במובנים רבים, מה שלא הצליחו להשלים היטלר וסטאלין משלים הזמן. קרוב לשמונים שנה אחרי השואה וטבח המיליונים באדמת אירופה וברית המועצות, יהדות אירופה שוב מדממת. אלו נראים כמו פרפורי גסיסה של יהדות שניסתה לשקם את עצמה מהאפר והיום הולכת אל מחוזות הניתוק וההתבוללות. רבים מקרב בני העם היהודי שעוד נותרו ביבשת – כמו בתפוצות בכלל – מתבוללים בין הגויים, ונדמה כאילו הקרב אבוד. האנטישמיות גואה, ושוב לא נעים ולא נוח לומר בבית הספר ובמקום העבודה "אני יהודי". בני הדור החדש, חלקו ילדים להורים מתבוללים, מתמודדים עם זהות בקונפליקט ומחפשים תשובות לשאלות רבות על דת וזהות ולאומיות.
אף שבעבר הבטחתי לעצמי שכף רגלי לא תדרוך באדמה המקוללת הזו, לפני כמה שבועות יצאתי לגרמניה, למסע מפתיע ובלתי צפוי. אל מחנה החורף שקיימו שליחי בני עקיבא במערב גרמניה יצאתי כדי ללמוד על אחים ועל מעורבות הדדית. פגשתי במסע את השליחים שעושים עבודת קודש ומשמשים סיירת חלוץ להצלת נשמות אבודות.
אליוס פז, בן 32 ממצפה־יריחו, הוא רכז השליחים לגרמניה בתנועת בני עקיבא העולמית. כשהחל את דרכו בעולם השליחות הוא שאף לסגור מעגל ולהגיע לדרום אפריקה, המדינה שממנה עלו הוריו בהשפעת שליחי בני עקיבא; אך לאחר שהביע את שאיפתו לצאת "לאן שהכי צריך", הוא התבקש לחשב מסלול מחדש ולצאת לשליחות בקרב יהודי גרמניה. הוא פגש במדינה למודת השואה ותורת הנאציזם יהדות שלא הכיר, יהדות שעומדת שוב בפני כליה.
"יש פה כל כך הרבה יהודים שלא מגיעים אליהם ולא נותנים להם מענה, וזו הדקה התשעים להציל אותם ולהביא אותם לפעילות. מחר רובם יעזבו את הקהילות, והילדים שלהם, או אפילו הם עצמם, יתחתנו עם לא יהודים ויעזבו לחלוטין את העם שלנו", מסביר לי אליוס בשעת לילה מאוחרת, לאחר יום עמוס במחנה 'מולדת', שארגן ביחד עם איליה טרובמן, מנכ"ל עמותת 'בני עקיבא גרמניה' המרכזת את משפחות השליחים והרווקים שיצאו לשליחות במערב גרמניה.
לפני כמה שנים יצא אליוס לראשונה לשנת שליחות בגרמניה, ובה הכיר את רעייתו – שהייתה גם היא שליחת בני עקיבא בגרמניה. לאחר ששב לישראל שכנע את בכירי התנועה כי קיים צורך להגדיל את היקף הפעילות במדינה. לפני כשלוש שנים יצא שוב לגרמניה, הפעם עם שתי משפחות ושני רווקים, והם התפזרו בין הקהילות השונות במדינות נורדריין והסן. לאחר חצי שנה בגרמניה חלה אליוס בסרטן, ונאלץ לשוב עם בני משפחתו לישראל כדי להיאבק במחלה הקשה. בין ההקרנות והטיפולים הכימותרפיים, הוא לא מוותר לרגע על המאבק להצלת העם היהודי וממשיך לצאת לגיחות בגרמניה.
כחלק מפעילותם מקיימים השליחים מחנות בקיץ, באביב ובחורף. אלה ימים מרוכזים של תכנים, חוויות וערכים המיועדים לילדים ולנערים מגיל 7 ועד 15. השליחים הישראלים, יחד עם מדריכים מקומיים, מנסים להדליק ניצוץ יהודי ולחבר את הילדים, רבים מהם ילדים להורה שאינו יהודי, אל היהדות. אליוס וחבריו משתוללים במהלך השבת עם שירי מורל ורוח טובה ומנסים לחשוף את הילדים לעולם שרובם מעולם לא הכירו כמו תפילות שבת, קריאה בתורה, סעודת שבת ועוד.
