"גם בחינוך הדתי, אין כזה דבר נפרד אבל שווה"

שבעים פנים לתורה, ולאף אחד אין את האמת בכיסו. נקודת המוצא הזו היא מקום טוב לבסס עליו מערכת חינוך טובה, מכילה, מודרנית ומתקדמת. אלא שהמציאות מגלגלת דילמות לא פשוטות לפתחה של מערכת החינוך הממלכתית־דתית, בבואה ליישם את הקו המנחה הזה. למשל: האם ילדים מבתים שונים זה מזה מבחינה דתית צריכים ללמוד יחד באותה כיתה? האם השילוב הזה פוגע בחינוך הדתי של הילדים שבאים מבתים "חזקים"? והאם בנים ובנות צריכים ללמוד יחד?

"אני חושבת שהמציאות בציבור הדתי־לאומי היא מעורבת, ואין סיבה שבבית הספר לא יחנכו לחיים במציאות", אומרת דפנה עציון (40), אשת חינוך ואם לשלושה משערי תקווה, "ילדיי לומדים היום באולפנה ובישיבה תיכונית. לצערי, אין ממ"ד 'רגיל' לגילאים שלהם באזור שבו אנחנו גרים. לפני שעברנו לשערי תקווה, גרנו בשכונת הדר גנים בפתח תקווה. שם נאלצתי לחתום על עתירה מנהלית נגד משרד החינוך שכפה עלינו להפריד את בית הספר היסודי הממלכתי־דתי לשני בתי ספר נפרדים – לבנים ולבנות. בעקבות העתירה, בית המשפט נתן מנדט להורים, בתמיכת משרד החינוך, להקים בית ספר מעורב חדש בשכונה, וכך הייתי אחת משבעה הורים שהקימו את בית ספר 'עמיטל'. אנחנו, בשיתוף ההנהלה, החלטנו האם הפעילויות והכיתות יהיו מעורבות, האם בית הספר ייקרא תורני, ועוד.

"המילה 'תורני' היא תירוץ לאליטיזם, לסינון תלמידים. ברגע שבית הספר מגדיר את עצמו כתורני, הוא מרשה לעצמו להמליץ לתלמידים מסורתיים לחפש בית ספר אחר ללמוד בו. לעיתים קרובות תלמידים מסורתיים מגיעים מרקע סוציו־אקונומי נמוך יותר".

אין 'נפרד אבל שווה'

עם הדברים האלו מסכים גם עורך הדין ניצן זימרן (35), אב לארבע בנות משכונת נווה שאנן בחיפה. "ככל שקיימים בתי ספר 'תורניים' הכוללים הליכי קבלה, הם פוגעים במרקם החברתי בבתי הספר, וחבל שכך", אומר זימרן, ששולח את ילדיו לממ"ד רגיל. "אנחנו מאמינים באינטגרציה חברתית, מאמינים שבתי הספר צריכים להציג תמונה אמינה של החיים שאחרי בית הספר, ומאמינים שאם כולם ינהגו כך, בתי הספר יהיו טובים יותר ויתנו מענה לכלל האוכלוסיות, חלשות וחזקות, תורניות יותר ופחות".

הנושא המגדרי, אומרים עציון וזימרן, הוא חלק חשוב מהשיח על החינוך הדתי. "לי היה חשוב מאוד להילחם על שוויון הזדמנויות", אומרת עציון, "שיהיו אותם תוכני לימוד לבנים ולבנות, ופעילויות משותפות לאורך כל שנות בית הספר, וכיתות מעורבות לפחות עד כיתה ד', העולם שלנו מורכב משני המינים, וחבל לא לשקף אותו בבית הספר, בוודאי בגילאים שבהם עדיין אין משיכה פיזית. חשוב מאוד שילדים ילמדו בכיתות מעורבות בגיל צעיר כדי לחנך לחיי תורה באופן הטוב ביותר, לחנך כיצד לכבד את בני המין האחר, ולראות בו שווה".

זימרן: "אנחנו רואים בלימודים מעורבים ערך, בדיוק כמו שאנו רואים ערך בחיים מעורבים. הפרדה יוצרת ריחוק. כיתות מעורבות מלמדות את הילדים לקבל את האחר והשונה ממנו, ולהתמודד עם מה שדורש התמודדות, במקום לברוח ממנה. הפרדה גם על פי רוב מובילה לחוסר שוויון. כך לימדה ההיסטוריה: אין דבר כזה נפרד אבל שווה".

