חייה של ליה בדרידה ידעו עליות ומורדות, והיא גם חיה במספר לא מבוטל של מדינות – ובזכות הנדודים האלה היא מדברת ארבע שפות באופן שוטף וכמה נוספות בצורה חלקית. היא נולדה בארה"ב, אך גדלה בגרמניה מגיל חצי שנה; כשהייתה בת 9 חזרה המשפחה לארה"ב. בשנתיים האחרונות שלה בתיכון היגרו שוב, כעת לרומא שבאיטליה, ושם סיימה ליה את לימודיה וגם הדריכה בתנועת בני עקיבא. שם, במהלך הפעילות הבלתי פורמלית, פגשה את תמר ועדי אסולין, תושבי קיבוץ עין־צורים שהיו בשליחות מטעם התנועה בעיר ההיסטורית במשך אותן שנתיים.
"הייתי מדריכה בדיוק בשנים שהם היו בשליחות (2013־2015), וברגע שחזרתי כחניכה ממחנה בישראל פגשתי את עדי ותמר", היא אומרת. "היה מדהים לעבוד איתם, הם פשוט בני אדם מדהימים. תמיד פתחו את הבית לאורחים, תמיד עשו פעילויות, הובילו את הסניף, עזרו לנו להוסיף דברים על ישראל בפעילויות. הקשר איתם השפיע בתת המודע שלי. לא הצלחתי להבין עד כמה הם השפיעו עליי, עד שעליתי לארץ לפני שלוש שנים.
"מאז שהכרתי אותם היה לי ברור שאעלה לארץ, אבל לא הצלחתי להסביר לעצמי למה זה היה לי ברור כל כך. הרי לפני שפגשתי אותם, לפני גיל 15, בכלל לא חשבתי על עלייה לישראל".
מה הזיכרון שלך מעדי ותמר?
"בתחילת השנה, בדיוק כשהם הגיעו לרומא, הם ארגנו אצלם 'על האש' לכל הצוות, ואני זוכרת שזו הייתה הפעם הראשונה שלי בבית של שליחים. אני זוכרת שצחקתי כשראיתי את כל המוצרים שהם הביאו איתם מישראל כמו במבה ומאכלים נוספים. הבית שלהם בכלל היה נראה קצת שונה מבתים שהכרתי" .
מה היה הקשר ביניכם?
"זה לא היה קשר של בוס ועובד, היו פשוט היו שם בשבילנו. שאלו איך הולך בבית הספר, ארגנו פעילויות לגיבוש הצוות, ואנחנו תמיד שיחקנו עם הילדים שלהם".
למה חשוב שישראלים יצאו לשליחות?
"זה מאוד מוסיף שאנשים כמו עדי ותמר יגיעו לאירופה, שיוכלו לספר לצעירים היהודים על הארץ, על השירות הצבאי שלהם, על גיבורים ישראלים שלא שמעו עליהם שם. זה לא מובן מאליו שיהיו אנשים כאלה בקהילות יהודיות קטנות, אם הם לא היו מגיעים אלינו, הערך המוסף הזה פשוט לא היה לנו. הרי אנחנו יכולים לעשות לבד את טקס יום העצמאות, אבל כששליח ישראלי נמצא שם כדי לכוון את המדריכים זה עולם אחר. הקהילה ברומא מאוד ציונית, אבל כשיש ישראלים שממש מביאים איתם את הרוח הזו, זה לא אותו דבר כמו במצב שאין שליחים.
"עדי ותמר ממש הצליחו במשימה שלהם ונגעו בהרבה אנשים", אומרת ליה, והקשר נמשך גם כאן בישראל עם עלייתה לארץ. "אנחנו עדיין בקשר. אני נוסעת אליהם לשבתות עם החברות שלי, שגם הן בוגרות התנועה. הם גם הגיעו למשל לטקס צבאי של ידיד שהיה מדריך בסניף, שהתקיים בכותל. הם ממש חלק מהמשפחה שלנו. הם אנשים מאוד מיוחדים".
כמו משפחה שנייה
ספרי סיפור מצחיק שיכול לקרות רק לשליחים.
"בארץ רוב העוגיות הן פרווה, ואם זה חלבי זה יהיה כתוב בצורה בולטת. באיטליה הרוב חלבי, וגם אין סימן כשרות על המוצר, אלא יש רשימת כשרות של הרבנות המקומית וכך יודעים מה מותר לאכול ומה אסור. יש עוגיות שמוכרים בסופר, שהן הכי ידועות מבין הכשרות, והן דווקא חלביות. עדי ותמר תמיד הביאו אותן לישיבות צוות. פעם מישהו אמר 'אני לא יכול לאכול את העוגייה כי אני בשרי', ופתאום עדי נהיה חיוור. 'זה חלבי?' הוא שאל, וסיפר שהם תמיד אוכלים את זה כקינוח של ארוחות בשריות. אמרתי לו 'לא שמתם לב לטעם של החמאה?' הם למדו לאט לאט את השפה, וכך גם ידעו לדעת מה הם אוכלים. בסוף השליחות עדי דיבר איטלקית טובה".
כאשר מדברים עם תמר אסולין על החניכה שלה שעלתה לישראל, אי אפשר שלא לשמוע את הגאווה. "ליה היא בחורה חכמה מאוד, אינטליגנטית, נכנסה לצוות ההדרכה בשנה שהגענו, ולמעשה עלתה איתנו לארץ כשסיימנו את השליחות. הכנסנו אותה להדריך את הקבוצה הקטנה , אבל מהר מאוד הבנו שהיא בחורה חזקה, והיא הפכה להיות אחראית פרויקטים בסניף. במקביל לזה הייתי גם המורה שלה לעברית בתיכון היהודי. היא כל כך הצליחה שקיבלה פטור מעברית באוניברסיטה.