באמצע הלילה, כשאנחנו משוחחים, הוא כבר מותש. הוא מספר לי כי בחדרו שבאחוזת הענק המבודדת שהתנועה שכרה למחנה החורף, תלוי השלט 'וקויי ה' יחליפו כוח'. זה הרגע שבו הוא יכול להיטען בכוחות מחודשים לפני שיחזור לישיבת הצוות ולהיערכות ליום המחר. "ההתמודדות שלי עם המחלה היא בעשייה, ולא בהתעסקות בה", הוא מסביר את הפעילות הנמרצת שלו במצבו הבריאותי. המחנה הזה והמפגש לאורך השנה עם הקהילה היהודית בגרמניה מעניקים לו תעצומות נפש.
"מענק מניין"
אליוס מבקש להאיר מחדש את ההיסטוריה של גרמניה ולקשר אותה למציאות. "לאחר רציחתם השיטתית בשואה, כמעט לא נותרו יהודים גרמנים בגרמניה. רוב היהודים ששהו על אדמת גרמניה בשנים שלאחר השואה הובאו אליה בצעדות המוות המפורסמות בסוף מלחמת העולם השנייה. לאחר כניעת גרמניה נותרו בה רבבות יהודים כאלה, והם שוכנו במחנות העקורים שהקימו בעלות הברית. כ־20 אלף מהם נשארו בגרמניה והקימו בה קהילות יהודיות". לדברי אליוס, הם היו מרקע דתי אדוק, ונשארו בגרמניה בעיקר משום שהיו רצוצים ומותשים מכדי לעזוב. רבים מהם היגרו בסופו של דבר למדינות אחרות או מתו עריריים.
"רוב יהודי גרמניה כיום אינם צאצאי יהדות גרמניה המקורית – שהושמדה ברובה המכריע בשואה – אלא כאלה שהגיעו אליה בשנות התשעים ממדינות ברית המועצות לשעבר. גרמניה ביקשה להשיב אליה יהודים כתיקון למפעלי ההשמדה, ובעקבות נפילת מסך הברזל הסובייטי הדבר התאפשר. הם קיבלו בגרמניה מעמד מיוחד של פליטים וקצבאות מוגדלות, אבל לאחר עשרות שנים בצל המשטר הקומוניסטי הם לא ידעו הרבה על יהדותם. בשעה שהעולים לישראל בתקופה זו התערו בחברה הישראלית, למדו עברית ושבו אל זהותם היהודית, מאות האלפים שעלו לגרמניה פוזרו בכמאה קהילות שונות ולרוב לא היה מי שיקלוט אותם.
"הגרמנים הקימו קהילות מלאכותיות, והשקיעו הון עתק בהקמת מבנים. בניגוד למצב טבעי שבו קהילה מתגבשת ומקימה מרכז קהילתי ורוחני, פה זה היה הפוך. עכשיו אנחנו עדים לניתוק גובר של אותם מהגרים יהודים מהקהילות שהוקמו לכבודם. אחוזי ההתבוללות פה עצומים. אין לנו נתונים רשמיים, אבל ההערכות מדברות על כ־90 אחוזים מיהודי גרמניה שהולכים ומתבוללים. יש כאן קהילות עם אלפי חברים רשומים, אבל אולי חמישית מהם יגיעו לפעילות אחת פעם בשנה".
ראשי הקהילות השונות מנסים לשמר על הזיקה היהודית בעזרת ארגונים מקומיים. בחלק מהקהילות מתקיים מניין לתפילת שחרית כמה פעמים בשבוע, ורוב הנוכחים הם קשישים מהקהילה המקבלים בתמורה סיוע כלכלי. אחד השליחים הישראלים סיפר לי כי כמה מהקשישים בקהילתו אכלו ושתו בספסל האחורי של בית הכנסת במהלך תפילות יום כיפור, ולדבריו זה נבע בעיקר מחוסר ידיעה ומהיעדר מסורת. "הקהילה כאן לא דומה לשום מקום אחר בעולם, והיא מפוזרת בהרבה מקומות קטנים", מסביר לי אליוס. גם אם כאן המצב חמור יותר, זהו שיקוף של המצב בקהילות יהודיות במדינות נוספות ביבשת שהולכות ומאבדות את זהותן. החזקים והטובים עולים לארץ, החלשים נותרים מאחור. לשם כך יוצאים שליחי התנועה וארגונים ציוניים נוספים, ומנסים לשלהב את הגחלת ולהצית את הניצוץ.
