"האמירה שאסור לנשים ללמוד גמרא כואבת לי"

שתיהן מתהלכות כבר הרבה שנים בשבילי לימוד התורה. כשהתחילו, הן נחשבו לפורצות דרך בסביבתן. עם הזמן הפכו לאוטוריטות בתחומן, תלמידות חכמים. חיי הרוח של שתיהן נבנו במדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, שם העבירו את מיטב שנותיהן. ועכשיו, אחרי למעלה מעשרים שנים שבהן כל אחת מהן עשתה צעדים משמעותיים, הן מעבירות ביניהן את לפיד ההנהגה של המקום.

ד"ר טובה גנזל סיימה לאחרונה את תפקידה כראש המדרשה, ומי שתמלא את מקומה היא הרבנית ד"ר לאה ויזל. שתיהן בשנות הארבעים לחייהן: הראשונה ירושלמית, בעלת דוקטורט בתנ"ך, יועצת הלכה, אם לשבעה, שכיהנה במשך שתי קדנציות כראש המדרשה ולפני כן הייתה סגנית ראש המדרשה ("גדלתי במדרשה"). השנייה גרה בפתח תקווה, דוקטור למשפטים, אם לשישה, כיהנה כדיקנית הסטודנטיות וראש תחום חינוך תורני במכללת אורות ישראל. שתיהן חלק ממהפכת לימוד התורה הנשי, והן מרגישות שלפניהן עוד הרבה עבודה: הן במחקר מעמיק בתחומי הלימוד, הן ברתימת נשים נוספות לטובת לימוד תורה, והן בהמשך השינוי החברתי וביחס לנשים שבוחרות להקדיש מזמנן ללימוד תורה.

שעות בספרייה

ויזל גדלה בקריית אתא, ובסוף כיתה י' החליטה לעזוב את התיכון הדתי המקומי ולעבור ללמוד באולפנת כפר פינס. השנתיים הבאות עיצבו את המשך חייה. "אלו היו שנים משמעותיות, שממש הצמיחו בי קומה", היא אומרת, "שיננו לנו באולפנה שצריך לחיות חיים של משמעות, לא להיות בינונים. זה מאוד השפיע עליי".

גם עבור גנזל היו שנות התיכון משמעותיות. אחרי שלמדה בבית הספר היסודי חורב, שאותו ניהל אביה, המשיכה באופן טבעי לאולפנת חורב. המחנכת שלה בשמינית, ציפורה רוזנברג, למדה במחזור הראשון לטוענות רבניות. "העובדה שהיא בחרה ללמוד והמאמץ הגדול שהיא השקיעה הרשימו אותי יותר מחומר הלימודים הרגיל". שתיהן נישאו צעירות: לאה נישאה לרב אליאב ויזל, ר"מ בישיבת דרכי נועם בפתח תקווה, וטובה התחתנה עם ד"ר חזי גנזל, רופא המטולוג בבית החולים שערי צדק.

שתיהן הגיעו לאוניברסיטת בר-אילן אחרי השירות הלאומי. ויזל בחרה ללמוד משפטים. "זה לא היה משהו טריוויאלי לבוגרת אולפנה", היא אומרת, "ניתבו אותנו ללמוד חינוך בצורה מאוד ברורה. התלבטתי. בטופס הלימודים ציינתי 'משפטים' כהעדפה ראשונה. אמרתי לעצמי שאם אני אתקבל אז אתלבט, ואז התקבלתי ונשארתי בפקולטה המון שנים, עד לתואר השלישי".

