ביקורו ההיסטורי של סגן נשיא ארצות הברית מייק פנס ונאומו בכנסת זכו לתגובות רבות. לצד המחמאות הרבות שקיבל על נאומו הציוני והאוהד, היו שטרחו להדגיש שוב ושוב גם את הרקע הנוצרי – אוונגליסטי של תפיסת עולמו האדוקה. כיצד עלינו להתייחס לאנשים אהובים, שנראה שאכן רוצים בטובתנו, מול אותן עמדות הנשמעות גם בקרב רבים ממחננו, המתריעים משיתוף פעולה שכזה?
בפרשת וישלח אנו פוגשים את היאבקותו של יעקב "עד עלות השחר" עם המלאך, "שרו של עשו" לפי חז"ל . חייב היה יעקב להיאבק עם עשו, אך גם עם שרו – העולם הרוחני שעשו מייצג. אכן, על רקע הבדידות הקיומית וההיסטורית של עמנו, היתוספו לגזרות, לרדיפות ולגירושים גם ויכוחים ופולמוסים דתיים שבהם חויבו אבותינו להשתתף. ספרייה שלמה נוצרה, מעניינת וחשובה, המכילה בתוכה גם חיבורים סאטיריים וגם פוגעניים.
ובימינו, הדו־שיח היהודי־נוצרי חייב לתפוס את מקומו של הפולמוס, אך לא לשם אחדות דתית. הדו־שיח חייב להתקיים לא בין אנשי שוליים ובלתי־מאמינים, שעבורם הכול שווה, ובעצם "לא־שווה", אלא דווקא בין אנשים הדבקים באמונתם, הסוברים שבר־שיחם אמנם "לא מדייק בדבריו", ואף על פי כן אין להשתמש נגדו באלימות, בפרובוקציות ואף לא בהעלבה.
אולם, יש להעיר: עלינו להבין שהדו־שיח עם הנצרות איננו יכול להיות סימטרי. מאחר שהנצרות בנויה על "הברית הישנה" הנוצרים יכולים לשיר איתנו את שירי ציון, ומנגד אין אנו יכולים לשיר איתם את שירי רומא. ולמרות זאת יש, לדעתי, אפשרות לדו־שיח ולשיתוף פעולה. תנאי בסיסי לכך הוא הפסקת ההסתה לאלימות וגם ביטול המיסיון המיועד ליהודים. למה לחזור למצב שבו נצטרך שוב להיאבק, להתגונן ולהתקיף, או שוב להוקיע את דברי ההבל שארגונים ותנועות מסיון מפזרים חדשים לבקרים?
עולים לרגל
ממכלול הגישות הנוצריות ליהדות ולישראל, בחרתי בארבע הנראות לי יסודיות וחשובות ביותר. הבה נתאר לעצמנו ארבעה צליינים העולים לרגל למדינת היהודים.
הצליין הראשון הוא הנוצרי הקלאסי הרואה ביהדות שלב ראשוני המבשר את הנצרות. בעיניו, עם הופעת הנצרות בטלה התורה, והיהדות הפכה למעין מאובן. הוא ידגיש את ההבדלים התיאולוגיים והמוסריים שבין הברית החדשה והמקרא, כדי להוכיח את עליונותה של הנצרות, ולמרות זאת כשהוא יגיע ארצה הוא יתרגש לפגוש ביהדות ובארץ ישראל את מקורותיו, שמהם יוכל להבין את לידת דתו. יש בו מידה של סובלנות ליהדות והכרה בקיום המדיני היהודי, למרות שהוא מאמין בלבו שתשועתם תתאפשר רק על ידי התנצרותם.
הצליין השני, בן זמננו, נועז ופתוח יותר. התורה עבורו היא דרך אלטרנטיבית שבה יכולים היהודים ללכת, להגיע לא־ל ולתשועת הנפש גם ללא קבלת האמונה הנוצרית. הדוגמה הבולטת בין צליינים מועטים אלה מצויה הייתה בדמותו הברוכה של ד"ר מרסל דובואה ז"ל, שהשתתף עמנו שנים רבות בבניית החברה הישראלית.