במחנה החורף אני פוגש את משפחות גוטליב ורוגובוי ואת עמיחי קפקה ואביצור גריידי. הם הגיעו מהערים השונות שבהן הם שליחים, ועמם כ־80 ילדים, לשבוע של פעילות יהודית, ערכית וחווייתית. בסיומה של שבת עמוסת חוויות, וכאשר הילדים כבר ישנים, אנחנו מתיישבים לשוחח. "זו הפעם הראשונה שהרגשנו שאנחנו מצליחים להעביר לילדים חוויות משמעותיות שהם מעולם לא חוו כמו הדלקת נרות, סעודת שבת והבדלה", אומרים איילת וגיל גוטליב, מנהלי הסניף בעיר דורטמונד המשמשים גם כשליחים שטראוס־עמיאל והסוכנות היהודית. גיל עלה מגרמניה ב־2005, וביקש לחזור לשליחות במדינה. הוא בעל תעודת סמיכה לרבנות ותעודת הוראה. איילת מחזיקה בשני תארים בהוראת מתמטיקה. רוב הילדים שהם עובדים איתם מגיעים ממשפחות חד־הוריות, ולרבים מהם אב או אם יהודים. לדבריה, 90 אחוזים מהילדים יהודים על פי ההלכה, וכולם מגיעים מקהילות אורתודוקסיות. לבני הזוג גוטליב שלושה ילדים.
חניכי המחנה, שניסו לשוחח עמי באנגלית רצוצה, סיפרו לי כמה הם מתרגשים וכמה המחנה הזה מיוחד בעבורם. דוד מחמוד ואחיו הצעיר מקסים, ילדים לאם יהודייה ממוצא אוקראיני ולאב מוסלמי ממוצא כורדי, עקבו מרותקים אחר ספר התורה בשעת ההגבהה בתפילת שחרית של שבת. התברר לי כי שם המשפחה המוסלמי הנלווה לשם הפרטי היהודי איננו עניין חריג במיוחד. ילד אחר, בן להורים מתבוללים וגרושים, לא מצא את עצמו בין התפילות והטקסים היהודיים, אבל היה מרותק לעלון פרשת שבוע בגרמנית של תנועת 'מבראשית'.
לא באנו לנופש
"יש כאן ילדים שאביהם איננו יהודי, אבל לאימא חשוב שהילדים כן יתחתנו עם יהודים. הנישואין עם גוי הם לא תמיד בחירה טבעית ואי אפשר לשפוט אותם", אומרת עדי רוגובוי, אשר משמשת בין היתר כשליחת הסוכנות היהודית. היא ובן־זוגה דוד עלו בילדותם מאוקראינה לישראל, ובארבעת החודשים האחרונים הם משמשים שליחים בעיר דויסבורג. גם להם שלושה ילדים.
עדי מכירה מקרוב מאוד את האתגרים שהילדים מתמודדים איתם: "אבא שלי נוצרי ובילדות לקחו אותי לכנסייה, אבל אני יהודייה ובסופו של דבר התחברתי ליהדות דרך ארגון כמו בני עקיבא. עברתי מסלול דומה, ובזכותו אני מי שאני כיום. כילידי אוקראינה אנחנו מאוד מבינים את הילדים האלה ואת הצורך במחנות ובפעילות של השליחים, וזו הסיבה שהגענו לכאן".
היו לכם לבטים לפני שהחלטתם לצאת לשליחות דווקא בגרמניה, עם עברה האיום?
"חיכיתי לשאלה הזאת", משיב דוד רוגובוי. "יש לי כאן משפחה, ומעולם לא עלה בדעתי אפילו לבקר אותם. כמו רבים אמרתי שרגלי לא תדרוך על האדמה המקוללת הזו. מה השתנה? הבנתי שיש כאן יהודים דוברי רוסית שצמאים ליהדות ושזה עניין של הצלת נפשות".