אחרי שנתיים של שירות לאומי רצתה גנזל ללמוד במדרשה ליהדות. הדבר לא היה מקובל בשעתו, והוריה עודדו אותה ללמוד מקצוע. היא שאפה ללמוד בחוג לתלמוד, אך כבר במפגש הראשון במזכירות הבינה שהיא מוסללת ללמוד תושב"ע. "לתלמוד הלכו התלמידים עם הרקע הקודם". לבסוף בחרה ללמוד תנ"ך ופילוסופיה כללית: כנכדה למשפחת ברויאר ראתה גנזל בפילוסופיה הכללית בסיס לפילוסופיה היהודית. ואילו ויזל הייתה בטוחה שלימודי המשפטים יהיו תובעניים, אך רק אחריהם הבינה שהלימוד התורני חסר לה והיא הצטרפה למדרשה. "זה היה סוג של עוגן. עולם המשפטים היה שונה מאוד מהחינוך שקיבלתי באולפנה, פתוח יותר ועשיר, והמדרשה הפכה לבית. אהבתי תמיד לבוא לשם, ישבתי שעות בספרייה".

ד"ר טובה גנזל: "האתגרים הם הרבה מעבר לשאלה כמה זמן מקדישים ללימוד. אם מדובר למשל באנשי הייטק או יזמי נדל"ן, השאלה היא איך עושים את זה לאור התורה – כמעט כל מקצוע דורש את הזווית של התורה. זה אתגר לגברים ולנשים באותה מידה"

המדרשה הפכה עבור ויזל למשמעותית במיוחד כשלמדה בתואר השלישי בתוכנית לדוקטורנטיות מצטיינות. כשסיימה החלה ללמד דיני עונשין במכללת שערי משפט, התמחתה בעברות נגד נשים וכתבה עבודת תזה על הטרדה מינית. עם הזמן למדה לשלב בין שני העולמות, המשפטי והתורני. לימודי התואר השלישי במסגרת התוכנית לדוקטורנטיות מצטיינות אפשרו לה לצלול לעולם הגמרא. "אני רוצה שהאפשרות הזאת תהיה פתוחה לכל אישה, כל אחת במינון שמתאים לה". לפני כשבע שנים מונתה לדיקנית הסטודנטיות במכללת אורות, תפקיד מנהלי וגם תורני, כך שהמשפטים נדחקו הצידה: "כל פעם שיצא לי ללמד משפטים אהבתי את זה, אבל נשאבתי לצד האחר".

ויזל כבר הספיקה להרגיש את ההבדל בין המכללה באלקנה לאוניברסיטה ברמת גן. "אני צועדת בשבילי האוניברסיטה ונושמת אוויר של היכל הידע", היא אומרת, "אני חשה תנועה נפשית של משהו נפתח לעולם שיכול להזין את העולם התורני ולהפך. זה צומת יותר פתוח לקהל מגוון יותר. אורות היא מקום לימוד מצוין, אבל היא מיועדת רק לסטודנטיות להוראה. הלימוד מצומצם לתחומי הוראה שונים, ובסוף כולן תהיינה מורות. זו חממה. הרגשתי שבשלב הזה, פחות קריטי שאהיה שם".

בדיעבד, היית מעדיפה להשקיע את מיטב שנותייך בעולם התורני?
"לא. ההשכלה המשפטית מאוד משמעותית לי כמעט בכל דבר. עולם ההשוואה שלי בכל תחום הוא העולם המשפטי, המקום של החוק הכתוב מול הפרשנות, פרשנות תכליתית לעומת פרשנות שנצמדת לטקסט, דברים שהם בעולמות נושקים, גם במקומות כמו פורום תקנה שאני חברה בו, או בתפקידי באורות בין היתר כממונה על הטרדות מיניות. לימודי המשפט חיים אצלי ומעניינים אותי, ואם היה לי יותר זמן הייתי מייצרת יותר חיבורים בין שני העולמות".

השם שנולד במקרה

גנזל למדה באינטנסיביות – עשרים שעות שבועיות – בתוכנית המתיבתא של המדרשה. בתוך שנתיים סיימה את רוב חובותיה. אז גילתה שהיא שולטת היטב בתנ"ך, אבל בכל פעם שהיא רוצה לשלב מדרש תלמודי, היא זקוקה לעזרתו של בעלה. "גדלתי בבית שבו הייתה חשיבות ללימוד תורה והערכה ללומדי תורה. הרגשתי שאני יכולה לעשות את זה גם, שזה חשוב". היא פנתה ללמוד בנשמת, שם למדה בבוקר גמרא ואחרי הצהריים איסור והיתר. בסוף אותה שנה החלה בלימודי הכשרה ליועצות הלכה מטעם נשמת. בצעד פורץ דרך החליטה הרבנית חנה הנקין שאחרי לימודי איסור והיתר, השנתיים הבאות יוקדשו להלכות נידה.

