"לא הייתי ליד מחשב", כתב לי מישהו בהתנצלות על תגובתו המאוחרת. בעולם עתידי, ככל הנראה, לא תהיה אפשרות לתגובה כזו. בספרים ובסדרות הצופים אל פני עתיד, המחשב הופך בדרך זו או אחרת להיות חלק בלתי נפרד מהאדם, בין אם כרכיב המחובר לאוזנו ומשתמש בגופו כממשק ובין אם בהשתלתו, בדרכים חודרניות יותר, תחת העור ובתוך הגוף ממש. אמנם יש מיסוכים, הגבלות והשעיות קליטה שיכול האדם להחיל על הקולטנים שלו, אבל לצורך הפעלתם נדרשת פעולה אקטיבית חריגה. בעולמות העתידיים הללו המחשב אינו ידידו הטוב ביותר של האדם אלא חלק ממנו. זרועו הארוכה. יש שיאמרו – אויבו הטוב ביותר.
מנהיגותה של הסבתא
אחת הראיות לכך שהעולם מצוי בחרדה גדולה מכיווני הריצה שלו עצמו היא כמות הדיסטופיות שהוא מייצר בשנים האחרונות. השנים היא מיני סדרה מבית היוצר המשובח של ה־BBC הלונדונית ו־HBO האמריקאית. את המודעות לזמן החולף ולבשורות הרעות שהוא מביא איתו בדרך כלל מציגה הסדרה בעזרת טקס קבוע: משפחה נפגשת לאירוע חגיגי – יום הולדת, ראש שנה אזרחי או חג המולד, ותמיד בביתה של סבתא. הנכדים באים עם ילדיהם ובני זוגם. בתאני היא בתו של הנכד הבכור. בעולם המתואר בסדרה, הקריסה הכלכלית והפוליטית עומדת ביחס הפוך לקדמה הטכנולוגית. הטכנולוגיה הרפואית מגיעה להישגים מדהימים, לעשירים בלבד. את עיניה החולות של הסבתא ניתן לרפא בקלות (תמורת רוב חסכונותיה), אבל את הליקוי בעמוד השדרה שעמו נולדה הנכדה השלישית, אם חד הורית הצמודה לכיסא גלגלים – לא ניתן היה לעשות בזמנו, בגלל העלות הגבוהה והעדר אמצעי המימון בזמנו.
לשלטון עולה פוליטיקאית־קוריוז ושמה ויויאן רוק, אשת עסקים לשעבר שהמסר שלה לאומה הוא בליל שטויות בנוסח "המצב צריך להשתנות" ו"לא יסתמו לנו את הפה". היא מקימה מפלגה ששמה הוא ארבעה כוכבים, כאותן ארבע צורות גרפיות שבהן מצנזרים בדפוס מילת קללה. רוק מתקדמת מבחירות לבחירות ולבסוף, במעין מקבילה נשית לדונלד טראמפ, הופכת לראש ממשלת בריטניה. יחסי החוץ שלה חסרי אחריות, ומדיניות הפנים שלה לאומנית וגזענית.
בזכות קשרים רומנטיים של מהגר עם דניאל, נכדה ההומוסקסואל של סבתא, נחשפת המשפחה כולה לרדיפות אחר המהגרים ומתגייסת להגנתו. בזכות נכדה אחרת, לוחמת לזכויות האדם, הם נחשפים לטירוף הפוליטי והמוסרי בהטלת פצצת אטום על מדינה יריבה. לקושי להתפרנס בכבוד מתוודעת המשפחה באמצעות הנכד הבכור, אביה של בתאני, שמאבד את כל הונו בקריסת אחד הבנקים וכדי לפרנס את אשתו ובנותיו הוא נאלץ לעבוד עבודות מזדמנות המכלות את ימיו ואת כוחותיו. את האיום מנסחת הסבתא היטב בפרק השישי והאחרון של הסדרה, באחד מאותם כינוסים משפחתיים שנתיים: "אתם ראיתם את המכונות מחליפות את הקופאיות – ושתקתם. לא רק שתקתם, גם שמחתם. סוף סוף לא תצטרכו להסתכל בעיניים לאלה שמרוויחות כל כך הרבה פחות מכם".
הסבתא, שעד כה נראתה טרחנית להפליא, מיושנת וכמעט חסרת רלוונטיות, מתגלה כגורם המשמעותי והמנהיג של המשפחה. בנאומה המכונן היא מחזירה את נכדיה, גיבורי הסדרה, הביתה לבסיס האם – בסיס הסבתא האנושי שלהם. בית משפחתי, ממשי ולא וירטואלי או ריק ומתפורר, כאותם בתים בספרו של חיים נבון, שהולכים ומתרוקנים מיושביהם. היא ניסחה את נקודת התורפה של החברה: אדישות.
