רוח חדשה-ישנה: מסע בעקבות כתב עת

מבחינתי זו הייתה תגלית. שירה שנכתבת איפה שאני גדלתי. שנראית ונשמעת כמוני. שיש לה כיסוי ראש לפעמים. ושלפעמים היא מורידה אותו. שמצליחה לשקף חלק מרחשי הלב הכמוסים, שלי. שירה שאולי גם אני יכולה לכתוב. זה מה שחבורת "משיב הרוח" הייתה בשבילי טרום שנות העשרים שלי. מאז גדלתי אני, שאף למדתי בכיתת השירה של משיב הרוח לפני עשר שנים, וגם משיב הרוח גדלה, אולי "בָּשְׁלָה", אולי הזדקנה?

לכתב העת משיב הרוח, שחוגג בימים אלו חצי יובל לפעילות ־ פרק זמן שלבני דור ה־Y נשמע אסטרונומי ־ יש מקום נכבד במהפכה האמנותית שעברה על המגזר הדתי. 25 שנים הן פרק זמן שבו ניתן וכדאי להסתכל על כברת הדרך שעברה השירה שצמחה בערוגות האלו ועל הציבור ששינה את פניו, בין היתר בזכות התעוררות יצירתית כפי שחולל משיב הרוח. זו נקודת זמן טובה לשאול שאלות על כתיבה מחנאית ודתית וצנזורה, על ההישגים וההצלחות, על נקודות התקיעות וההחמצות.

אינקובטור ליוצרים גדולים

"בעיניי, כל יצירה אמיתית גדולה מהיוצר שלה, ונובעת ממקום שמעבר לאידאולוגיה שלו", אומרת המשוררת רבקה מרים. "יצירה אמנותית היא לא מאמר ולא מסה, היא יצור חי, עצמי. זה לא אומר שהיא בהכרח תסתור את דרך המחשבה של היוצר, אבל גם לא אומר שתחפוף אותה. יצירה אמורה להיות עבור היוצר התגלות, ולא מניפסט. אני חושבת שקשה לצאת מתוך כתיבה מחנאית. קשה לי עם אמירות כמו 'אנחנו מחויבים לתנ"ך וליהדות'. מאותה סיבה למשל קשה לי גם עם הגדרות מגדריות.

"כשמדברים איתי על 'שירה נשית' ומזמינים אותי לאירועים בתור משוררת־אישה אני נרתעת מזה. אני זוכרת כשחוה פנחס כהן הוציאה את כתב העת 'דימוי' היו לי הרהורים מסויגים. היום אני יכולה להגיד שטעיתי, כי אני חושבת שיוזמות כאלו משמשות כחממה לדברים טובים שיכולים לבקוע. משוררים או סופרים לא יוצאים מסדנאות לשירה בגדול. גם אם משורר עובר דרך סדנה, הוא היה יכול להיות גם בלי סדנה משורר גדול. מה שכן, אנשים זקוקים לאוזן קשבת. יש שיר כזה של נעמי שמר ־ 'קולי ישיר קולי ישיר אבל אתם לו הד'. בן אדם צריך הד, כמו תיבת תהודה. לפעמים סדנה יכולה להיות תיבת תהודה טובה, אתה שומע את עצמך קורא בקול. במובן הזה משיב הרוח משמשת כאינקובטור ליוצרים גדולים שעברו דרכה, אבל בן אדם צריך ללמוד גם לפרוש כנפיים מעבר לאינקובטור שלו".

כשאני מבקשת מרבקה מקים להניח את האצבע על הדבר הגדול ביותר שהביאה חבורת משיב הרוח לעולם היא אומרת שאחד היתרונות של חבורה כמו זאת של משיב הרוח "מתבטאת בכך שהכותבים יכולים למצוא מקורות בערה יחידאיים ומופלאים בכתובים האינטימיים שלנו, ולא לחפש אותם רק במרחקים. זה דבר גדול".

