בסמליל שלה. אולי זה קשור לאחת ההתלבטויות שמלוות את התנועה: האם להציגה ככלל יהודית־ישראלית או כעדתית־מזרחית. ד"ר אבישי בן חיים, שהנחה את המושב השני של הכנס, מחה על שכותרת הכנס התייחסה ל"מסורתי" סתם ולא למסורתי המזרחי. הוא סיפר שבזה הוא חלוק על קובי אוז, המבקש לפתח מסורתיות המכלילה גם אשכנזים ובני עדות אחרות, תוך טשטוש ההקשר המזרחי של רוב המסורתיים.
הרכב המשתתפים בכנס, דבריהם ומטרות הקמת "בית דוד" מצביעים, להבנתי כמתבונן (אוהד) מבחוץ, שעמדתו של בן חיים היא הדומיננטית בתנועה. כך למשל הצביעה פרופ' חביבה פדיה על הבדלי מנטליות ותרבות שגרמו בימי הביניים לתגובה שונה כלפי התביעה האלימה של החברה הנוצרית להתנצרות היהודים: האשכנזים העדיפו להתאבד ולשחוט את בני משפחותיהם ואילו הספרדים העדיפו לחיות כאנוסים. אם כך, המסורתיות היא בעיקר היבט אחד של העדתיות המזרחית, ופחות בשורה בתחום הדתי, על אף שהמסורתיות הוצגה על ידי דוברים שונים בכנס כתשובה אחרת מזו של החילוניות והדתיות. ואם המסורתיות בכלל, ותנועת "תיקון" בפרט, יזוהו עם עדתיות מזרחית המדירה בני עדות אחרות, ספק אם תוכל תנועה זו לממש את חזונה החותר "להרחבה של האתוס הישראלי" או להוות מה שחלק מהדוברים כינו "ממלכתיות מחברת".
כיצד אמורה תנועת "תיקון" לתרום להרחבת האתוס הישראלי? לפי דף הפייסבוק שלה ודוברים שונים בכנס (בעיקר: יפה בניה, הרב יהודה מימרן, ד"ר יעקב מעוז וד"ר מאיר בוזגלו), ההרחבה תתאפשר "על ידי עיסוק בסוגיות חברתיות עכשוויות דחופות" מתוך נקודת מוצא מסורתית, מתוך מקורות הפסיקה הספרדית ו"מתינות, חמלה, מעורבות וערבות". חמלה, מעורבות וערבות – ברור קישורן לסוגיות חברתיות. אך מה למתינות (דתית) ולסוגיות חברתיות? ל"תיקון" הפתרונים.
מעניין כי דוברים אלו התייחסו באופן זה או אחר גם לסוגיה שאינה מוזכרת בדף הפייסבוק שלהם: תרומה אפשרית של המסורתיות לשיפור היחסים עם הערבים. ובכלל, כפי שהדגיש ד"ר בוזגלו, כדי להשתלב במזרח התיכון שאין בו חילוניות משמעותית (ודאי לא במובן האירופי), חייבת מדינת ישראל להציג את אופייה המסורתי ולא רק את הישגיה הטכנולוגיים והכלכליים, כפי שניסו שמעון פרס ואחרים להציג בחזונם ל"מזרח תיכון חדש".
בעיית הדור הבא
ומה עם תרומה אפשרית בתחום הדת? זו מתורגמת בעיקר ל"תרבות", שכן עקרון העל של המסורתיות הוא נאמנות למסורת, כיבוד הורים וסבים וראיית עצמנו כחוליה בשרשרת. המסורתי יצום ביום כיפור לא מפני הציווי הא־לוהי אלא מפני שכך נהגו ההורים, הסבים והסבות. בכך דוחה המסורתיות את המרכיב הספקני של התרבות המערבית. על כן הצביעו דוברים שונים בכנס על הצורך לשוב ולחוג חגים שנהגו בקהילות שונות בארצות האסלאם, מהם חגים שכבר מוכרים בציבור הרחב – המימונה, הסהרנה – ומהם ש(כמעט) אינם מוכרים, כמו עיד אל בנאת, חג הבנות, שחל בראש חודש טבת.
עקרון העל של נאמנות למסורת הדורות הקודמים מציב כמה אתגרים בפני המסורתיים. האחד: כיצד להנחיל את המסורת לדורות הבאים? כפי שציינה יפה בניה, בני הדור הנוכחי עוד ראו כיצד הסבים נהגו, אך צאצאיהם, הדור הרביעי והדור החמישי, כבר לא ראו אותם ואין להם ממי ללמוד, שכן גם הדור הנוכחי (השלישי) כבר אינו נוהג חלק ממנהגי הסבים. ד"ר נסים לאון סבור שהדרך לכך היא באמצעות המתנ"סים ובתי הספר (ולא בית הכנסת). אך כפי שהעירו שואלים בקהל, קשה להחדיר היום מסורתיות לבתי הספר בשל חשש של חלק מההורים ל"הדתה". השני: כיצד ניתן לחדש, כדי שהמסורת לא תוביל לקיפאון? חלי טביב ברקת הדגימה אתגר זה בתחום שהיא הייתה מבין מניחי היסוד שלו: הנגשת הפיוטים לכלל הציבור. לדבריה צריכים לחשוב על השלב הבא: כיצד ליצור פיוטים חדשים?