"בשנתיים האלה לא התייחסתי לזה כמשהו פורץ דרך, לא הייתה דרמה", נזכרת גנזל. רק לקראת סוף אותן שנתיים השטח אמר את דברו. חברות שידעו על הלימודים ביקשו לשאול אותה שאלות, אחרות ביקשו שתדריך אותן הדרכת כלות. יחד עם עוד חברה, ד"ר דינה צימרמן, רופאת ילדים, היא נבחנה במבחנים שנפתחו עד אז לגברים בלבד. "אנחנו ביקשנו את המבחנים כדי לבטא רצינות. כל השם 'יועצות הלכה' נולד במקרה. ראיינו אותנו לעיתון 'הצופה', רצו לכתוב 'פוסקות הלכה', ובסוף הוחלט על 'יועצות הלכה'". בחודש סיוון ילדה את בתה השנייה ובאב התקיים המבחן, ואת רוב חופשת הלידה שלה העבירה בלימודים, תוך כדי הנקה.

למשפחתה היקית לא היה קל עם זה. אביה קיבל את העובדה שהיא מעמיקה בתנ"ך ואפילו לומדת הלכה, אבל הוא התקשה לקבל את העובדה שהיא תשיב לשאלות. "הלכתי עם אבא לרב אשר וייס", היא מספרת, "ישבנו ודיברנו, ובסוף הפגישה הוא אמר לנו: 'לא ראיתי בשום מקום שאם שואלים מישהו שיודע את התשובה, הוא לא יכול לענות את התשובה'. נכנסנו לפגישה בתחושה שאין לי מושג מה יהיו ההשלכות שלה ואיך אני אקבל את הדברים, ויצאתי בתחושת הקלה, שאפילו אם אני אצטרך משהו, אני יכולה לפנות אל הרב".

במשך עשור ענתה לשאלות הלכתיות והדריכה כלות, וילדיה הכירו את התופעה של נשים שדופקות בדלת ומבקשות להתייעץ עם אמא. "עם הזמן קם קו טלפון של נשמת ואתר אינטרנט לשאלות, והרגשתי שאחרי עשור אני יכולה להעביר את זה הלאה. נשים עדיין שואלות אותי, אבל זה כבר לא כל כך אינטנסיבי כמו בעבר".

המדרשה מיועדת לסטודנטיות צעירות אבל השאיפה היא למשוך גם בוגרות לבוא וללמוד

בשנת תשע"ה פרסמו בני הזוג טובה וחזי גנזל מאמר בכתב העת "תחומין", תחת הכותרת "חציצה בציפורניים ארוכות, צבועות ובנויות". "זה אחד החיפושים בגוגל שהכי הרבה מחפשים בקשר לשם שלי: 'טובה גנזל לק ג'ל'. מי שלא מכיר אותי חושב שאני מתמחה בלק", היא אומרת בחיוך נבוך. אמנם היא לא מבינה גדולה בלק, אך את הלכות חציצה במקווה היא מכירה היטב, מה שאי אפשר לומר על בעלה חזי, שאומנם מקדיש עיתים רבים לתורה, "אבל יורה דעה זה לא התחום שלו". היא מסבירה כי החתימה המשותפת היא פרי בקשתם של עורכי כתב העת.