המפגש של דוד עם יהודי גרמניה החל לאחר שיעורי תורה שהקליט והעלה ליוטיוב. בעקבות זאת החלו יהודים בגרמניה להפנות אליו שאלות הלכתיות. כשקיבל את ההצעה לצאת עם משפחתו לגרמניה, היה לו ברור שההשגחה כיוונה אותם לשם. "לא הגענו לכאן לחופש או לנופש", מדגישה עדי. "גרמניה ורוסיה הן שתי מדינות שעשו דברים איומים, אבל אני חושבת שאפשר לזקוף לזכותם של הגרמנים שהם הכירו בכך. זה כמובן לא מכפר, אפילו במעט, אבל אין עוד מדינות באירופה שהיו מוכנות להתמודד עם העבר. רוסיה, לעומת זאת, לא מודה בכלל בטעות שעשתה. לא באנו לכאן לסלוח ולא באנו בשביל הגרמנים – באנו בשביל היהודים לשליחות מוגדרת, וגם אם התנאים הגשמיים כאן נוחים מאוד, עם דירה יפה ורכב, ברור לנו שלא באנו כדי ליהנות מהמקום".
איילת גוטליב מספרת כי הילדים היהודים בעיר מגוריה נמנעים מלספר בבית הספר על יהדותם מחשש שילדי המהגרים המוסלמים יפגעו בהם. "לפעמים אני חושבת שאני הגעתי לכאן בגלל השליחות, אבל מה יש להם לחפש כאן? בחיים לא הייתי חוזרת לגור פה או יורדת לגרמניה, כמו שאנחנו שומעים עכשיו על ישראלים שמהגרים לברלין, זה צורם מאוד בעיניי. גיל ואני נמצאים כאן כי אנחנו מבינים שאנחנו חייבים להיות כאן למענם ולעזור להם. מעולם לא הייתה להם אפשרות ללמוד על היהדות ולרצות בה. דיברתי עם בני נוער והם מבינים שהם צריכים לעשות כעת את הבחירות שלהם לגבי העתיד. עד היום ההורים שלהם בחרו בשבילם אם להביא אותם לקהילה היהודית ולְמה לחשוף אותם, וכעת הם צריכים להחליט בעצמם אם לחגוג את החגים היהודיים ולציין את יהדותם או להתחתן עם חברים שלהם לכיתה ולשכונה, גם אם הם לא יהודים, ובכך להתנתק מהיהדות".
אנרגיה מחשמלת
הקושי הפסיכולוגי להביא לכאן שליחים מציב לפני בני עקיבא העולמית אתגר לא פשוט: "גם היום, כשאני כבר מגיע לכאן אחת לכמה שבועות ומכיר כבר אנשים רבים, יהודים ושאינם יהודים, בכל פעם שאני יורד מהמטוס יש לי צביטה בלב", אומר אליוס. "אנחנו גם שומעים עדויות שהאנטישמיות עולה פה, בעיקר בשל ההגירה המוסלמית מטורקיה, מסוריה ומשאר מדינות ערב. מבחינת תנאים גרמניה די מפנקת, אבל מבחינה פסיכולוגית קשה להביא לכאן שליחים. כשהציעו לי בהתחלה להגיע לגרמניה זה היה הלם בשבילי, אבל אמרו לי ששם צריך אותנו. היום אני ממיין שליחים למשימות ציוניות ברחבי העולם, ויודע כמה נדיר שאנשים באים ואומרים שהם רוצים להיות איפה שהכי צריך שליחים. טבעי שמועמדים לשליחות מגיעים עם רצונות ואינטרסים, אבל השליחים שמוכנים להגיע לכאן הם הכי איכותיים. סיירת חוד של ממש".
מדוע בעצם להשקיע את המשאבים המוגבלים כל כך באזורים שהיהדות הולכת ונכחדת בהם? האם לא עדיף, עם כל הכאב, להתמקד באזורים שבהם יש סיכוי גדול יותר לקרב רבים יותר?
"נכון, המצב כאן ממש לא טוב וזו ממש הצלת נפשות", משיבה עדי. "כשאני שואלת את עצמי את השאלה הזו, אני מנסה לדמיין את עצמי בהיריון ומתלבטת אם לבצע הפלה. היית שואל אימא כזו אחרי שילדה, אם הייתה מוכנה להפיל את התינוק שלה עכשיו ולוותר עליו כעת? גם אם מדובר בנשמה אחת שאתה מציל, אתה מצליח להציל דור שלם של יהודים ועץ משפחתי גדול שעוד יגדל ויפרח. זה שווה, ואסור לוותר על זה. יעד השליחות שלנו מאוד קשה ומורכב וקהילות רבות בגרמניה ממש גוססות, אבל עם כל הדברים המאתגרים שעומדים מולנו אנחנו פוגשים ילדים ומבוגרים שרוצים לדעת ולהתחבר, ואתה לא יכול לוותר על כל זה".