אתגר שלישי, הראוי לדיון בפני עצמו, הוא משמעות הנאמנות למסורת עבור הנשים המזרחיות – האין הנאמנות לאמותינו ולסבותינו, שחיו בחברה פטריארכלית, מכשול בדרך לפמיניזם? ניכר ששאלה זו מטרידה ביותר. כך, כשיפה בניה נשאלה על עמדתה לגבי מתווה הכותל היא העדיפה, אחרי שתיקה בת כמה שניות, לא להביע עמדה בנושא.
למעשה, כל אלו מובילים לאתגר המשמעותי ביותר של המסורתיות, כמו של הדתיות לגווניה: מסורת ניתן לשמר כשהמציאות קבועה, אך המציאות משתנה ללא הרף, לעיתים בקיצוניות. כיצד ניתן להסתפק בנאמנות למסורת בעידן של הקמת מדינה יהודית ריבונית, קיבוץ גלויות וחיים במדינה הנטועה תרבותית בתרבות המערבית וגיאוגרפית במזרח תיכון? ניטול דוגמה שלא הוזכרה בכנס: מצוות התלויות בארץ. מסורתיים רבים שומרים על כשרות. בבית סביהם וסבותיהם, הכשרות לא כללה מצוות התלויות בארץ, כי הם לא חיו בארץ ישראל. אז כיצד עליהם להתייחס למצוות התלויות בארץ? בנוסף, כפי שהעיר פרופ' שמעון שטרית, פרקטיקות מסורתיות רצויות – כמו איסור חוקי של פתיחת עסקים בשבת תוך העלמת עין מפתיחתם של אלו על ידי מספר קטן של עסקים קטנים – אינה אפשרית בעידן בג"ץ, הפועל על פי ערכים ליברלים מערביים.
להעניק גב למתונים
לפי הדוברים בכנס, הדת מתורגמת גם – שלא במפתיע – לבעיות חברתיות, כשהשבת הפכה אצל ד"ר רות קבסה אברמזון, מייסדת מיזם "שבת unplugged", לפתרון לבעיית החיבור המתמיד כיום למסכים, ואצל עו"ד אופיר טובול לצורך לאפשר גם לשכבות הסוציו־אקונומיות הנמוכות יום שבתון המשותף לכל המשפחה.
לפיד הנאמנות למסורת אינו רק נחלת המסורתיים אלא גם נחלת הדתיות וההנהגה הרבנית לגוניהן. אם כך, מה הזיקה הראויה של המסורתיות והמסורתיים לדתיים ולרבנים? פרופ' חביבה פדיה עמדה על החובה של הציבור המסורתי להעניק גב רחב לרבנים "מתונים", כדי שאלו יוכלו להמשיך בפסקיהם המקרבים בין אורח חיי המסורתיים וערכיהם המודרניים לבין הדת. פרופ' שמעון שטרית חזר על מה שאמר לו בזמנו הרב הראשי הספרדי בעבר, הרב אליהו בקשי דורון, שללא רבנים ואנשים שיקפידו על כל המצוות לא יהיה קיום גם למסורתיים.
כאמור בראש דברנו, ברגיל אין "סופרים" את המסורתיים. חברי "תיקון" הציגו בכנס את השאלה האם עליהם לעבור לפעילות (גם) בזירה הפוליטית. מבחינתם ש"ס היא ההמחשה לתועלת שבמסגרת פוליטית (עו"ד אופיר טובול היה פעיל למענה בבחירות האחרונות), על אף שניכרת האכזבה ממנה אצל חלק מהדוברים והקהל, עד שד"ר נסים ליאון צריך היה לפתוח את דבריו בקביעה שאין ש"ס אשמה בכל הבעיות. ד"ר יעקב מעוז סבור שבלי גב פוליטי לא יוכלו המסורתיים להגיע לעמדת השפעה במדינת ישראל. פרופ' שמעון שטרית חושש שהתמודדות עצמאית עלולה להיכשל, ולכן הוא מציע לחבור לתנועה נוספת כדי להגדיל את הסיכויים לעבור את אחוז החסימה. לעומתם, נראה שד"ר יהודה מימרן מסתייג מכך ומעדיף את הפעילות החינוכית, כמו זו שהוא מוביל כעת ב"מורשה" ובעבר ב"ממזרח שמש". הוא גם טוען לתכונה מהותית של המסורתיות – העדינות – העלולה להיפגע עם הכניסה לזירה הפוליטית.
נפקד־נוכח בכנס – אך לא בהערות של הקהל – היה שר האוצר וחבר הכנסת משה כחלון. פועלו כשר אוצר, המדיניות שהוא מוביל ועמדותיו המדיניות הנחשבות לימניות אינן זהות לאלו שאנשי "תיקון" מבקשים להוביל אליהן, שהן, כמסתבר, קרובות יותר לשמאל הכלכלי־חברתי והמדיני (האם זה קשור לריבוי בעלי תארים אקדמיים מתקדמים בהנהגתם?). מסתבר שכחלון מייצג מסורתיות אחרת, מתחרה, שאולי מקבלת את עקרון העל של המסורתיות כפי שהוצגה בכנס, אך מסיקה ממנה מסקנות אחרות. בעידן שבו שולט הגיוון ואין חילוניות, דתיות או חרדיות אחת, מתבקשים גוונים של מסורתיות. נקווה שגם גוונים אלו של מסורתיות יצליחו להתגבש, לגבש עקרונות ותוכנית פעולה, ואולי אף לנסחם.