ולא התנגדת לזה?
"לא התנגדתי משני טעמים. הראשון, היה לי חשוב שרבנים יקראו ויבינו את ההיבטים השונים של לק ג'ל על הציפורן, יכירו את הסוגיה וידעו שיש על מה להסתמך כדי להקל, ושיבינו שתשובה שלהם יכולה להיות סיבה לדחיית טבילה. אז יכולתי להיות צודקת, אבל העדפתי להיות חכמה, כדי שרבנים יקראו את הסוגיה הזו לעומק. הסיבה השנייה היא שאני חושבת שהשינויים בתחום צריכים לבוא מהשטח. כל מי שמכיר את חזי יודע שהוא לא קשור למאמר. הוא מקדיש עיתים לתורה אבל לא מתמקד בלימודי הלכה. דווקא התהודה סביב השאלה מי חתם על המאמר הביאה לשינוי של פרסום מאמרים של נשים ללא בעליהן".

אין אוטופיה

המדרשה בבר-אילן היא מהמוסדות הראשונים בארץ שאפשרו לימוד תורה לנשים באופן מעמיק ומקיף. כיום, כשמלאה הארץ מדרשות, ייחודה הוא דווקא בהטרוגניות של הצוות שבה. ויזל: "מה שפעם היה דבר קלאסי, הפך להיות ייחודי. כשכל מדרשה מנסה להיות ייחודית וספציפית, הצוות במדרשה מורכב מאנשים מגוונים – מהרב יהושע שפירא דרך הרב יובל שרלו, לצד ד"ר מירב טובול, הרב פרופ' יצחק קראוס – כל אלה מייצגים מנעד רחב של דעות והשקפות עולם, ומלמדים במגוון תוכניות: חסידות, הלכה, השקפה, תנ"ך ועוד".

אחד הדברים שגנזל גאה בהם הוא העובדה שבתקופתה הלך וגדל הצוות הנשי של המדרשה: "התווספו אלינו ד"ר איילת סיידלר, ד"ר נעמה סט, הרבניות חנה הנדלר ונעמי שפירא – כולן צוות נשי חזק ומשמעותי שמאמין בעומק של לימוד תורה בשנים שבתוך האקדמיה ובכלל. אפשר גם למצוא מגוון של נשים לומדות – בוגרות מדרשת ברוריה, מגדל עוז, מדרשת הרובע, שילת, מעון, נשים שבוחרות ללמוד בבר-אילן ולא באוניברסיטה אחרת כדי להחזיק את עולם התורה בצורה משמעותית, ויש להן עוגן משמעותי של קודש.

הרבנית ד"ר לאה ויזל: "עדיין יש עבודה בפירוק הקישור האוטומטי שאנשים עושים בין למדנות נשית לבין ליברליות דתית. בעיניי זה אמור להיות הפוך. אבל יש לי טרוניה גם לעולם השמרני. אי אפשר להתלונן שהנשים הולכות לשדות ליברליים, ולא לפתח אפשריות בעולם השמרני"

"מה שחשוב הוא שכולנו מאמינים שהשכלה כללית היא דבר מאוד משמעותי, ולא משנה באיזה תחום. תורה שצומחת מתוך עולם אקדמי היא תורה עמוקה יותר, מכילה יותר, למרות החשיבה הביקורתית שהעולם האקדמי מחנך אליה. זה התנאי היחיד שהרגשתי שצריך כדי ללמד במדרשה: להעריך את השילוב של תורה ומדע".

המדרשה מיועדת בראש ובראשונה לסטודנטיות צעירות, אבל אחת השאיפות של ויזל היא למשוך נשים בנות גילה, ארבעים פלוס, לבוא וללמוד במדרשה. "רוב הבנות שמחפשות מדרשה הן בגילי עשרים, בגילי הבנות שלנו, או אחרי הפנסיה. סביב שנות השלושים והארבעים אנחנו במירוץ מטורף. הייתי שמחה לראות תשוקה ללימוד תורה גם בגילים הללו, שיהיה אלמנט של חיבור לתורה, וזה דבר שאני חושבת שצריך תיקון. לא חייבים ללמוד לדוקטורט, אבל כן צריך ללמוד ברמה של שיעור קבוע, לימוד בוקר או ערב, או להחליט שאת קוראת משהו תורני באופן קבוע".