"אנחנו כל הזמן מזכירים לעצמנו שאנחנו עובדים על הבודדים, וכנראה לא נצליח להחזיר בתשובה עשרות וגם לא לקרב אותם ליהדות", אומרת איילת בכנות. "אנחנו רוצים שהאנשים שאנחנו פוגשים ועובדים איתם ישאלו את עצמם מה היהדות שלהם אומרת להם. אם כתוצאה מזה הם יחפשו בן זוג יהודי, יגיעו לבקר בארץ ואולי אפילו יעשו עלייה – אני את שלי עשיתי. אולי יש כאלה שיראו את זה כבזבוז משאבים, שאנחנו נמצאים פה שנתיים וייתכן שבמקרה הכי גרוע רק אדם אחד יתחזק – אבל מבחינתי, זה אדם אחד שיוצאים ממנו ענפים ודורות של יהודים".
עמיחי קפקה ואביצור גריידי, שני השליחים הרווקים, מתגוררים בעיר אופנבך הסמוכה לפרנקפורט. "תחום השיפוט" שלהם כשליחים הוא מדינת הסן, ששטחה דומה לזה של מדינת ישראל ובה 11 ערים. בכל שבוע מגיעים אל המרכז הקהילתי שלהם ילדים ונוער מרחבי האזור. "פשוט אסור לוותר על היהודים כאן", משוכנע אביצור. "יש אנשים שרק השליחים הישראלים מצליחים להגיע אליהם, ובלעדיהם הם פשוט ילכו לאיבוד. אין לנו זכות לוותר על יהודים". עמיחי מנסה להתמודד עם הטיעון בדבר סדר העדיפויות בהשקעה כלפי הקהילות היהודיות בתפוצות: "בקהילה חזקה, גם אם לא תהיה שם היא תישמר. נכון שיהדות אירופה בנסיגה, אבל כאן היהדות הולכת ונעלמת ובמידה מסוימת זו שעת חירום אחרונה".
גבריאלה צ'אוסקין, צעירה יהודייה תושבת פרנקפורט, מדריכה במחנה. בעיניה המצב פחות קודר, והיא דווקא רואה ניצנים של תחייה יהודית מקומית. "אני חושבת שיש ממש פריחה של היהדות בגרמניה כעת, בוודאי אם תשווה את המצב למה שהיה כאן לפני שנתיים למשל. פתאום יש התעוררות של ארגונים יהודיים כמו בני עקיבא, וגם אם לא מגיעים אליהם הרבה יהודים, פתאום יותר ויותר אנשים מוצאים בכך משמעות ורוצים ללמוד על הדת שלהם. זה לא בזבוז זמן כי עובדה שיש צורך ודרישה, תראה את עשרות הילדים שהגיעו לכאן. הדור הזה לא בחר להיות מנותק ולדעת מעט כל כך על יהדותו, והישראלים מביאים איתם ערך ואנרגיה מחשמלת שלא היינו מצליחים להביא בלעדיהם".
בפתח הלב
"מרכז השליחות של הציונות הדתית", שהוקם על ידי תנועת המזרחי העולמי, משמש ארגון־גג לכלל ארגוני השליחות של הציונות הדתית. מאות שליחים, משפחות ורווקים, יוצאים למשימות ציוניות ורוחניות ברחבי העולם. אין להכחיש כי מעבר לשאיפה לתרום ולתת, רבים גם מעוניינים בתקופה של הפסקה משטף החיים בישראל וצבירת חוויות מעשירות בניכר.
להיות שליח – מה זה אומר בעיניכם?
"עד כמה שזה יישמע מצחיק, אני חושב שעבודת השליח דומה לעבודה של שליח פיצה", אומר בחיוך דוד רוגובי. "יש לי יעד מסוים להגיע אליו עם ההזמנה, ואני צריך להיות שם בתוך זמן מוגבל, לספק את ההזמנה ולחזור. לעתים אתה מגיע למקום ומבין שהכתובת אולי לא הכי מדויקת, אתה צריך להיכנס לסמטאות שונות ומגלה שלא כל הדרכים קלות וניתנות למעבר, אבל בסופו של דבר אתה חייב למלא את השליחות שלך ולחזור בסופה".