כמו בננה לקופים
בחופשי זה, הדיסטופיה של חיים נבון (ידיעות ספרים 2019), אין סבא ואין סבתא. יש הורה, ויש הורה של הורה. אין שום הגדרה לדבר המחבר בין נכד, בן וסב, כי בחברה שבה להורוּת יש תפוגה אין זיקה הכרחית בין הדורות. אור, גיבור הספר, הוא מידען. כלי התקשורת המרכזי בעולם שבורא נבון הוא הבננה – מכשיר מוצמד לאוזן, הממלא את מקום הסמארטפון והמחשב והטלוויזיה. כששני אנשים יוזמים פגישה השאלה הקבועה הנשאלת היא סוליות או בננה, לאמור: פגישה שבאים אליה ברגליים או פגישה וירטואלית בעזרת הבננה המשדרת ישירות למוח את דמותו של בן השיח. הרוב יעדיפו את הגרסה הווירטואלית, רק מיושנים ונודניקים יעדיפו את הדרך האחרת. כשאסימוב כתב לפני עשרות שנים על עולם שבו אינטראקציות אנושיות הן וירטואליות בלבד נראה הדבר כל כך ערטילאי ומופרך. והיום?
מילא סוליות, חשבתי, אבל למה בננה? בגלל הצורה החיצונית? ומיד כשניסחתי את השאלה הבנתי: בגלל הקופים. הטכנולוגיה המודרנית בעיני המחבר היא כבננה לקוף: מאכל נטול מאמץ שלא טרחת בו – מנחם, מרגיע, מטשטש. שיאה של הקדמה הטכנולוגית הנ"ל הוא ה"רפואית", דקירה קטנה שמאבחנת בעיות ומטפלת בהן בבת אחת בלי לקבוע תור לרופא ובלי לזוז. זהו עולם שאין בו מאמץ וטרחה. עולם של קופים המגרדים בבטנם ונהנים מן השמש ואינם שואפים לדָבָר.
העולם בספר נוח ויעיל, נטול מסגרות מעיקות, דבר לא מגביל את החופש שבו. ברגעיו החזקים של הספר החופש הזה כמעט מפתה. בכנות? לא כמעט, מפתה, לפחות עד שמתגלה תפקיד נוסף וחשוב של הרפואית, שלא אחשוף כאן, ארמוז רק לסרט הקולנוע מטריקס העומד ברקע, באופן המציף את המחיר הנורא: זהו עולם דועך, נטול רעיונות חדשים, כי בלשון הספר: אין בשביל מה להתאמץ. רק אנשים צעירים נהנים מיתרונותיו, הזקנים בוחרים במיתת חסד, הילדים – פשוט אינם בסביבה.
את הדיסטופיה השלישית, סיפורה של שפחה, כתבה מרגרט אטווד ב־1985. סדרת הטלוויזיה המבוססת על ספרה הפכה את הספר הישן ללהיט. העולם המתואר, של רפובליקת גלעד, נשלט על ידי ממשל דתי־נוצרי טוטליטרי. זהו עולם נורא ואכזר שאיבד את כוח ההולדה שלו, לא מבחירה כבספרו של חיים נבון, אלא על כורחו, כסוג של עונש טבעי על התנהלות אקולוגית וביולוגית חסרת אחריות, בשל הפקרות מינית ומחלות מין שיצאו משליטה. התוצאה הפוכה לזו של נבון: רגרסיה תרבותית, נסיגה לדפוסים ישנים, היררכיים ומדכאי נשים. שפחה פורייה לא רק יולדת על ברכי גבירתה העקרה, אלא גם מופרית שם. היא אינה אלא רחם להשכיר נטולת חירות וזהות.
בסיפורה של שפחה האדם מקשיב לטבע (האכזר) ולומד ממנו להיות אכזר לא פחות – להתקפל מרעיונות הקדמה שלו: הזכות לחופש נדחקת ומתבטלת למען הישרדות המין האנושי. מהגיבורה ג'ון ניטל שמה הפרטי. שמה הוא השייכות שלה לאדון: שלפרד – של־פרד. העונשים חמורים: מוות בייסורים בעבודה במושבות רחוקות שבהן הצטברה פסולת רעילה. גם בהשנים יש הגליה למחנות, ששמם הניתן להם מחפה על כך שאינם אלא מחנות ריכוז. שולחים אליהם את חסרי הבית והאזרחות, מהגרים ופליטים, נותנים להם למות ממחלותיהם המידבקות, שאיש אינו טורח לטפל בהן. הדבר נעשה בסתר, ומתאפשר בעיקר בגלל אותה עצימת עיניים קולקטיבית. האדישות.