סוגיית ההפרדה המגדרית פחות מרכזית בעיניו של יואל פרנקנבורג (32) מלוד, מנהל מרכז שלבים ואב לחמישה ילדים במערכת החינוך הממלכתי־דתי. "קשה לומר שזה משמעותי בעיניי לכיוון כלשהו", הוא אומר, "ככלל, אם אני צריך לבחור, הייתי שמח שיהיו לימודים מעורבים בבית הספר היסודי, כפי שאכן קורה בממ"ד של ילדיי בלוד, אבל זה לא הכרחי. רוב הילדים, מניסיוננו, עוברים בזמן היסודי תהליך של חיבור טבעי לילדים מהמגדר שלהם, כך שהחיבור בין המינים לא מפרה במיוחד".

עציון מחדדת: "לפעמים הייתה לי תחושה שלמורים חשובה הצניעות החיצונית יותר מזו הפנימית. בשערי תקווה המצב היה שונה. מראש לקחו שם בחשבון שהאוכלוסייה הטרוגנית. לא כל כך הקפידו עם התלמידים על לבוש חיצוני וצניעות חיצונית. עם זאת, אני חייבת להודות שלא תמיד נעים שהורים מגיעים 'חצי לבושים' לבית הספר, אך התחושה היא שיש מקום לכולם".

להשלים בבית

מלבד סוגיית ההפרדה, מה מאתגר בעיניכם, כהורים, את מערכת החינוך הממלכתית־דתית?
עציון: "אני חושבת שלעתים הפער בתפיסת ההלכה בין ההורים ששולחים לחינוך הממלכתי־דתי לבין המורים שמלמדים בו יוצר בעיות לא פשוטות. יש לי חברות מורות שלא רוצות ללמד בחמ"ד כדי שלא יכפו עליהן הלכות צניעות כמו אורך שרוולים, אורך שיער מחוץ לכיסוי הראש ואורך חצאית. לעומת זאת, לא פעם הילדים של המורות בחמ"ד הרגיל לומדים בבתי ספר שנחשבים, לפחות כלפי חוץ, תורניים יותר.

"לא מזמן שאל אותי שר החינוך, הרב רפי פרץ, מי הייתי מצפה שיהיה ראש החמ"ד הבא, ועניתי שחשוב שהוא יהיה אדם ששולח את ילדיו לחמ"ד ומעדיף שגם נכדיו ילמדו שם, ולא בגופים 'תורניים' יותר. זה תנאי בסיסי. אולי כדאי לחשוב על משהו דומה ביחס למורים".

פרנקנבורג: "יש לחמ"ד שני אתגרים ערכיים שאני מזהה. הראשון הוא אתגר ההטרוגניות: מגוון הדעות, התרבויות והמגזרים שנמצאים בכיתה אחת יוצרים אתגר. ברוך ה', אני חושב שלבית הספר יש הידע והניסיון כיצד להתמודד נכון עם האתגר, ולהפוך אותו ליתרון משמעותי. השני הוא אתגר המצוינות. הקבלה של כולם לבית הספר הממלכתי־דתי יוצרת קושי בהטמעת לימוד משמעותי מכל הבחינות, וזה מורגש בעיקר בצד התורני. ההורים נדרשים להשלים את זה בבית".

זימרן: "ההתרשמות שלי היא שבית הספר והחינוך הדתי בכלל לא מחדירים בילדים מספיק אהבת דעת וערכים 'אוניברסליים', אהבת תרבות, מדע וכיוצא באלה, אלא מתמקדים בעיקר בערכים תורניים. אנחנו אנשי תורה, והערכים האלו חשובים לנו מאוד. יחד עם זאת, הציונות הדתית אף פעם לא ראתה סתירה בין הדברים, או שהאחד בא על חשבון השני. כשנכנסים לבית ספר חילוני בשכונה, רואים על הקירות דמויות מעוררות השראה – זוכי פרס נובל, מדינאים ותעשיינים גדולים, אנשי ונשות רוח. בבתי הספר הדתיים נמצא על הקירות כמעט רק דמויות רבניות.