ויזל חולמת לראות שני אפיקים מקבילים בקרב נשים דתיות: "פיתוח מנהיגות תורנית נשית הוא צו השעה, לצד פלטפורמה בסיסית שתהיה זמינה לכל אישה, קומה שנייה למהפכת הלימוד הנשית. יגידו לי שאין חובת לימוד תורה לנשים, ונכון שאין חובה פורמלית, אבל כשנשים לומדות הכול, עסוקות בכול, משפיעות בכל התחומים, ורק התחום הזה נזנח – זו בעיניי אמירה קשה מבחינה דתית".

בתחילת הדרך היו הרמות גבה אל מול העיסוק הנרחב בלימוד תורה?
גנזל: "לא הרגשתי בתוך השיח הזה. הרגשתי תהליך אבולוציוני של הכרה בלימוד הנשי. אף פעם לא הרגשתי שהגורם המגביל בלימוד התורה שלי הוא חיצוני. ברגע שהתחלתי ללמוד, הרב כץ והרב טיילור מהמדרשה עודדו אותי להמשיך וללמוד. אף פעם לא הרגשתי שוני או הגבלה כי אני אישה, תמיד עודדו אותי".

היום המצב פשוט יותר?
גנזל: "נורא קשה לי להעריך שינויים, והכול בעיני המתבונן. אין ספק שהאפשרויות שעומדות בפני הבנות שלי שונות מאלה שעמדו בפניי, מבחינת מקומות הלימוד, היקף השיעורים, אפשרויות הלימוד, ועדיין יש לנו דרך ללכת. הדרך צריכה בירור גם בעולם הגברים וגם בעולם הנשי. אין אוטופיה בעולם הגברים. אולי הכי חשוב לברר איך ללמוד בצורה שתשפיע על היכולת ללמוד כל החיים, גם כשצריך לשאת בעול של פרנסה וילדים. אלו שאלות שמאתגרות גם את הגברים, אלו שלא זכו לעסוק בחינוך או בכל תחום שמזמן באופן ישיר לימוד תורה, וזה רוב האוכלוסייה.

"בסופו של דבר צריך להתמודד עם האתגרים, והם הרבה מעבר לשאלה כמה זמן מקדישים ללימוד. אם מדובר למשל באנשי הייטק או יזמי נדל"ן, השאלה היא איך עושים את זה לאור התורה; אם מדובר במשפטים, איך עושים את זה לאור התורה – כמעט כל מקצוע דורש את הזווית של התורה. זה אתגר לגברים ולנשים באותה מידה".

ויזל: "הרבה יותר לגיטימי לאישה לצאת לשיעור ספורט, כי היא צריכה את זה בשביל הגזרה והנפש, מאשר לצאת לשיעור גמרא. המסר הזה עדיין קיים. אני מרגישה שעדיין יש עבודה בפירוק הקישור האוטומטי שאנשים עושים בין למדנות נשית לבין ליברליות דתית. בעיניי זה אמור להיות הפוך. אבל יש לי טרוניה גם לעולם השמרני. אי אפשר להתלונן שהנשים הולכות לשדות ליברליים, ולא לפתח אפשריות בעולם השמרני. אני שומעת הרבה אמירות גורפות כמו 'אסור לנשים ללמוד גמרא'. נשים יכולות ללמוד פיזיקה גרעינית, והן לא ילמדו את הבסיס של הקיום היהודי שלנו? כולם היו קופצים אם היו אומרים לא ללמד בנות מתמטיקה ברמה גבוהה. מצד שני, אני לא בקיצוניות ההפוכה. אני לא מצפה שכולן תהיינה למדניות בגמרא, אבל לפחות שיעמיקו בתנ"ך, בהלכה, בהשקפה, שלכל אחת תהיה הנגישות לפתוח ספר".

ועדיין, ברוב האולפנות לא מלמדים היום גמרא.
ויזל: "לצערי, יש תפיסה באולפנות שזה יקלקל את יראת השמיים של הבנות".