בסיפורה של שפחה, שנכתב לפני פרוץ המחשב והסמארטפון, אין לקדמה הטכנולוגית משקל ונוכחות של ממש. בהשנים ובחופשי זה, שתי הדיסטופיות החדשות מ־2019, יש לה תפקיד מכריע. יש להדגיש: חופשי זה הופך את הטכנולוגיה לאנטיתזה לאנושיות, ואילו השנים אינה מתנגדת לה, אלא רק לשימוש לא מוצלח בה. כנגד "הטרנס־אנושיות" ישנו "סניור", המחשב הביתי, העובד בשירות המשפחה, מנהל בשום שכל את העניינים ומאפשר תקשורת נטולת חוטים עם כל בני המשפחה יחד, באשר הם. זו אינה הטכנולוגיה אלא האדם ומה שהוא בוחר לעשות בה.
השאלה־צעקה המלווה כל דיסטופיה היא – איך נתתם לדברים להידרדר? איפה הייתם, בני האדם, כשכל זה התפתח? כמובן שבשלוש הדיסטופיות המתוארות כאן מתפתחת סוג של מחתרת נגד התפיסות השולטות, וקיומה יוצר ומאפשר את הדרמה – אבל למה אלה קבוצות מיעוט? מנגנוני הנגד הבסיסיים, הביקורת, היכן היו? השבת, למשל, נעלמה לחלוטין מהעולם שמתאר נבון ולא נזכרת בו ולו ברמז. עולם שאין בו טרחה לא צריך יום מנוחה. חמור מכך: הרעיון החברתי וההשתקה הטכנולוגית הטמונים בשבת הופכים אותה לגורם חתרני ראשון במעלה, וכדי לאפשר לעתיד המתואר השבת חייבת להעלם.
לחפש אחר המשמעות
"האם אנו עומדים על סף גן עדן, או מול שער הגיהנום?", שואל ד"ר ברוך כהנא בספר חדש שלו שיֵצא בקרוב לאור. "האם הקשיים של היום הם צירי לידה או חבלי גסיסה? ואולי לא זה ולא זה? אולי סתם, כל תרבות יוצרת קשיים משלה, ותרבותנו אינה יוצאת מהכלל? הרי בכל תקופה היו אנשים שחשו שעולמם קשה באופן יוצא דופן, וערגו לפשטות שאפיינה (לתחושתם) את הדורות שקדמו להם. אבל מצד שני, מה אם תרבותנו באמת חולה?".
במבוא לספרו הוא עורך סקירת מצאי קטנה, מצד אחד – שפע חומרי ושפע טכנולוגי עצום; מצד שני, עולמנו העכשווי נראה בעיני הוגים אחדים כסיוט ההולך ומקצין:
אחוזים הולכים וגדלים של סובלים מדיכאון חמור (פי עשרה, בתוך כמחצית המאה, והנתונים מוסיפים לעלות); זינוק ברמת העבריינות (ובפרט עבריינות נוער – ברמה של מאות אחוזים!), התפוררות מוסד המשפחה. יש המתבוננים במיליארדי עניים חסרי תקווה החיים בעולם תת־מפותח, ומסבירים לנו שאנו חיים בבועה, שגם אם היא עשירה ושופעת סופה להתנפץ. ההיסטוריה, הם טוענים, כבר ראתה בועות כאלה: די לזכור, למשל, את האצולה הצרפתית בטרם המהפכה. ואולי גם אנחנו, היום, חיים על לועו של הר געש מבעבע?
לכהנא, פסיכולוג קליני ודוקטור לחסידות ולמחשבת ישראל, יש כיווני פתרון. תאלצו לחכות לספרו כדי לקרוא עליהם.
ובינתיים, אל תיפול רוחכם, גם אני הצטיידתי ב"רפואית". שמה הוא ג'ורדן פיטרסון. פיטרסון הוא פסיכולוג קנדי מצליח, שכתב ספר ושמו 12 כללים לחיים – תרופת נגד לכאוס (הוצאת שיבולת 2019). "לפני שאתם מבקרים את העולם", כותב פיטרסון, "ודאו שהסדר שורר בביתכם"; "חפשו משמעות ולא הנאות", "אמרו אמת", "טפלו בעצמכם כבזולת שיש לטפל בו", "אל תתנו לילדיכם לעשות דברים שיגרמו לכם לא לחבב אותם". הקריאה בכותרות כלליו של ג'ורדן פיטרסון פועלת על האדם הסביר וההגון כגלולת אמת, נטולת חומרים כימיים: היא מרה אבל חזקה, והיחידה המאפשרת לאדם בעולם המשוגע שלנו להתפתח ולצמוח.
