את שמו של הרב שאול אלתר שמעתי בפעם הראשונה כשהייתי בן 12. בשכונת ילדותי בבית־שמש התערבבו יחד חסידים, ספרדים וליטאים, אבל חסידי גור, שמילאו כמה בניינים, הקפידו על בידול. שטיבל נפרד, סגנון מתבדל ומוסדות חינוך בשכונה הסמוכה שאליהם נסעו בהסעות משלהם. הכרנו אותם בעיקר דרך היריבויות בין הילדים על שטחי המחיה בשכונה, וסיפוריהם הפוליטיים של הגדולים. רק ילד אחד, בן לאחת המשפחות החשובות בגור, הגיע ללמוד בישיבת בין הזמנים של בית הכנסת הליטאי שבו ביליתי את ימי החופשות והחגים.
כדרכם של ילדים נהנינו להקניט את החסיד הצעיר, המרכיב משקפי פלסטיק בעלי מסגרת עבה ושפאותיו קשורות מתחת לכיפתו הקמורה, ושלא הסיר את החלאט (מעיל עליון) שלבש אף בעת שלמד או פטפט. ההקנטות על גור ומנהגיה נתקלו בחומה בצורה של גאוות יחידה, אך כשהעזנו לנקוב בשמו המפורש של רבי יעקב אריה אלתר, האדמו"ר מגור, הוא היה רודף וחובט בנו, לא לפני שלחש בזעזוע "ברוך שם כבוד מלכותו". כולנו הערצנו את הרבנים שהורינו סרו למשמעתם, אבל הערצתו של הנער הגוראי עלתה על כולם. מדי דברו ברבו היו פניו מתכסות בדוק של רצינות עמוקה. שוב ושוב חזר באוזנינו על המשפטים הספורים ששמע בקודש פנימה, עם כניסתו לעול המצוות. חשנו ביראה המפעמת סביב הרבי, יראה שלעיתים, כך למדנו לימים, הפכה לאימה של ממש.
רק לאחר שנים סיפר לנו מדוע אינו לומד בבית הכנסת של גור, כיתר החסידים בני גילו. דודו החזיק בזכויות על הדפסת ספרי 'שפת אמת', תורתו של הרבי השני לבית גור. הממסד הגוראי דרש ממנו לוותר על הזכויות לטובת האדמו"ר המכהן, נינו של ה'שפת אמת'. משסירב, הוא נידון לסילוק ונידוי יחד עם בני משפחתו. הנער הצעיר לא הבין, ואולי לא רצה להבין, מדוע זכתה משפחתו לגורל הזה וסירב לקבל אותו. לנו סיפר שמרננים על דודו כי הוא מסתפח לבן דודו של הרבי, ראש ישיבת גור הרב שאול אלתר, אך זהו שקר, טען. "אנחנו לא הולכים אליו ולא מכירים בו", סח לנו במפגיע את אשר לא ניתן לו לטעון בפני חבריו לחצר. וכך אנחנו, רכילאים קטנטנים שששים על כל פוליטיקת חצרות אזוטרית, נחשפנו לדמותו של מנהיג האופוזיציה הפנימית בגור, בנו של הרבי הקודם ה'פני מנחם', שנזכר בשם הקוד: "הראש ישיבה".
השושלת שלא התפצלה בכל 160 שנות קיומה
באותן שנים ר' שאול עשה הכול כדי להוכיח שאין לו יומרות אופוזיציוניות כנגד בן דודו האדמו"ר המכהן. הוא השתתף בשולחנות ('טישים') שערך הרבי, נטל שיריים ממאכלו ואף אסף אותם בשקית גדולה למען יראו כולם כיצד הוא מקבל מרות. הוא הצטמצם לשיעורים שמסר בהיכל ישיבת 'שפת אמת' הוותיקה שבראשה עמד, וקיבל את הסכמת הממסד לכל צעד, גדול כקטן; אפילו על קיום מניין עצמאי בבית אימו הישישה. במשך השנים הללו האדמו"ר עצמו התגורר בבני־ברק ור' שאול בירושלים, וכך החיכוך נותר תיאורטי בלבד, ללא ביטוי מעשי.
על רקע זה, הצעד שביצעו השבוע ר' שאול ואנשיו עורר תדהמה רבתי: לאחר עשרות שנות שתיקה ואיפוק, הוא בחר לשבור את הכלים ולצאת למרד נגד האדמו"ר המכהן. בשונה מרוב החצרות החסידיות, שושלת גור לא התפצלה בכל 160 שנות קיומה; שלא לדבר על פרישה שאיננה מתבצעת כחלק ממאבקי ירושה נפוצים לאחר פטירה, אלא "באמצע קדנציה" של אדמו"ר מכהן.