גנזל: "אני חוזרת למה שאמרנו קודם: הרבה מהשאלות שמפנים היום לנשים רלוונטיות גם לגברים. גם במוסדות לבנים צריכים לשאול אם היקף הלימוד וצורת הלימוד בגמרא גורמים לבנים שלנו להיות מחוברים לגמרא. אנחנו עדים לתופעה של הרבה ישיבות שבוחרות לייצר מינונים אחרים מהמקובל. לא מתאים לכל אחד ללמוד גמרא לאורך כל שעות הבוקר כל השבוע. אני מרגישה שיש תהליך בירור, והבירור הזה קורה הן אצל הבנים והן אצל הבנות, והוא יוליד, אצל שניהם, מסלולים שתואמים את הילד, את צורת הלימוד שלו והיכולות שלו. אדם חייב להיות אדם ירא שמיים, ואת זה אנחנו לומדים מן התורה. לקיים מצוות רק כי סבתא קיימה מצוות? אני לא חושבת שזה מתאים".

ויזל: "אני מזדהה. להיות עובד השם זה לא רק לנענע לולב, אלא ללמוד הלכות לולב ולהתקדם אינטלקטואלית בתורה. זה קשור למציאות של אדם שמחובר לקב"ה דרך התורה שלו. אני רואה ברכה ענקית בנשים לומדות, ופשוט לא מצליחה להבין איך רואים בזה משהו מפחיד. אני כן מרגישה שהתפקיד שלנו הוא להפשיל שרוולים ולראות איך מתמודדים עם נאמנות להלכה. הטענה ש'אם נלמד יותר מדי נגיע למחוזות בעייתיים' מאוד כואבת לי. החיבור להלכה ולמסורת הפסיקה ולדורות שלפנינו חשוב לנו מאוד, אבל העובדה שאנחנו ממלאות את כרסנו בידע לא מנתקת אותנו מההקשר שעליו גדלנו והתחנכנו".

פערים בדייטים

אם יש משהו אחד שגנזל גאה בו במיוחד, זהו הקמת בית המדרש במדרשה – לא ספרייה אקדמית רגילה, אלא מקום לימוד שמאפשר לצלול בנחת אל הספרים. "כשהקימו את המדרשה לפני ארבעים שנה, לימוד תורה לנשים היה בשוליים", היא אומרת. "בנו כולל לגברים, אז פתחו גם מדרשה לנשים, אבל לא היה שם בית מדרש. לי היה ברור שחשוב שהבנות ילמדו איך ללמוד, ולא רק יצאו עם הרבה שיעורים שסיכמו עם ברק בעיניים".

ויזל: "בחורה נכנסת למדרשה מתוך מטרה לקבל מטען רוחני, אחרי אלף דברים שעברו עליה בלימודים ובחיים. אז כן, חשוב שתלמד תורה בשיעורים, אבל לא פחות חשוב שהיא תבין מהו עמל תורה, ושהיא תרכוש כלים כדי להיות מעורה בסוגיות ההלכתיות. אם מעניין אותה לפתוח דף יומי, אז שתדע איך עושים את זה, ואם מעניין אותה, לקראת הימים הנוראים, להתמקד במחשבת ישראל, אז שיהיו לה הכלים לכך. בית מדרש הוא מאוד משמעותי עבור הדברים האלה".

את הזמן שיתפנה לה מתכננת גנזל להקדיש למחקר. "כראש המדרשה, לא היה לי זמן לכתוב בכלל. למדתי וכתבתי בשעות־לא־שעות, היו חסרים לי ריכוז ופניות לכתוב משהו שאני עומדת מאחוריו. אני מאוד שמחה על השנים האלו ועל הדברים שנעשו בהן, אבל יש רגע שאתה שואל את עצמך מה רצית לעשות בתפקיד מסוים. כשהלכתי להיות ראש מדרשה, לא דמיינתי שזה יהיה בולען של זמן. חשבתי שזה אומר להכין שיעורים, להכין ללימוד תורה בצורה משמעותית, ולא הבנתי כמה אנרגיות מושקעות במה שמסביב".