רק אחרי הקריאה הבנתי – לא מדובר בעוד ספר עצות בגרוש. 12 כללים – תרופת נגד לכאוס הוא ספר עצות באותו אופן שאורחות צדיקים ומסילת ישרים הם ספרי עצות. פיטרסון כתב ספר מוסר מודרני, התובע מהאדם מאמץ רב, ומתבסס על ניסיונו האישי כאיש משפחה וכמטפל. כל אחד ואחד משנים עשר הכללים שניסח נועד לזקוף את קומת האדם, להטיל על שכמו אחריות, להפוך אותו לאדם, לבן זוג ולהורה טוב יותר. תיקון עולם דרך תיקון האדם. תיקון המציאות דרך היישרת מבט למציאות, ללא מסכים והסוואות.
תיאורו את סולזניצ'ין שנלחם בגופו, במסגרת הצבא האדום, בפלישה הנאצית לבריה"מ, נעצר, הוכה והושלך לכלא בידי בני עמו ואז לקה בסרטן, הוא דוגמה נפלאה לנושא הפרק שבו הוא מביא את הסיפור, "לפני שאתם מבקרים את העולם, תקנו את עצמכם" (כלל 6):
היו לו סיבות טובות להפוך לאדם מלא טינה ומריר. היטלר וסטלין, שניים מהעריצים הנוראים בתולדות האנושות, הפכו את חייו למסכת סבל מתמשכת. תנאי חייו היו עלובים… הוא ראה בסבלם המשפיל וחסר הטעם של חבריו ומכריו וגם במותם ואז חלה במחלה קשה. לסולזניצין היו סיבות טובות לקלל את אלוהים, אפילו איוב היה מתקשה להתחרות בו.
אבל הסופר העמוק הזה, איש הרוח הדגול, שליחה הנאמן של האמת, לא הניח לעצמו לשקוע בתאוות נקם והרס. במקום זאת, הוא פקח את עיניו. בתלאות חייו הרבות הוא נתקל באנשים שנהגו באצילות גם בתנאים מחרידים. הוא חשב על כך ושאל את עצמו את השאלות הקשות ביותר: האם הוא עצמו תרם לאסון חייו, ואם כן – כיצד?… הוא זכר את תמיכתו ללא סייג במפלגה הקומוניסטית… כמה פעמים הוא פעל נגד מצפונו? כמה פעמים בגד בעצמו ושיקר לעצמו? (12 כללים, עמ' 77).
יש לחיים משמעות
פיטרסון, פסיכולוג קליני שהרצאותיו ביוטיוב זוכות לצפיות מרובות, קומם עליו רבים בהעזתו לצאת נגד תקינות פוליטית, פוסט מודרניזם ופמיניזם רדיקלי. האיש שונא שקרים, ואלוף בזיהוי המנוע שלהם: הייאוש. אמירות בנוסח "מה הטעם ב…", "תמיד יהיו אנשים מוצלחים ממך", הן קלישאות ניהיליסטיות, הן אינן אלא תחבולה זולה שנועדה לרפות ידיים ולחזק את חוסר המעש והבטלה, שהרי "אם ככה, באמת אין משמעות לשום דבר".
הפוך, מחדֵש פיטרסון, יש משמעות. "שאלו את עצמכם דרך שגרה מה אני יכול לעשות, ואעשה, כדי לשפר מעט את חיי… כוונו גבוה, הסתנכרנו בתוככם, בנשמתכם, עם האמת ועם הטוב הנעלה ביותר שבתרבותכם. יש לכם משימות אפשריות". פיטרסון מבקש מאיתנו לנסח מחדש את אמות המידה שלנו, ללמוד את עצמנו – מה בעל ערך בעינינו, ומה משמח אותנו. איך לנהוג בחיים כדי לא להפוך לעוד בהמת משא בעדר הסופרת את הדקות עד לתום יום העבודה המפרך שלה. "היו קשובים", הוא מבקש מאיתנו, "אתרו משהו שמטריד אתכם, שאתם יכולים לתקן. תקנו אותו, זה יספיק לעת עתה".
זה לא המחשב או הטלפון, זה אנחנו. ואלו הן חדשות די טובות: הדבר בידינו.
