בצורה זו או אחרת, המצפון נוכח בכל התרבויות. ללא ספק תרם לכך רבות פילון, יהודי איש אלכסנדריה שפעל רבות במרחב התרבות הרומאית. בהסבירו את איסור שבועת השקר שבתורה (על עשרת הדיברות, 87) כותב פילון שלכל נפש אנושית מתלווה מאז הלידה בן־בית המשמש לאדם כמעין מלאך־אומן שמטבעו אוהב טוב ושונא רע. מלאך זה, מטרתו היא להנחות את האדם לנהוג בדרך טובה ולחסום בפניו את דרך הרע. אם הוא מצליח במשימתו והאדם נוהג בצדק, הרי הוא משלים איתו. אולם אם האדם הולך בדרך הרע, הוא יילחם נגדו עד הסוף המר, בלי להרפות ממנו יומם ולילה.
ואכן, רבים ייחסו למצפון שלושה תפקידים: קודם כול הוא מחוקק ומדריך, מנחה את האדם במעשיו ומצווה עליו. אך הוא גם שופט – הבודק את מעשיו של האדם אם הם ראויים אם לאו. תפקידו השלישי הוא תפקיד של תליין, המביא על האדם ייסורים במקרה שנמצא אשם, ולפעמים אף מעניש אותו בצורה הרסנית. מצפון זה הוא הגיבור הראשי ב"החטא ועונשו" של דוסטויבסקי וביצירות ספרותיות אחרות.
ניתן לראות את המצפון גם כסוג של שגריר הממוקם בתוך תוכו של האדם – שגרירם של אידאלים וערכים טובים, או אולי שגרירה של החברה המתוקנת, חוקיה ונימוסיה. ניתן אף לומר שהוא שליחו ושגרירו של הקב"ה שבתוך האדם.
דיכוי הרצון לשלוט
אולם בעולם המודרני פרצו מלחמות על המצפון. לא מזמן הבאתי בפניכם את "השגותיו" של פרידריך ניטשה על המצפון והמוסר המקובל, ובייחוד על מושג האשמה. לשיטתו, האשמה היא הטרגדיה הגדולה של האדם. לפי ניטשה מוקד החיים הוא הרצון לשררה, וכפי שמרטין בובר ניסח את עמדתו (פני אדם, עמ' 45), ניטשה סבר ש"כל תרבות גדולה עלתה ונתפתחה מתוך רצון לשררה וצידוק השררה". הבה נקשיב לתיזה הניטשיאנית! שלא כמו הגישות המודרניות, לא רצון ההישרדות הדרוויניאני קובע את ההתפתחות ההיסטורית אלא דווקא הרצון לשלוט. והנה, לטענתו, מוסר הכליות המקראי מדכא רצון זה. ואכן, תוך הסתייגות מסוימת, אני נוטה להודות באשמה, ונראה לי שזאת אחת מזכויותיה החשובות של היהדות. איך אמר פעם צורר היהודים במאה העשרים: "המצפון הוא המצאה יהודית".
כנגד גישה זו על הרצון לשלוט, חז"ל (בבא בתרא עח ע"ב) הציגו בפנינו את רעיון "חשבון הנפש" באמצעות פירוש אלגורי של פסוק מקראי המתייחס למלחמה עם סיחון, מלך העיר חשבון (במדבר כא, כז): "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמּשְׁלִים – בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן". בדברי ר' יוחנן, ה"מושלים" אינם עוד מחברי קבוצות המשלים והמטפורות, הם עכשיו "המושלים ביצרם". להם קורא הכתוב: "בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן – בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה".
החסידות הרחיבה רעיון זה והתייחסה למלחמות ישראל המקראיות כאלגוריה למתרחש בעולמנו הפנימי. כפי שלימד הרבי הראשון לשושלת גור, בעל חידושי הרי"מ (ספר שיח שרפי קודש, סוכות): "יש לישראל הרבה מידות לעבוד השם יתברך, ולכל מידה יש 'הסתר' דהיינו קליפה המתנגדת ומכסה על הקדושה". שבעת עממי כנען מסמלים את הקליפות המסתירות את המידות הטובות, דהיינו הן המניעות הנפשיות המפריעות לנו לחיות על פיהן.
לסיחון מעמד מיוחד: "סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן… אינו מניח לישראל לבוא לחשבון". עיני נפשנו עלולות להיות מכוסות קליפות, מעין מחלת קטרקט הפוגעת ביכולת הראייה המוסרית שלנו. כפי שלמדתי מכתבי הרבי מסוכצ'וב, בעל ה"שם משמואל", ה"ליבידו" חסר הגבולות הוא אולי המרכיב היסודי של קליפות אלו. באופן פרדוקסלי, ענני הכבוד המסומלים בסוכה מייצגים את השחרור מהקליפות, מהעננים של הנגיעות והאינטרסים שלא מאפשרים לנו לעשות חשבון נפש.
מסעו של פינוקיו
תהליך של חשבון נפש מתרחש ביצירתו של דוסטויבסקי הנוצרי, אולם עבורי הדוגמה הקלאסית ביותר נמצאת דווקא במה שניתן לכנות "דוסטויבסקי לילדים" – הסיפור שגיבורו הוא פינוקיו, יצירתו של קרלו קוֹלוֹדי האיטלקי. זהו ספר ילדים שבמהותו הוא דווקא יהודי במובהק. מוטיבים יסודיים מהתנ"ך, מההגות היהודית ומספרי המוסר מצויים בו.
לידתו של פינוקיו לא הייתה תהליך עוברי. הוא נולד כפרויקט, כבובה עשויה עץ החייבת לעבוד על עצמה כדי להפוך בן־אדם. או אם תרצו, לפי הגותו של הרמב"ם האדם אינו זוכה באופן אוטומטי לצלם א־להים. עליו לעבוד קשה על התפתחותו הרוחנית והמוסרית כדי לזכות בכך. וממש כמו בסיפור פינוקיו, עם השועל הערמומי והחתול המפתים אותו והצרצר המנסה להזהיר אותו, את האדם מלווים מלאכי חבלה ידידותיים כביכול המנסים לפתות אותו, ומלאכי שרת המשתדלים להזהיר אותו שלא ליפול במלכודתם. המלאכים הרעים משקרים, מבטיחים לו גן עדן עלי אדמות, שוקולד וסמים, אך בועה אשלייתית זאת מתפוצצת עד מהרה. האדם מאבד את אנושיותו והופך בהמה או חיה. רק תהליך עמוק של היטהרות והקרבה יכול להציל אותו.
אצל פינוקיו זה קורה כאשר קולו של ג'פטו קורא לו ממעי הדגה. פינוקיו יוצא משם לחיים חדשים. אין זה מקרה לדעתי שפרטים מסוימים בסיפור מזכירים מוטיבים מהמקורות היהודיים. ואכן, כשאני מעיין בספר יונה, במיוחד בתפילת מנחה של יום הכיפורים, מרגיש אני שזהו ספר מאוד יהודי, שללא ספק השפיע על קולודי כשתיאר את "תשובתו" של פינוקיו במסתרי נפשו, וקורא גם לנו לעשות את חשבון הנפש שלנו ולהשיג את "צלם האלוהים".