מרים מצביעה גם היא על התפקיד התרבותי שמילאה משיב הרוח בציונות הדתית. "בעקבות הפעילות של משיב הרוח, ניתן מקום חשוב לספרות ולשירה אצל אנשים מהציבור הדתי, דבר שלא היה מובן מאליו. נגיד כשילד לומד בממ"ד או בישיבות ואולפנות, המקום של הספרות מלכתחילה לא היה מקום מאוד משמעותי. זה אמר שבעצם גם לשירה יש גדולה או שהיא מתחברת לסוד גדול. בכלל, אני יודעת שהרבה אנשים שלמדו בהתחלה במשיב הרוח התוודעו למשל לפאול צלאן וליונה וולך, דמויות שלא היה ברור שיכירו. מעבר לכך אני חושבת שזה נתן פתח לראות בכלל את היצירה, גם השירית, אבל לא רק, כחלק מעולם אמונה ־ ולא כעומדת בסתירה אליה".

"ב־82', כשעמוס עוז היה בעפרה, הוא נתן בראש למנהיגי ההתיישבות", מספר אליעז כהן, שהצטרף ככותב צעיר לחבורת המייסדים של "משיב הרוח", שמוליק קליין נחום פצ'ניק ויורם ניסינוביץ'. "הוא שאל אותם איפה היצירה של הציבור שלנו. הוא כינה את זה 'מדבר שממה יצירתי'. אני זוכר שקראתי את זה ב'נקודה' כנער ואמרתי בלב שלי: 'אתה עוד תראה עמוס עוז'.

"באירוע שקראנו לו 'הרנסנס שלנו' בפסטיבל האחרון, שבו השתתפו בין היתר שהרה בלאו ואלירן מלכה, הם דיברו על כך שמשיב הרוח סימן את האפשרות שהעיסוק ביצירה ובאמנות הוא משהו שצעירים דתיים יכולים לבחור בו. בלאו השתתפה בפסטיבל הראשון שלנו, היא ציינה את זה כאירוע משמעותי וסיפרה שבעקבות זה הרימה טלפון לטלוויזיה. במובן הזה הייתה אבן שחסמה את הבאר ומשיב הרוח הייתה קטליזטור שגרם להצפה של היצירה. מי דמיין אז שתהיה להקת מחול של גברים שתטוס לברלין להציג יצירה שלהם? מי העז לחשוב על עיסוק באמנות פלסטית? דברים שהיום כבר נראים הגיוניים היו כמו מדע בדיוני לפני שני עשורים. צעירים דתיים יכולים לבחור ביצירה כבחירה מרכזית בחיים שלהם. זה דבר מדהים".

שירה בבית המדרש

שמוליק קליין מוסיף: "הצלחנו להביא את השירה אל בית המדרש, אבל גם להביא את בית המדרש אל השירה. במובן הזה, היום משוררים שלא באו מהעולם שלנו, שלא חיים עם ארון הספרים והסידור כטקסט ששגור על הלשון, פתוחים הרבה יותר ומחוברים לטקסטים האלו וזה מהלך תרבותי עמוק. כשמדברים על יהודי־ישראלי, לכי 25 שנה אחורה ־ לא היה מושג כזה. היום כולם יהודים־ישראלים. זה משהו שלמשיב הרוח יש בו יד. כמובן שהייתה התחלה של גל והיינו שם. היינו חלק מתהליך של מינוף התנועה הזו. היה לפנינו את 'דימוי' שייסדה וערכה חוה פנחס כהן, היו משוררים מדהימים לפנינו, אדמיאל קוסמן ויונדב קפלון ויוסף עוזר וטניה הדר ־ אבל הכוח של החבורה, האנרגיה שלה, עשה הרבה יותר מאשר הבודדים. הייתה אמירה. הונף דגל. לכתב העת התקבל כל שיר טוב, אך הרוח הייתה עם אוריינטציה יהודית".