מהפכת הבקיאות
כדי להבין את המתרחש בימים אלה בחצר גור, החסידות הגדולה והחזקה בישראל, יש לחזור כמה חודשים לאחור ואף להפליג אל מעבר לים. חסידי גור בארה"ב קטנים במספרם בהשוואה לאחיהם בישראל, אך מטבע הדברים גדולים ומבוססים מהם בממון. בממסד הגוראי בירושלים ובסביבתו של האדמו"ר הרגישו שהשליטה בחסידים האמריקנים מתמסמסת, והחלו לנקוט צעדים שישיבו לידיהם את השליטה. בין היתר הוקמו מוסדות חינוך חדשים, בעלי קו קפדני יותר, ונאמניו של הרבי מונו לתפקידי מפתח בקהילה. במקביל, ובדומה לטרנד שעבר על הקהילות החרדיות בישראל באותה תקופה, נפתח קמפיין לגיוס 100 מיליון שקלים לטובת 'איחוד מוסדות גור', גוף־העל המתקצב את מוסדות הקהילה הרבים. שתי היוזמות הללו, אם להתנסח בזהירות, כשלו. החסידים בארה"ב לא מיהרו לשלוח את ילדיהם ל'חדר' שהקים הרבי, מתוך חשש מהתרחבות הנורמות הישראליות המחמירות אל מעבר לים, והחסידים האמידים לא עמדו ביעד הכספי של קמפיין גיוס ההמונים.
"רצים אחרי משוגעים או אדמו"רים, אני אינני לא זה ולא זה"
בשיאו של המשבר הזה, שרובו התנהל הרחק מריכוזי החסידים בארץ ואף מתחום העניין שלהם, פרץ משבר אישי בין איש עסקים גוראי־אמריקני בשם דוד מנדל ברלינר ובין האדמו"ר ואנשיו, סביב שאלת ייעודו של שטח הנדל"ן שעליו מתקיים מחנה הקיץ לבנות החסידות, שבוטל בהוראת הרבי. זה איננו המשבר הראשון בין אדמו"ר לחסיד אמיד, שגור משופעת בהם – אבל הפעם הופתעו בממסד לראות התנהלות מסוג שונה. חסידי גור האמריקנים התייצבו מאחורי חברם, שאף חיתן את בנו בשיא המשבר והגיע לארץ לרגל האירוע. רבני החסידות ובתי הדין שלה, הכפופים להוראות הרבי, החרימו את החסיד הסורר וקראו שלא להכניסו אל השטיבלך של גור. מאות צעירים התאספו מול הדירה שבה השתכן ברלינר בירושלים וזעקו במשך שעות, ומודעות כזב המתארות אותו כפדופיל, עם תמונתו ופרטיו, הופצו. אגב, תגובה אגרסיבית מסוג זה איננה עניין חריג בגור, בוודאי לא על רקע מה שנתפס כפגיעה בכבודו של האדמו"ר.
הצעד הבא הכה בתדהמה את ראשי גור. בשיאן של הרדיפות נגד ברלינר החליט הרב שאול אלתר לשבור שתיקה, ופרסם מכתב חריף נגד האלימות. המסר היה ברור: הרב שאול אלתר, מנהיג האופוזיציה השקטה בגור, מפסיק לשתוק. הוא מתחיל להזיז כלים על לוח השחמט הוותיק, ומוכן ללכת על הראש של המלך. ר' שאול לא הסתפק במכתב והגיע לחתונה של ברלינר. המחותן, אגב, היה לא אחר מסגן השר יעקב ליצמן, מקורבו של האדמו"ר ונציגו הבכיר בזירה הפוליטית. ליצמן הגיע לחתונת נכדתו כמי שכפאו שד, ובמהלך הריקודים שהה בחדר סמוך. ר' שאול, לעומת זאת, הגיע כמחותן ראשי; הוא רקד ופיזז עם ברלינר, ישב לצידו וחלק לו כבוד רב, זאת בניגוד להחלטה האוסרת אפילו לתת לו יד לשלום. בצמרת גור החלו להבין שמשהו חדש קורם עור וגידים, ושהשקט שבו התקבלו צעדי הממסד עד עתה – נשבר.