"מכיוון ששני ההורים שלה היו קרייריסטים ועסוקים, ובכלל, המשפחה בדיוק היגרה לאיטליה בתקופה ההיא, הפכנו להיות מעין משפחה שנייה שלה; היא הייתה מגיעה אלינו לסעודות שבת וחגים ולהפרשת חלה, וגם הייתה קשורה מאוד לילדים שלנו. חלק מהמשפחה. היו איתה עוד כמה בנות מובילות, חלקן עלו לישראל גם הן".
אז אתם ממשיכים את השליחות בארץ.
"לגמרי. היא למדה במדרשת הרובע בירושלים, אנחנו מלווים אותה ונפגשים בירושלים כמה שאפשר. בשבתות מדי פעם היא באה אלינו, וזה כיף גדול. בשנה שעברה היא התנדבה בשירות לאומי במד"א בירושלים. אנחנו נפגשים הרבה, מדברים בטלפון כשמצליחים להשיג אותה, וזה לא קל מכיוון שיש להם המון חברים בארץ, וזה משמח.
"ליה הייתה כמו אחות גדולה לילדים שלנו, ומצד שני כמו אחותי הקטנה. אני מייעצת לה, מנסה לשמור עליה, לראות מה מצבה, לבדוק אם היא בודדה כאן בארץ. אנחנו משתדלים לדאוג לה כמה שאפשר".
טיפה בים הגלות
דילן קסצרמן, בן 24 ממונטווידאו שבאורוגוואי, עלה לארץ רק לפני כמה חודשים, אך יש לו קשר עם עשרות שליחים לשעבר שעבדו בבית הספר שלמד בו כל חייו. "תמיד היו באורוגוואי שליחים, ומגיל הגן ועד סוף התיכון הייתי בבית הספר 'יבנה' שבו הם עבדו – כך שאני תמיד הייתי קרוב אליהם". המבטא שלו כבד אך העברית מצוינת, "בגלל שהייתי בקשר עם השליחים, בזכותם אני יודע היום לדבר עברית. באמצעות השליחים אתה לומד על ישראל ועל החיים בארץ, ומתחילות מחשבות על עלייה".
עם זאת, דילן סבור שלפעמים השליחים לא רגישים מספיק לנושא. "הרבה פעמים שליחים אומרים לך 'אז יאללה, תעלה לארץ. יהיה לך טוב בישראל'. אבל הם לא מבינים כמה זה קשה לעזוב את המשפחה, את החברים ואת הלימודים. זו החלטה לא פשוטה, אבל היא בהחלט משתלמת".
בשנה שעברה היה דילן בקשר מיוחד עם שליח 'תורה מציון' תומר גבר, שחזר לארץ לפני ארבעה חודשים. "שותפי לשליחות ואני הגענו לקהילה והתחלנו להתחבר לצעירים", מספר גבר. "היינו לומדים איתם ומזמינים אותם אלינו במהלך השבוע ובשבתות, וגם משחקים כדורגל". על קסצרמן הוא מספר כי "נפגשנו במהלך לימוד בחברותות, והוא היה עוזר לנו מאוד בכל העבודה שלנו באורוגוואי". לדבריו, עלייתו של קסצרמן לארץ היא "תוצאה של כמה דורות של שליחים. הרי תמיד שליח זורק לחבר'ה 'מתי אתה עולה' וכדומה. כשהוא סיפר לנו שהוא עולה יצאנו בריקודים. איך אפשר שלא לשמוח? במסיבת הסיום שעשו לנו הוא הגיע ואמר ש'הפרידה בינינו תהיה קצרה, כי אני עולה לארץ'. זה התבשל אצלו במהלך השנה ושמחנו מאד שזו ההחלטה שקיבל".
קסצרמן לומד באולפן בבקרים וגם בישיבת הכותל בירושלים. "אנחנו ממשיכים בקשר בארץ, מדברים כל הזמן", אומר גבר, "הוא גם יגיע אליי לשבתות. נפגשנו לא מזמן".
דילן, השליחים השפיעו עליך לעלות?
"כן, אין ספק שזה עזר לי, אבל לא רק בגלל הקשר איתם אלא גם בגלל נושאים אישיים וחוויות שעברתי. הקשר עם השליחים עוזר".
על המפגש עם גבר הוא אומר: "התחלנו ללמוד תורה בחברותא. בקהילות בגולה חסרים מאוד אנשים שיכולים ללמד אותך תורה ועברית, בהרבה מאוד מדינות לימוד התורה לא חזק מספיק ואין הרבה ישיבות ללמוד בהן. גם תרגלתי איתו את העברית שלי".
אתה בוודאי מכיר בארץ הרבה אנשים, הרי היו אצלכם בקהילה המון שליחים.
"האמת שכן, וזה כיף. מזמינים אותי כל הזמן לשבתות ועוזרים לי מאוד. כשעליתי לארץ חיכו לי בשדה התעופה חמישה שליחים לשעבר והרבה חברים שלי שעלו לארץ. זה היה מרגש כי מבחינתי הייתי כאן לבד. פתאום הם הפתיעו אותי וזו הייתה התחלה מצוינת".
למה חשוב שישראלים יצאו לשליחות?
"קודם כול השליחות מסייעת מאוד לקהילה, זה נותן הרבה כוח לעשות דברים שצריכים בקהילה. אין לנו אנשים שיכולים ללמד עברית או תורה, השליחים ממלאים את הפונקציה הזו. יש להם הכוח, הם יודעים את החומר יותר טוב מכל אחד אחר בקהילה. השליחים שמגיעים לארץ מביאים איתם טיפה קטנה של ישראל בים הגדול של הגולה, וזה מה שאנחנו צריכים".