בחלוף חצי יובל, אפשר לדבר על התקבלות של השירה הזו מעבר לגבולות המחנה?
"אני חושב שהשאלה על ההתקבלות של השירה מתחברת לשאלה תרבותית. היום בעידן הרשתות החברתיות והפיזור של מוקדי הכוח בתקשורת, גם בתרבות וגם בשירה, הדברים האלו קורים. אין היום את העוצמות של מוקדי הכוח שהיו אז. היית צריך להיות ולפרסם במקום מאוד מסוים, לשבת בשולחן הנכון בבית הקפה. הייתה תקופה שאבות ישורון הודר מהשולחן של אלתרמן. מוקדי הכוח היו מאוד ברורים והדרך להגיע אליהם הייתה ברורה. המציאות הזו השתנתה".

אז אולי בעידן הרשתות החברתיות, שבו משורר טוב אולי יכול לפרוץ דרך הרשת, משיב הרוח כבר פחות רלוונטי? כלומר אם פעם פריצה של משורר דתי הייתה כמעט בלתי אפשרית, אולי זה לא המצב היום?

"השאלה אם צריך את משיב הרוח היא שאלה שאנחנו שואלים יום ויום וגיליון גיליון. האינרציה היא לא היועץ הטוב ביותר, ויכול להיות שהוא פחות נצרך ממה שהיה אז, אפילו בטוח. השאלה היא מה אתה עושה עם היכולת שלך להאיר את עולם השירה. למשל לפרסם אנתולוגיית מאה שנות שירה יידית. אף אחד לא עשה את זה מלבדנו. לקחנו את השירים הטובים ביותר במאה השנים האחרונות ותרגמנו לעברית. זו ממש פנינה תרבותית. או אנתולוגיה של שירת השבת ־ משהו שאנחנו עובדים עליו עכשיו. יש לזה פוטנציאל אדיר. זה לא רק עניין יהודי, אלא עולמי. או ערבי מחווה למשוררים נשכחים. לא כולם גולדברג ואלתרמן וחלפי. אבות ישורון היום מוכר אבל לפני 22 שנה, כשעשינו לו ערבי מחווה, מי ידע מי זה? ודאי בציבור שלנו מעטים. ועוד משוררים שנחבאו אל הכלים ולא הצליחו לפרוץ ולא גאלו אותם מספיק כמו יוסף צבי רימון, דמות טרגית אבל נפלאה במובן השירי. יש הרבה מה לעשות".

בלי תחפושת דתית

העין המגזרית והעין החוץ־מגזרית מספקות מבט אחר. נוית בראל, משוררת ועורכת ספרותית, סוברת ש"קשה להתייחס למשיב הרוח כאל חבורה ספרותית, היות שתפקידה ותפקודה של חבורה ספרותית הוא אחר ממה שניכר כאן. בכל הנוגע לנורמות שיריות, אני קוראת בו שירה עברית מוכרת מבחינת הצורה, התכנים או היחס אל הלשון. אין בו שירה חדשה מאת משמרת חדשה, שעוררה מהפכות וצעדה קדימה. ישנם כותבים מוכשרים, יותר או פחות, אבל נדמה שהם היו בולטים גם אם היו מפרסמים ב'מאזניים' הפלורליסטי או ב'הו!' בעל העקרונות. אני מניחה שקורא בן המגזר מפענח את המהלך הזה אחרת, אבל מתוך חדרי אני מדברת".

אני מבינה את דבריה של בראל אבל נוטה לחשוב שאת עומק המהלך של משיב הרוח לא יוכל להבין מי שלא גדל בתוככי המגזר. מבחוץ זו יכולה להיראות כמו עוד חבורת שירה, עוד כמה משוררים שאפשר להתווכח על טיבם ואיכות שיריהם, אבל את התנועה הפנימית־הנפשית־העדינה של להגיד כן לעולם היצירה, להעז להיות בו בני בית ־ אני מבינה שלא כל אחד יכול להבין.