בבתי הכנסת של גור הוקראה אזהרה ולפיה מי שיצטרף אל ה"ממורמרים" ו"מחרחרי הריב" יסולק לאלתר. אנשי ר' שאול אף הואשמו בכך שמטרתם היא "לקעקע את יסודות הדת"
הדעות חלוקות בשאלה מי יזם את המשבר בעיתוי הנוכחי. "ברור לרבי", אומר אחד החסידים המשתייך לזרם המרכזי, "שבמוקדם או במאוחר ר' שאול יפרוש. הוא נעשה יותר ויותר עצמאי, ומתאספים סביבו רבים שלא מרוצים מההנהגה הסמכותנית של גור. השאלה היא מתי. הרבי יודע שאם ר' שאול יפרוש כעת, כשכוחו של הרבי בשיאו, ילכו עימו מעטים ובכך זה ייגמר. אבל אם הוא יפרוש בזמן אחר, אולי בעת קרבות ירושה בין בניו של הרבי, הוא עלול לסחוף רבים ולסכן את מעמדה של גור באופן משמעותי יותר. המורדים חושבים שהם אלו שמחליטים, אבל הרבי מקדים אותם לפחות בצעד אחד". החישובים הפוליטיים הללו אופייניים למסורת החריפה של גור, ולא מן הנמנע שיש בהם שמץ של אמת.
לעומת זאת, כאשר שואלים את הפורשים מה קרה דווקא עכשיו, הם מסבירים שבאו מים עד נפש. לדבריהם, "במשך שנים אנשי הרבי עשו הכול כדי להתנכל לראש הישיבה. זה החל עם סגירת הישיבה, לאחר שבמשך שנים אסרו על בחורים ללכת ללמוד אצלו, המשיך עם 'מהפכת הבקיאות' (החלטת האדמו"ר להפסיק את לימודי הגמרא העיוניים בישיבות ולהתמקד בשינון הפשט, מהלך שנתפס על ידי חסידי ר' שאול כצעד שכוון נגדו באופן אישי; א"ב), והסתיים בשורה של הצקות. במשך עשורים ילדים היו מתקשרים אליו באמצע הלילה וצוחקים, בבית המדרש היו נוטלים את כיסא הפלסטיק שהועמד לרשותו בגלל כאבי הרגליים שהוא סובל מהם, ומה לא. אבל עכשיו הוא כבר לא יכול היה להבליג".
ההסברים הללו, שאינם בהכרח סותרים, אינם ממצים את התמונה. כמו החברה החרדית כולה, גם לגור חודרות רוחות של מודרניזציה. הטכנולוגיה המתפתחת עושה את שלה, ודברים שבעבר היו נלחשים בסתר, נכתבים היום בדפי פייסבוק ובקבוצות וואטסאפ מרובות משתתפים. העולם החרדי מתערער, וגור המסוגרת איננה מחוסנת מכך. אחת החדשות הדרמטיות בהקשר הזה היא סגירת אפליקציית המסרים 'דונטוק', ששימשה את משתמשי מכשירי 'דלתא' – הסמארטפון המסונן של גור. דונטוק ישבה למעשה על הפלטפורמה של וואטסאפ, אך אפשרה לפרנסי החסידות לתמרן באופציות השימוש ואולי אף לשחק בפרטיות המשתמשים. בוואטסאפ עלו על הפרצה וחסמו את דונטוק. בחודשים האחרונים נהרו אלפים מחסידי גור אל האפליקציה הלא מסוננת, שם הם דנים בחופשיות יחסית בנעשה בחצר. וכבכל רשת חברתית, תופעות ויראליות הופכות לתנועות סוחפות, ונושאים שבעבר התנהלו הרחק מהעין הציבורית זוכים לחשיפה.
סופרים ספודיקים
יהיו הסיבות אשר יהיו, העניינים המשיכו להתגלגל. ברלינר חזר לחו"ל, אך בממסד החסידי החלו לנכש עשבים שוטים ולרמוז למי ש"ישב על הגדר" או שביכר את קרבתו של ר' שאול, שעליו להביע נאמנות או להסתלק. על שולחנם של ר' שאול ואֶחיו – גם הם דמויות מפתח בגור – נערמו התלונות, וניסיונותיהם לדבר על ליבו של הממסד נתקלו בקיר. להיות גוראי זה להיות נאמן במאת האחוזים, נאמר, ומי שלא מתאים לו שיסתלק. אלא שבניגוד לעבר, כאשר ר' שאול כופף את ראשו ולעיתים הסב את פניו כשתלמידיו ומקורביו נרדפו, הפעם הוא החליט לפרוש. נאמניו הקדימו אותו ושכרו שטיבלך חדשים בירושלים ובבני־ברק, ולקראת שמחת תורה שכרו בירושלים בית מדרש עם מאות מקומות, במרחק רבע שעה הליכה מבית המדרש המרכזי של גור ברחוב ירמיהו. פגישת פיוס של הרגע האחרון, בהשתתפות בניו של הרבי ואֶחיו של ר' שאול, נכשלה. בשבת חול המועד הוקראה בבתי הכנסת של גור אזהרה ולפיה מי שיצטרף אל ה"ממורמרים" ו"מחרחרי הריב", כפי שכונו ר' שאול ותלמידיו, יסולק לאלתר. הללו הואשמו אף בכך שמטרתם היא "לקעקע את יסודות הדת". לא פחות.