"התמודדות נוספת היא מול אוכלוסיות המגדירות את עצמן 'תורניות' יותר, ודורשות מבית הספר הוספת שעות קודש במקום שעות חול. לאחרונה התנהל מאבק בבית הספר סביב שאלת לימוד גמרא לבנות. רוב ההורים סבורים שאין כל מניעה, ולהיפך, שההפרדה ארכאית ואין לה מקום. אלא שמיעוט הורים מבית הספר איים שלא יאפשר לבנות להיכנס לשיעורים, ובית הספר נכנע לדרישה שלהם. כואב לי בעיקר שלא מבינים שגם הצד שלנו הוא צד אידיאולוגי. אנחנו מאמינים שאפשר לאחוז בשני הדגלים ולשלב אותם – גם דגל התורה, וגם דגל אוניברסלי, של תרבות, דעת ומדע. למעשה, נדמה לי שאלו הערכים המקוריים של התנועה הציונית־דתית – להיות גשר וחיבור בין עולמות, גשר שהלך לאיבוד בשנים האחרונות".

התמודדות, לא הימנעות

עציון ופרנקנבורג מתייחסים לנושאים הללו לא רק כהורים, אלא גם כאנשי חינוך. לעציון דוקטורט בחינוך שעסק בנוער בסיכון, והיא מלמדת בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת בר אילן, במכללת "שערי משפט וב"אורות". פרנקנבורג מנהל מרכז חינוכי להכשרות בני נוער וצעירים לצד פעילויות תוכן.

אם אבקש מכם לחבוש לרגע את הכובע המקצועי, אתם סבורים שילדים מבתים שונים זה מזה מבחינה דתית צריכים ללמוד יחד באותה כיתה?
עציון: "כחוקרת אני יכולה לומר שאחוז העוזבים את הדת בפומבי במגזר החרדי נמוך מזה שבציבור הדתי־לאומי. אבל אני מאמינה שההבדל בין להיות דתי לבין להיות חרדי הוא ההבדל בין התמודדות עם דילמה לבין הימנעות מהתמודדות עם דילמה. כמי שהתחנכה בעולם הדתי, נחשפתי מילדותי למציאות החילונית בעולם. שאלתי שאלות, גם כאלה שנחשבו לשאלות כופרות. לשמחתי, נתקלתי בהורים ובאנשי חינוך שניסו להסביר ולענות, ולפעמים גם לומר שאין להם תשובות. העולם החרדי שונה. הוא נמנע. מעדיף להכיל את הדומים לך ולהימנע מחשיפה לשונה.

"אנחנו, בציבור הדתי־לאומי, יודעים שבשלב מסוים הילד שלנו יכיר את העולם החילוני, ועדיף מוקדם ובתיווך שלנו, תוך כדי מענה אמתי על שאלות. החינוך לחיים דתיים בסביבה הטרוגנית, להתמודדות עם שונים ממך, נכון לדעתי כבר מהגיל הרך. אנחנו בעד התמודדות ובעד חשיבה ביקורתית. הדרך התורנית־חינוכית היא דרך של שילוב. אשמח אם ילדיי ילמדו בסביבה הטרוגנית מבחינת התלמידים, בתנאי שהחינוך יהיה לפי המסורת והדת".

פרנקנבורג מסכים. "ככלל, אני סבור שילדים צריכים לחזק את שרירי הלב שלהם באופנים שונים, ואחד מהם הוא מפגש בלתי אמצעי עם אנשים שונים", הוא אומר, "עם זאת, סביבה מגוונת מדי ומבולבלת היא גם בעייתית. אני לא רואה איך אפשר לנהל כיתה עם שהקצוות בה קיצוניים. עם זאת, אני בהחלט מעודד הימצאות במרחב הטרוגני. ילד שחוזר הביתה עם שאלות הוא ילד שהלב שלו מתפתח, הרגישות שלו גדלה. כמו ברפואה, ילד חזק הוא ילד מחוסן. חוזק הוא לא מושג אובייקטיבי, ולכן ילד שלומד רק עם ילדים דומים לו, הוא אולי ילד עם ידע תורני, אבל הוא ודאי לא חזק יותר. הפוך: המערכת החיסונית הרוחנית שלו חלשה יותר, כי היא פחות נחשפה לאתגרים".

לדעתך צריכה להיות דרך תורנית־חינוכית אחת בכל המערכת של החינוך הדתי?
"אין לי מושג מהי דרך תורנית־חינוכית אחת. גם לי ולאשתי אין את אותה הדרך. הדרך התורנית שלי מבטאת תפיסות עולם אינטימיות שיש ביני לבין אלוהים, רעיונות, מחשבות, כישלונות והצלחות. יומרה לייצר 'דרך אחת' נדונה לכישלון. אני כן חושב שטוב תעשה מערכת החינוך הדתית אם תגדיר גבולות גזרה, שמצד אחד יהיו רחבים ומכילים, ומצד שני – יגדירו היטב מה נמצא מחוץ למערכת, לכל הכיוונים".