לאה שניר, חברת קיבוץ בית השיטה, משוררת ועורכת השירה הוותיקה בהוצאת הקיבוץ המיוחד, שתחת ידיה נערכו יותר ממאה ספרי שירה וביניהם גם ספרי משוררים המזוהים עם התנועה של משיב הרוח כמו אלחנן ניר, סיון הר־שפי ובכל סרלואי, חושבת שמדובר על "קול מיוחד. אני יכולה להגיד מתוך עמדה של אתאיסטית מוחלטת כי הקול של משיב הרוח, ולפחות בחלק לא מבוטל של השירים שמתפרסמים בחוברות ־ הוא באמת משב רוח רענן שמחזיר אותנו למקורות".

לדבריה "השירה באיזשהו מקום הלכה לכיוונים שמאוד מתרחקים מן המקורות. חלק מזה כתוצאה של בורות, חלק כתוצאה של התנגדות אתאיסטית. משיב הרוח נותן את הקשרים בין עגלה מלאה אמונית עם מקורות לבין העגלה המלאה שלנו שהיא לא פחות מלאה. אין מונופול על ספרי הקודש ועל היצירות שנכתבו על פני משך הדורות, גם לנו יש מונופול וגם להם ־ וכששני המונופולים מתחברים יחד לכלל שיחה ־ זה דבר מבורך. משיב הרוח מביא את השיחה הזו באופן משוכלל ויפה וחשוב שזה יימשך".

האם לדעתך השירה הזו פרצה גם אל חייהם של אנשים לא דתיים?
"נראה שהם מגיעים לאוכלוסייה של קוראי שירה, גם לאנשים שאינם אמוניים, שלא חושבים שיש מישהו בשמים ושיש להם את הטלפון שלו".

פרופ' אריאל הירשפלד המלמד בחוג לספרות באוניברסיטה העברית מסתייג תחילה מן המושג שירה אמונית. "אני מעדיף לדבר על שירה שיש בה חוויה דתית. שירה דתית יש גם מחוץ לשירה של משוררי משיב הרוח והייתה גם קודם. וכששירה כזו מצליחה לבטא חוויה דתית זה דבר גדול מאוד, ויש פה ושם גם הישגים כאלו בין משוררי משיב הרוח.

"מצד שני אני לא חושב שהם הלכו מספיק באומץ סביב המושג שירה. לא מהצד של האמונה. מהצד של השירה. שירה זה מדיום של חירות רוחנית אמיתית וגמורה, שלא חלים עליה ציווים של בון־טון וצניעות ודברים מהסוג הזה, ואת החירות הזו אני לא מוצא שם הרבה. אני מעלה על נס את הספר הארוטי של אליעז כהן, שזה אני מוכרח לומר יוצא דופן ומרשים".

החירות הזו שאתה מדבר עליה אולי לא אפשרית אצל דתיים?
"לא, זה לא נכון. קחי את זלדה, אין שום סתירה. הכלים של השירה מעצם טיבם הם אמונה. אם המשורר הוא משורר של אמת אז הוא הולך עד הסוף. עגנון היה דתי גמור, ובכל זאת החירות שלו בתחומי הרוח היא גמורה, אין לו שום גבולות. שום בון־טון דתי לא מצר את רגליו. אני לא פוסל חלק ממה שעושים משיב הרוח אבל מתקבלת תחושה שהם רוצים לשמור על שלום בית עם מישהו שאני לא יודע מיהו בדיוק. מערכת שיפוט קהילתית מדומיינת שהם מצייתים לה ובעצם מרגישים את זה. שירה שהיא בסופו של עניין פנים ביתית. מאוד לא מעיזה.