אל התפילה בראשות ר' שאול נהרו גם מאות סקרנים, ירושלמים ואורחים
שמחת תורה היא מועד בעל מטען היסטורי במסורת גור: החסידים הזכירו את פרישתו של הרבי מאיז'ביצה מחצר הרבי מקוצק, רבו של מייסד שושלת גור, שאירעה בשמחת תורה. ה"נפילה" המסתורית שהביאה בהמשך למותו של החוזה מלובלין, גם הוא מאבות המסורת של גור, התרחשה אף היא בשמחת תורה. ביום הזה התפצלה גם ישיבת פוניבז', צעד שבישר על הפילוג העתידי בזרם הליטאי. נפילת המתח מהימים הנוראים, ושעות השהייה הרבות יחד במשך חודש החגים, משמשות כנראה גורם מאיץ לתהליכים מהסוג הזה.
אל התפילה בראשות ר' שאול נהרו גם מאות סקרנים, ירושלמים ואורחים, כשהכול "סופרים ספודיקים" – כלומר סופרים את חסידי גור שהעיזו לצפצף על ההוראה ולבוא (ספודיק הוא הכובע שחסידי גור חובשים בשבתות וחגים). בסופו של דבר הגיעו כמה מאות חסידים, בין 300 ל־500 לפי הערכות הצדדים, ועם תום החג הגיעו מאות חסידים נוספים אל ההקפות השניות שנערכו עד לשעות הלילה הקטנות. אלפים נוספים, שלא הגיעו, הם תומכיו הרבים של ר' שאול בקהילת גור האמריקנית. במהלך ההקפות חולקו למשתתפים טופסי רישום למוסדות חינוך, ואנשיו של ר' שאול כבר עומדים בקשר עם מוסדות בירושלים ובבני־ברק שיקלטו את הילדים שיסולקו ממוסדות גור.
לפני ההקפה האחרונה נעמד ר' שאול על ספסל בבית המדרש, מנהג שהיה מקובל אצל מייסד השושלת, בעל חידושי הרי"ם. הס הושלך בחדר והוא החל לנאום. בעברית, אגב, ולא ביידיש כמקובל בעולם החסידי. יכולת הנאום של ר' שאול עומדת בניגוד מזהיר לא רק לבן דודו האדמו"ר, אלא גם למנהיגים רבים אחרים בעולם החרדי. שפתו נקייה, רעיונותיו עמוקים, דבריו פשוטים. לאורך כל החג הוא סירב "לנהוג רַבִּיסְטְוֶוע" (להתנהג כאדמו"ר): אחז בידי הבחורים שרקדו איתו, רקד גם בהקפות שבהן לא כובד, ועלה לתורה בעליית "כל הנערים" כמדי שנה ולא קיבל את הכיבוד האדמו"רי של אמירת פסוקי "אתה הראית". בצאתו הוא ביקש מסובביו שלא לנהות אחריו, עוד מנהג גוראי ותיק. "רצים אחרי משוגעים או אדמו"רים, אני אינני לא זה ולא זה", ציטט בשמו העיתונאי יאיר שרקי. יענקל מנדלסון, בעבר ידידו הקרוב של האדמו"ר וכיום מראשי הפורשים, משוכנע שבהמשך ר' שאול יסיר את הסתייגותו ויאמץ הנהגה של רבי ולא רק ראש ישיבה.
בעבור רבים מפורשי גור בתקופת האדמו"ר הנוכחי, החלטתו של ר' שאול היא התגשמות של חלום רב־שנים. הם לא מתיימרים להציב תחרות מספרית לזרם המרכזי, אבל הצגת האלטרנטיבה מבשרת מצד עצמה על סדר יום חדש, שללא ספק ישליך על התנהלות החצר הראשית. בין החסידים היו מי שדיברו בגעגוע על הנהגתו של ה'פני מנחם', אביו של ר' שאול, ועל ימיה הגדולים של גור. אבל עם כל הכבוד לנוסטלגיה, לר' שאול ונאמניו ממתינים ימים לא קלים במאבק על עצמאותם הקהילתית. 