הצליין השלישי רואה בעם היהודי את החוטא בה"א הידיעה. פגשתי בו לפני שנים, בכנס באחת מבירות אירופה. כנראה שהרעיונות שהעליתי לא היו אלה שיושב ראש הכנס ציפה להם. הוא פתח אז בהתקפה פומבית איומה נגד העם שהיה ונשאר קשה עורף, הממשיך לעבוד את העגל, בימינו – העגל הפוליטי, ואולי אף לצלוב תמימי דרך במה שמכונה לעיתים "כיבוש" או בכל צורה אחרת. הוא לא יבוא לישראל אלא ל"ארץ הקודש". הוא יחפש את הגיאוגרפיה, עקבות חייו של משיחם, אך לא את ההיסטוריה ומקורותיה. אולי יבוא לצלם בה "פַּסיון" נוסף, כדוגמת סרטו המתועב של מל גיבסון. לפעמים הוא אף חילוני, שעדיין זוכר הוא את הגרסא דינקותא, שלפיה הגלות והרדיפות שעברנו הן סימן לסיום תפקידו ההיסטורי של היהודי עלי אדמות.
הצליין הרביעי קיצוני יותר. עמדתו היא שהחטא מצוי לא רק בישראל אלא במקרא גופו. אבותיו, במאות הראשונות של תולדות הנצרות, לימדו שה"ברית הישנה" ניתנה על ידי אֵל אחר, רע, אם תרצו, מעין שטן, בעוד שאלוהי החסד התגלה רק בברית החדשה. הכנסייה נלחמה כנגד עמדה זאת בראשית ימיה, אך עדיין היא לא נמחקה כליל והיא אולי מקור האנטישמיות הארסית שהולידה את הפלגים הנאצי־נוצריים. צליין זה יזדהה תמיד עם אויבי ישראל, שלגרסתו סובלים שוב את ייסורי משיחם, ומתוך כך יזדהה גם עם מלחמתם נגד קיום המדינה. זה הצליין שלא פעם הביע לפניי את צערו על כך שהנאצים ימ"ש לא גמרו את מלאכתם, ואני חי וקיים!
מאוחדים לגילוי האמת
את הצליין החמישי פגשנו רק עם חזרתנו ארצה, עם תחיית האומה. יעקב חוזר ארצה ועשו היושב בשעיר, היא אדום, מקבל את חזרתנו כאחים שהתפייסו. הצליין החמישי אוהב אותנו ואת מפעלנו הציוני אהבה עזה. הוא שייך לאחת מאותן קבוצות אוונגליסטיות ופונדמנטליסטיות, המאמינות שתקומת ישראל היא שלב בגאולתם הנוצרית. מולו עתה עומד אני בפני בעיה הפוכה. הוא מאמין שיבוא יום ואני אכיר את ה"אמת". האם למרות זאת ניתן לשתף פעולה? מרגיש אני כאישה שרודפים אותה להורגה, והנה מופיע גבר המוכן לעזור לה, אך כדי למנוע אשליות היא חייבת לומר לו: "נשואה אני ואוהבת אני את אישי". זאת גם תגובתנו היהודית. אמנם יש לנו במשותף ספר ותקוות, אך אנחנו נשואים לא־לוהי ישראל!
כן, עלינו לנהל אתכם דו־שיח אף על פי שאתם מצפים שאנו נגלה את ה"אמת". וזאת כי אף בציפייתנו זאת אנו שותפים. כמי שנמצאים במצב של איום, המשותף במידה מסוימת גם להם ולשאר העולם החופשי, שיתוף הפעולה עמם הוא הכרחי ואיננו יכולים לומר – כפי שאולי היינו יכולים לעשות בזמנים היסטוריים אחרים – לא מדובשך ולא מעוקצך.
את העבר העקוב מדם נזכור ולא נשכח. אף אחד לא עשה אותנו שליח לסליחה. ואף על פי כן, בואם של הצליינים מחייב אותנו לנסות ולפתוח עמם דף חדש. עדיין מכסה אותי הבושה שאחזתני במספר מקרים של העלבת כומר על ידי בחור ישיבה כאן בארץ. למחרחרי שנאה היינו? כצעירי האֱדומיים בפולין דמינו? אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ!