"בתוך השירה החילונית הישראלית יש לא מעט חוויות דתיות בלי הרשת המסורתית המקובלת, וזה גם אחד הדברים שצריכים לקחת בחשבון. חוויה דתית לא תמיד צריכה לבוא עם כל התחפושת הדתית. דבר נוסף מאוד חשוב ־ הדתיות מגיעה לביטוי עז במיוחד דווקא אצל מי שמרגיש משורר חופשי לגמרי, ואת זה אני לא מוצא אצל כל המשוררים שם. לפעמים יש הרגשה דידקטית. והדידקטיות תמיד מנמיכה את צלם השירה".

הדעות חלוקות אם כן, השיבו את הרוח שאבדה או לא? חוקרת הספרות בלהה בן אליהו שייכת באופן מובהק למי שרואה במפעל של משיב הרוח דבר גדול. "אני מביטה בהשתאות על מה שחוללה קבוצת משיב הרוח בעולם התרבות והרוח והספרות ב־25 השנים", אומרת בן אליהו. "נסיבות הקמתה הן פלאיות. זה מעשה חלוצי של יחידים שחברו זה לזה וחוללו דבר גדול. זו פעולה שהתחוללה באופן ספונטני, ינקה מעולם הרוח וחוללה מהות חדשה. אני זוכרת את ההתרגשות שאחזה בי למקרא החוברות הראשונות. נראה לי שבחוברת השנייה כחלק מפתח הדבר של העורכים נדפס הסיפור של רבי נחמן 'הלב והמעיין'. הסיפור היה מוכר לי אבל הוא הופיע בשורת שיר והקריאה בו הייתה קריאה בשירה גדולה. הייתה בזה הזמנה לחוות את התורה כשירה. המפעל הזה הוא בעצם מעשה גדול של שזירה בין החיים והשירה, הנכחה מתמשכת של השירה כחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו כאן וזאת הכרה שחלחלה לרבים. זה קשור להטמעה עמוקה ששירה היא חלק מהחיים, ממרקם, היא לא שמורה ליחידים".

בן אליהו ממשיכה ואומרת: "מופלא בעיניי האופן שבו מתקיימת במשיב הרוח לאורך השנים תנועה מתמדת של התרחבות והתחדשות. אפשר לראות כיצד השכילה החבורה לסקור שיחה מתמשכת בין דורות שונים וקולות שונים ומגוונים. במרוצת השנים הלכה והשתכללה היכולת לגעת באופן אמיץ במנעד רחב מאוד של נושאים והתרחשויות במעגל האישי, האינטימי והציבורי, וההזמנה המתמשכת היא באמת מאוד פתוחה".

באשר להישגים ספרותיים אומרת בן אליהו כי "במשיב הרוח התגלו וטופחו כישרונות ספרותיים רבים. לא מעט מבוגרי כיתת השירה והמשוררים והמשוררות שפורסמו בכתב העת הם בעיניי יוצרים בולטים בספרות העברית בת זמננו".

לא מבקרים את ההתנחלות

נראה שהשיח שמתקיים היום סביב מפעל החיים של משיב הרוח נבנה על גבי הכרה בפעולה הגדולה שהחבורה כוננה. אם הכתבה הזו הייתה נכתבת לפני עשור ומעלה, אני משערת שניחוח ההתפעלות היה נוכח בה יותר. הביקורת וסימון החיצים או המטרות החדשות מלמדים על התבגרות שלצידה יש ציפייה להליכה קדימה.

"קודם כול, כולנו מסכימים על כך שזה מפעל מרשים שמנכיח מאוד את התרבות והאמנות של הציונות הדתית", אומרת ד"ר יעל שנקר, שחוקרת את משיב הרוח כחלק ממחקר ארוך שנים של ספרות וקולנוע בציונות הדתית. "לי נראה שההתפעלות היא ברורה, ולכן על גביה אני רוצה להגיד כמה דברים יותר מורכבים על המהלך הזה. הם נתפסים בעיני עצמם כמי שפרצו או סללו את הכניסה של הציבור הדתי לתרבות ולשירה. כל מי שמתחיל מהלָך פוסל או מעלים את מי שלפניו, וגם משיב הרוח עושים את זה. הם לא הובילו את היהדות הישראלית. הם חלק מהזירה. למשל בית מדרש 'אלול' שאירח אותם היה בזירה הזו לפניהם. והיו עוד שפעלו לפניהם ועשו דברים מאוד משמעותיים.