"ערבי נשים לא צריכים להסתכם במתכונים ותפריטים אלא לימוד תורה רוחני"

מטבע הדברים, ומכיוון ששתיהן מוקפות בנשים צעירות, הן מוצאת את עצמן לא פעם עוסקות בענייני זוגיות ושידוכים. גנזל: "פעם הצעתי לבחור מהפקולטה למשפטים לצאת עם בחורה מהפקולטה שלו. כשהוא ראה שהציונים שלה טובים משלו, הוא אמר לי שהוא מעדיף שלא לצאת איתה. כך קרה לי גם עם בחור שלמד הנדסה. היא הייתה מוכשרת ממנו, והוא מצא תירוץ לרדת מזה. יש לנו עדיין פער משמעותי בעיקר באופן שבו גברים תופסים את ההיררכיה בתוך המשפחה. זה בא לידי ביטוי גם בעולם התורה. יש תחושה שבתוך משפחה שבנויה בהיררכיה המסורתית, הבעל יהיה קצת יותר מוכשר. נשים שמצליחות בתחומים שונים, וממילא גם בתורה, במובן מסוים מאיימות על בני הזוג".

ויזל: "אני חושבת שזה עניין של חינוך, והדור של היום כבר יצמח למציאות הזו. אין מסר שהייתי רוצה להעביר לבתי בת העשרים ולא הייתי רוצה להעביר לבן שלי בן ה־21. שינויים משפיעים על הגבר ועל האישה, והם חייבים להיות שותפים לשיח. אין שאלה שרלוונטית רק לנשים. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איך אנחנו מחנכים את הילדים שלנו, ממי אנחנו מצפים שיתארגן התארגנות רוחנית לחג וממי מצפים לקנות בגדים. גם לגבר יפה כיפה חדשה וגם לאשה יפה התכשיט, ולשניהם תהיה טובה הכנה רוחנית. לצערי, הרבה נשים לא מתעניינות בעולם הזה, הן בסדר עם זה שהן לא שמעו דבר תורה לחג. אני מקבלת תגובות כמו: 'נשים צריכות לעסוק בחסד'".

גנזל: "האתגר המשמעותי הוא להיות בעלות מקצוע לצד משפחות גדולות, וגם להיות בעלות עולם תורני, וזה אתגר גדול, בין אם את תלמידת חכמים ובין אם את עוסקת בהייטק".

ויזל: "אני מרגישה שלנשים היום יש זכות לחיות בעידן כזה. יש הרבה צינורות של לימוד תורה, סוגים וסגנונות, גם במדרשה – כל אחת יכולה למצוא את עצמה. אני לא רוצה שכולן תהיינה תלמידות חכמים או יועצות הלכה, אבל כן הייתי רוצה שלכל אחת יהיה ידע בסיסי. יותר חשוב לי שיהיה קישור של נשים לתורה".

ויזל מצהירה על עצמה שהיא אוהבת שינויים מדודים ולא מהפכות, וכך תנהג גם בתפקידה החדש במדרשה. "כשאני מגיעה למקום חדש, אני לא עושה מהפכות, אלא עובדת על בסיס מה שנצבר בהרבה שנים", היא אומרת, "חשוב לי להצמיח נשים מרשימות ומשפיעות, שהתורה היא חלק מסדר יומן, לצד התפתחותן בתחומים אישיים, משפחתיים ומקצועיים. ליצור אצלן חיבור ונגישות ללימוד, גם אם בפועל זה יבוא לידי ביטוי בזמן מועט. העיקר שהחיבור ינכח בחייהן, שהתורה תהא משמעותית עבורן והן תוכלנה לפתוח ספר או להתאמץ ללמוד בשיעור . שההכנות שלהן לחגים לא יסתכמו רק בתפריטים ובביגוד, שאין חולק שהם חיוניים, אלא בהכנה רוחנית שהיא חלק מחיינו".