איילת: "להיות שליח זה אומר שאתה מחליט לקחת תקופת חיים לא ארוכה במיוחד, ולתת מעצמך המון בתנאים לא פשוטים. אתה עובר למדינה שאולי אתה לא מכיר ושמתנהלת אחרת. כשהגעתי לכאן לקח לי שנה שלמה ללמוד את השפה. אנגלית לא עוזרת פה יותר מדי, בטח לא בקהילה הרוסית שדוברת בעיקר רוסית. זו תקופה שאתה מתנתק מהמשפחה ומהחברים, וחי בדיסטנס תמידי מעצם היותך 'שליח'. בתקופה הזו אתה עושה הכול מתוך הרבה מאוד אידיאולוגיה ואמונה בתפקיד שלך".
אייל גולדבלט, 23, בן היישוב הושעיה, היה בשנה שעברה שליח בגרמניה, ועתה שב אליה כדי לשמש מדריך במחנה. בעיניו, "השליח נדרש לבוא עם הרבה ענווה ורצון ללמוד על היהדות המקומית, להכיר את האנשים ולהיות שם למען כל אדם שזקוק לו, אך מצד שני גם ליזום באופן אקטיבי ולעורר בלבבות האנשים את הצורך".
"גיליתי כאן שלהיות שליחה זה עולם מלא של תכנים", מציינת עדי. "מסיוע ועזרה בפתרון בעיות כלכליות, ועד שלום בית ולבטים אישיים. אנשים רואים בנו כתובת, ואתה יודע מה, בעצם אני לא יודעת מי תורם יותר, אנחנו לשליחוּת או השליחוּת לנו. מה שאנחנו עוברים כאן בשנה לא עוברים במקומות אחרים בעשר שנים. בכל יום אנחנו מתמודדים עם מציאות ועם אתגרים חדשים. אנחנו בשליחות של 24 שעות, שאף פעם לא נגמרת".
כל השליחים משתדלים לתאר מציאות מורכבת בעבודתם, ולא לצבוע אותה בגוונים בהירים או כהים מדי. הקשיים שהם מתמודדים עמם מגוונים, וכוללים התמודדויות כמו השגת מזון כשר ומוסדות חינוך מתאימים לילדיהם שלהם. רבים מהם נוסעים שעות בכל יום כדי להביא את ילדיהם למסגרות חינוכיות יהודיות. הם מארחים בכל שבת עשרות אנשים מחברי הקהילה, וביתם פתוח לנזקקים.
אילו טיפים תוכלו לתת למי שרוצים לצאת לשליחות ציונית בתפוצות?
דוד: "ההבנה החשובה שצריך להצטייד בה היא שהם הולכים לקראת עשייה סביב השעון עם המון סיפוק ואהבה, ולדעת שלא אחת יידרשו לצאת מ'אזור הנוחות' שלהם למען הכלל. אנחנו מזמינים בכל שבת משפחות לסעודת שבת, ולפעמים אלה משפחות שלא נוח לנו איתן ובזמנים שלא תמיד נוח לנו לארח, אבל מבינים שזה חשוב".
איילת: "חשוב להתמלא כל הזמן באידיאלים ולחשוב על ההצלחות הקטנות. במיוחד בגרמניה. אתה מחכה להצלחות הגדולות, והרבה פעמים יש נפילות. זה קורה המון ולכל השליחים. אני חושבת שאם אתה מכיר בערך של מה שהצלחת לעשות וכל אדם שהצלחת לחשוף אותו לקצת יותר – זה מאוד מחזק. הידיעה שגם אם פגשתי אנשים פעם אחת לסעודת שבת, וגם אם הם נעלמים פתאום, אני יודעת שהנחתי להם משהו בפתח הלב. אולי זה כל מה שאני יכולה לעשות. אני לא יכולה לקרב אותם ליהדות ולא להחזיר אותם בתשובה, אלא רק להניח משהו קטן ליד הלב שלהם ואולי יום יבוא והוא ייפתח והם ייזכרו שהיו בסעודות שבת אצל משפחת גוטליב וזה היה משמעותי בעבורם, ומכאן הלהבה היהודית שבהם תגדל ותתעצם".
