אירועי השבועות האחרונים בארץ השכנה לנו העלו תחושות קשות שכונו בצדק על ידי רבים כ"בגידה" בבעל ברית. האירועים הללו הובילו אותי אחורה בזמן, לסיפור אחר של בגידה שהחלה בעבר הרחוק של עמנו אך ממשיכה באופן מסוים עד היום. אבל הבה נתחיל מההתחלה.
יחסים סבוכים
"שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ". זהו פרק ראשון בתולדות היחסים בין שני האחים, יעקב־ישראל ועשו־אדום. אחוותם הייתה רוויה בקונפליקטים. לאחר שנים מתקיים המפגש הבא בין שני האחים, שהפכו כעת לעמים, הנפגשים לפני כניסת ישראל לארצו (במדבר כ): "וַיִּשְׁלַח משֶׁה מַלְאָכִים… אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם: כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל… נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ… וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי… וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה".
על מה שהתרחש במשך השנים שלאחר מכן, ימי ברית וימי מלחמה, יכולים אנו ללמוד מדברי עמוס על פשעי אדום (א, יא־יב): "עַל רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו, וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח". אדום בוגד. הוא חובר לבבל בחורבן ירושלים, כעדות שנשמרה בפרק הקלאסי "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל" (תהילים קלו): "זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָיִם, הָאֹמְרִים [לבבלים] עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ". אדום קיבל את שכרו מבבל בכך שהשתלט על שטחים נרחבים ביהודה, סיבה למלחמות רבות בימי הבית השני. על בגידתו באחיו נשמעה נבואת הזעם של עובדיה: "זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ, שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶּלַע", כלומר הבטוח במבצריו הגבוהים. "מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ", מאמין אדום. והנביא עונה: "אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה'… מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם".
"וַיֹּאמֶר… אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי". הרשו לי לספר על ארוע מעניין שקרה לי. פעמים רבות ניצחוני אנשים "פשוטים". לפני שנים רבות חיכיתי שהרמזור יתחלף ברחוב כלשהו. אף מכונית לא נראתה באופק. התחלתי להתקדם כדי לעבור למרות האור האדום, אך הנה יהודי זקן, תימני שורשי, שעמד על ידי, פנה אליי ואמר לי: "וַיֹּאמֶר אָדוֹם! לֹא תַעֲבֹר בִּי". מאז אני שומע בקולו.
גלגולה של דמות
נחזור כעת לאֱדוֹם. בישעיהו פרק כא (יא־יב) קוראים אנו נבואה קצרה וסתומה: "מַשָּׂא דּוּמָה". דּוּמָה הוא שמו של אחד מבני ישמעאל (בראשית כה, יד), אך בצורה כלשהי הוא קשור לאדום. ישעיהו מדבר כאן על אנשים – אולי דמויות "ספרותיות" – הפונים אליו משעיר, ארץ אדום: "אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר". הם רואים בנביא צופה למרחקי העתיד, ושואלים אותו על גורלם. הנביא נתפס כשומר המסוגל להתריע מהסכנות המאיימות על דומה־שעיר בלילה: "שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה, שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל". והנה, התלמוד הירושלמי (תענית ה, ג) מוסר לנו ש"בספרו של רבי מאיר מצאו כתוב [במקום] מַשָּׂא דּוּמָה – משא רומי". דּוּמָה הקשורה בשעיר הפכה רומה או רומי תוך החלפת אות הנכתבת באופן קרוב – דל"ת ברי"ש. אדום הפך סמל לרומא. אין ספק שדמותו של הורדוס האדומי, ששלט בחסות רומא, תרמה לכך.
ועתה לפרק הבא בגלגולו של סמל: רומא הופכת נוצרית, ואדום הופך לסמל של הנצרות. סמל זה מקבל את מלוא משמעותו מאות שנים מאוחר יותר כאשר בני ישמעאל יקבלו עליהם את האסלאם. משפחת האבות והיחסים בין הדמויות המרכזיות בה מקבלים ממדים אוניברסליים חדשים: אדום – הנצרות, וישמעאל – האסלאם, ינהלו ביניהם במשך דורות רבים מלחמת ציביליזציות, מלחמה שקמה לתחייה בעצם ימים אלו. וכפי שכתבתי מעל במה זו לא מזמן, שתי הדתות הללו חשבו שהניצחון במלחמה היא ההוכחה שאלוהים עומד לצדן.
חז"ל ניסחו את דעתם על השאלה הזאת במקומות שונים ובייחוד בשיחות שבין כובש העולם אלכסנדר מוקדון לבין החכמים (תמיד לב, ע"א). קטע משיחה זאת חשוב לנו כאן, ואביא אותו במילותיו של רש"י: "מה זה שאתם עומדים נגדי ואינכם מחזיקים יראתנו [אמונתנו הדתית] – שואל אלכסנדר – הלוא אתם יודעים כי אנחנו הרבים ואתם תחתינו [בשליטתנו]". האמת נמצאת בצידו של המנצח. האלים מבטיחים ניצחון ושליטה. "שטנא נצח" – ענו החכמים בארמית: "השטן מנצח". ורש"י מסביר: "זו [השליטה] אינה ראיה [לאמת אמונתכם], שהרי אתם רואים בכל יום שהשטן הוא נוצח [מנצח] ומטעה בני האדם".
זעקתו של ישו
ביאת המשיח משמעותה אובדן שלטון השטן. אדום במהדורה חדשה שולח היום מיסיונרים אלינו, שרידי השואה, אוּד מֻצָּל מֵאֵש השרפה שפרצה בארצות אדום לאחר היסטוריה ארוכה של בגידה והתעללות. אנא אדום, עזוב לנפשה את אמך הזקנה, שהייתה לה עדנה. מבקש אני שיקשיבו למילים האחרונות של ישו כשנצלב על ידי הרומאים (מתיאוס 27, 46; מרקוס 15, 34): "ויזעק בקול גדול: אלי אלי למה שבקתני?". על פי תיאורי אוונגליונים אלו, האנשים שהיו על ידו חשבו שהוא מבקש את עזרת אליהו, והתלוצצו על כך. הם לא ידעו שדבריו הם תרגום ארמי של תהילים כב, ב: "אֵ־לִי אֵ־לִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי?". אולם לוקאס, באוונגליון שלו, מתעלם מזעקה זו, ושם בפיו מילים אחרות, ויוהנס, באוונגליון הרביעי, אף השמיט את הכול.
הסיבה לשינוי היא שלוקאס ויוהנס היו נבוכים מזעקת ייאוש שאינה מתאימה כלל למשיח העומד לנצח את המוות. אולם הנוסח הראשון מהימן! הזעקה אותנטית. ישו ציפה לנס, שלא הגיע. גדולתו נעוצה בכך שברגע האחרון הוא הבין שהשלה את עצמו, דבר ששנים רבות לאחר מכן משיח שקר אחר, שבתי צבי, לא היה מסוגל לעשות, ובמקום זה בגד בעמו ובאמונתו. למה לא תקשיבו להודאתו? המשיח טרם בא ובינתיים "שטנא נצח", כמאמר החכמים לאלכסנדר. עדיין השטן מנצח ומטעה את האנושות. למה להעלות באוב פולמוסים ישנים? אֱדוֹם! לֹא תַעֲבֹר בִּי!.