"הם בהחלט הפכו את התופעה לפופולרית ומצליחה ונוכחת יותר. אבל גם לזה יש מחירים. לחלקים מהשירה הזו יש נוסח שעושה עבודה קלה מדי. אם מישהי כותבת על היחס לא־ל במונחים ארוטיים ־ זה 'מדהים'. 'איך נשים דתיות עושות את זה?'. זה קל מדי וזה כבר לא מספיק. הפמיניזם הדתי עושה לעצמו עבודה קלה במובן שהגענו לשלב של התפעלות עצמית וזה תמיד מסוכן ־ הוא פחות מחדש ופחות עם ביקורת עצמית. זה שלנשים יש רחם והן נועזות וארוטיות הבנו. הלאה".

איפה היית מסמנת את ה"הלאה"?
"הדבר שאותי מאוד מעסיק בציבור הדתי בכלל זה שאין ביקורת על מפעל ההתנחלויות. אין קול אחר שמפעיל חשיבה ביקורתית או מערער על הזהות האוטומטית בין דתיות לבין הזדהות עם גוש אמונים או 'ימינה'. חיים באר הוצא החוצה מהמחנה אחרי 'עת הזמיר' שדיבר על ששת הימים וגוש אמונים. אנחנו פחות רואים את יונתן ברג בקבוצה הזו אחרי שכתב ספר אוטוביוגרפי על הפרֵדה מפסגות".

יהודה ויזן, משורר ומבקר ספרות, הידוע בקהילה הספרותית בחרצובות לשונו, טוען כי "למשיב הרוח, וגם זה לא בטוח, ישנו בעיקר תפקיד קהילתי. ההוויה שם היא מתנ"סית מעיקרה. במובנים מסוימים זה מעין 'הליקון' של הציונות הדתית. אנשים נרשמים, עושים להם פסטיבלים, מפרסמים אותם בכתב העת, יש אווירה של מורים ותלמידים וכו'".

למה היית מצפה?
"הייתי מצפה למשל שתצמח שם שירה לוהבת ברוח אצ"ג או שתופיע שם עברית נפלאה. אך בפועל יש לנו שם בעיקר נוסח עמיחי מדולל. מדובר למעשה בחבורה שאימצה זה מכבר את כל סממני 'השיח' ואת כל הערכים של הציבור החילוני של תל אביב רבתי. חבורה שקפצה על שיח הזהויות כמוצאת שלל רב, וביצרה את עצמה כ'אופציה הדתית' במסגרתו של שיח זה. זו הסחורה של משיב הרוח: אנחנו דתיים שכותבים 'שירים של דתיים' שנעימים לאוזן החילונית, שירים על 'האחר', על 'אהבת חינם' ועל 'העצמה נשית במגזר'. אני בהחלט סבור שאופציה פואטית יהודית במהותה, שמחוברת למסורת העברית המפוארת, הייתה יכולה לסייע רבות לשירה העברית המדשדשת, אלא שבמשיב הרוח, למרבה הצער, לא מצאתי לא שירה ולא רוח יהודית, וזוהי אכזבה גדולה ופספוס גדול לא פחות".

כאוס קדוש

הימים ימי פוסט־בחירות. אי אפשר שלא לשאול מהו היחס בין האמנות לפוליטיקה. "מבחינת מה שקורה בציבור הולכים אחורה", אומר אליעז כהן. "אם בוחנים את הטקסטורה בראש החץ, הפנים הציבוריות הולכות ומצטמצמות, החרד"ל מתחזק ברמת הייצוגיות וזה לא מייצג את מה שקורה בשטח. בשטח יש פתיחה של המנעד הדתי על כל הסקאלה, ואת זה רואים גם באמנות ־ אם זה חוזרים בתשובה שאחרי שנות קיפאון מביאים איתם כאוס קדוש, אם זה דתל"שים ואם זה הרצף הדתי על כל גווניו שנוכח בעשייה התרבותית.

