"המקדש האבוד", סרט שיצא לאקרנים בשנת 2010 והופק בידי כתב ערוץ 9 סרגיי גרנקין, כולל תגלית מרעישה שחמקה משום מה ממסכי המכ"ם הציבוריים כאן.
במהלך הסרט משתחלים הבמאי וצוותו עם ציוד צלילה בעקבות שרטוטיו של קצין חיל ההנדסה המלכותי הבריטי במאה ה־19, צ'רלס וילסון, במחילה מלאה מים שאורכה כמאתיים מטרים המוליכה מצפון להר הבית אל בור בעומק שטח ההר.
וילסון בן ה־28 הגיע לעיר הקודש לפני 155 שנים, באוקטובר 1864. הוא נשלח בראש צוות הנדסה בריטי שהתבקש לייעץ לשלטונות העות'מניים כיצד לשפר את מערכת הביוב בעיר הנצח – וכך למנוע את התחלואה והמוות שהיכו באוכלוסיית העיר הדלה עקב תנאי התברואה האיומים. הנימוק הבלתי רשמי לשיגורו לכאן היה מיפוי השטח והכרתו, מתוך שאיפה עזה של המעצמה הבריטית להדק את אחיזתה בארץ המובטחת ולהשתלט עליה.
וילסון סיפק מפות יפהפיות ומפורטות של ירושלים דאז ותיעד בייחוד את הר הבית. בניגוד למדיניות הרשויות בעידן הנוכחי, וילסון הצליח לקבל אז את רשות השלטונות הנואשים לגישה חופשית לבורות ולמנהרות בהר ובסביבותיו, ומיפה אף אותם.
וילסון היה הראשון שזכה לתעד את רוב חמישים חלליו התת־קרקעיים של המתחם המקודש, ובמספר בלתי מבוטל של מקרים הוא גם האחרון שזכה לעשות זאת עד היום.
בין השאר שרטט וילסון במפות מנהרה ארוכה המוליכה מאזור ברכות בית חסדא – ברכות קדומות המתוארכות לימי הבית הראשון והשני, ששרידיהן מצויים כיום בחצר כנסיית סנטה אנה ליד שער האריות.
המנהרה הזאת מסתיימת בבור גדול במרכז הר הבית – בור מספר 37, כפי שמספרו אותו באמצע המאה ה־19 צ'רלס וילסון וצ'רלס וורן. זהו חלל תת־קרקעי חצוב בעומק שמונה מטרים ובאורך 23 מטרים, הגובל ברחבת כיפת הסלע מכיוון צפון־מזרח.
ייתכן שגרנקין ואנשיו עלו בסרט הזה על נתיב מעבר המים אל ההר עוד מימי הבית הראשון, מים שהוזרמו לטובת צורכי המקדש המרובים. ייתכן שאפשר לקשור אל המנהרה הזאת גם עובדה נוספת שהזכיר יוסף בן מתתיהו ב"מלחמות היהודים" – שעם דמדומי מרד החורבן פלשו הרומאים אל הר הבית מצפון, ובין השאר עשו זאת דרך מחילות תת־קרקעיות. בתוכן אף נערכו קרבות עקובים מדם בין היהודים המתבצרים ובין אויביהם. מי יודע מה התרחש במנהרה המסוימת הזאת? היא שומרת על זכות השתיקה.
בשיחה עמי השבוע ציין גרנקין שאף שהסרט הוקרן בפסטיבלים בערים בגרמניה, כמו גם במוסקבה ובניו־יורק, כל גופי הקולנוע בארץ סירבו להקרין את הסרט משום שיוצריו הפרו למעשה את הסטטוס־קוו הנוהג בהר כשחדרו אליו שלא בדרך המקובלת ובלי הסכמת הווקף.
ממפיקי פסטיבל ירושלים קיבל הבימאי מכתב המודיע לו שבשל רגישות הדברים שהסרט עוסק בהם אין אפשרות לכלול אותו בפסטיבל. גם בערוץ 2 סירבו להקרינו. התקשורת הישראלית, שאינה ממהרת להיבהל מצווי איסור פרסום ומווטו של הצנזורה, שיתפה פעולה במקרה הזה עם קשר השתיקה שגזרו הרשויות.
מיד לאחר פרסום הסרט מיהרה המשטרה לאטום את פתח המנהרה כדי שרבים אחרים לא ישאבו השראה מההפקה של גרנקין וישובו לצלול אל מסתרי ההר בדרך הבלתי־לגאלית הזאת. בכך היא הצטרפה למחילות רבות נוספות סביב ההר שנעולות בסורג ובריח ומוגנות באמצעות חיישנים, מפחד הכמיהה היהודית למקום הזה ולסודותיו.