"להתנגד לשרידי ממסדים ואוטוריטות שקיימים במגזר ובמדינה בכלל ־ זה סוג של לקיחת אחריות על הרוח ועל המצב הנפשי החברתי. זה חלק מהתפקיד של האמן או המשורר כנביא, אפשר לומר. זה נשמע יומרני. כל נביא־משורר יעשה את זה בד' אמותיו תחילה ואחר כך ידבר ברשות הרבים. זה מהלך שעוד לא עשינו. צריך לשאוף לשם. זה גם הסכסוך, וזה גם העמידה הנפשית ־ לצאת מהמקום המפונק שמאפיין את רוב הישראלים והמגזר ולקחת אחריות. זה לברוא שפה. לרוב הנביאים לא הקשיבו. רדפו אותם ורצו להרוג אותם".

"הציבור הדתי נמצא באחת מנקודות השפל שלו, עד כדי כך שאני כמעט לא מצליח לזהות את המקום שבאתי ממנו", אומר הסופר והמשורר יונתן ברג, שגדל בפסגות. "אנשי הקו מובילים את תורת הרב קוק למקומות מפוחדים ומסוגרים, בעוד הרב קוק עצמו היה מופת של פתיחות ושל איסוף של דעות ומחשבות אחרות. בתוך הדיון על הטקסט ־ אין ציבור שיונק ויוצא ממנו ועושה בו תנועת רצוא ושוב כמו הציבור הדתי לאומי. הטקסט הוא האש שסביבה הציבור הזה נע, וגם לזרמים שתיארתי קודם הטקסט הוא דבר מרכזי. המלחמה היא על הטקסט בעצם. המאבק היהודי כולו, ובוודאי הדתי לאומי ־ על כינון הטקסט, הנרטיב, למי ניתנת הזכות לפרש את הנרטיב, הזכות לכתוב את פירוש רש"י של ימינו.

"גורלה של החברה, או אולי בכלל של ישראל, ייקבע במאבק על הטקסט. ושם נכנסת משיב הרוח בעיניי באופן מאוד חשוב. קודם כול חייבים להגיד שהם היו משחררים גדולים מאוד של האפשרות לחשוב טקסט מחדש בתוך הציבור הזה; של האפשרות לפרק ולמוסס את הסיפור התנ"כי ולמהול אותו בתוך המהלך רוחני־נפשי של האינדיבידואל. לעיתים המהלך הזה השתלט על חלק מהשירים. יש לי ויכוח וסייגים עם הנוסח, אבל הם לא עומדים כנגד הפעולה החשובה יותר של שחרור הטקסט".

איפה היית מסמן את המטרה הבאה?
"גם בהווה יש למשיב הרוח תפקיד חשוב מאוד בתוך המערך המורכב הזה של זרמים בתוך הציבור הדתי. בעיניי הגיע הזמן לעשות צעדים יותר רדיקליים ביחס לאותו טקסט ־ יותר פנחס־שדהיות במובן של רדיקליות של האינדיבידואל. העדפה של האישי מול המסורתי ־ כי זה המאבק. אם לנגד עינינו עומדת דמותו של הרב טאו, כמעט כהוצאה להורג של תורת הרב קוק ־ עלינו להעמיד מול זה תשובה רדיקלית נגדית, לייצר מהלך נלווה של העצמת הקול האינדיבידואלי מול הסגירות והרגרסיה, מתוך תקווה מהוססת שנצליח להוביל את הציבור הדתי לאומי החוצה מעבר למשלטים שבהם נמצא, לעבר נאמנות אמיתית לרב קוק".