כאשר, לפני ארבעה עשורים, כתב פרופ' גדעון שמעוני מונוגרפיה לא ארוכה בשם "מהאטמה גנדי והיהדות", הוא לא שיער עד כמה נפיץ הנושא שבו הוא עוסק. עד היום, אומר שמעוני, זהו המחקר שגרר הכי הרבה תגובות בקריירה שלו. הוא קיבל מכתבים ותגובות מאנשים שלא הכיר ונגע בעצב רגיש. היה מאוד נוח לכולם לחשוב שגנדי היה אנטי־ציוני – אולי אפילו נגוע באנטישמיות – והמונוגרפיה פתחה דיון שכופר לחלוטין ברעיון שבגנדי היה אפילו שמץ אנטי־יהודיות. ככל שעובר הזמן מתברר גם שהצגתו של גנדי כאנטי־ציוני הייתה הפרזה.
שמעוני נסע לחיפה לביתה של חנה לזר, אחייניתו של הארכיטקט היהודי הרמן קלנבך, ידיד נפשו ושותפו של גנדי. שם, בדחילו ורחימו, קרא בשקיקה מכתבים של המהאטמה שאיש לא ידע עליהם, גם לא בהודו. חשדנותה של לזר כלפי סקרנותו של שמעוני ניכרה לעין: תחילה סירבה לקבלו, אחר כך נענתה, אבל שמעוני לא העז לצלם את המכתבים בביתה. הוא רשם לעצמו במחברת סיכומים קצרים ומראי מקום שפתחו עולם גנדיאני שלם, שלא היה מוכר עד אז.
כמו בובר ומאגנס
את הסיפור המופלא של גנדי והיהודים פגש שמעוני במקרה. כחוקר יהדות דרום אפריקה, הוא גילה שגנדי היה מוקף ביהודים בתקופה הפורמטיבית של העיצוב הפוליטי שלו, בדרום אפריקה. והוא גם נתן – בעקבות איזאק דויטשר – שם לאותם יהודים: "יהודים לא יהודיים", קרא להם. גנדי באמת לא הבין את היהדות, אומר שמעוני; הוא למד משפטים בלונדון והתקרב לנצרות, ובאופן טבעי הסתכל ביהדות במשקפיים נוצריים. הוא לא הבין את החפיפה היסודית בין עמיוּת ודת שמאפיינת את הישות היהודית.
בתחילת דרכו, דעתו על הציונות דמתה לגישתם של יהודים לא־ציונים סביבו שדגלו בהשתלבות־התבוללות בארצות מגוריהם. לפי הבנתו את היהדות, ציון אינה דבר ארצי־טריטוריאלי אלא עניין רוחני בלבד. בסוף שנות השלושים, הרבה מאוד בזכות קלנבך, חל שינוי מהותי בעמדתו של גנדי, והוא הכיר בצורך של העם היהודי בבית לאומי. ההשקפה שלו כבר לא הייתה רחוקה מהציונות של בובר או מאגנס; גנדי המאוחר נחשף למלוא הטיעון הציוני, והכיר בזיקה הלאומית של היהודים לארץ־ישראל. זה לא סותר את העובדה שמתוך תפיסה של דבקות באמת גנדי אף התנגד לכל סוג של אלימות כדי להשיג מטרה לאומית או פוליטית.
דמותו של גנדי כאנטי־ציוני מובהק עוצבה במאמר אחד שגנדי כלל לא רצה לכתוב. דבריו פורסמו למחרת ליל הבדולח, וצוטטו שוב ושוב, גם על ידי אלה שרצו לקעקע את ההצדקה המוסרית של הציונות וגם על ידי אלה שרצו להוכיח שגנדי היה רשע ולא קדוש. "פלשתינה", כתב, "שייכת לערבים באותו אופן שאנגליה שייכת לאנגלים או צרפת לצרפתים. אין זה צודק וזה לא אנושי לכפות את היהודים על הערבים".
ציפיותיו של גנדי מהיהודים בגרמניה הנאצית היו מחרידות: "אם הייתי יהודי ונולדתי בגרמניה", כתב, "הייתי מאתגר אותו [הגרמני] לירות בי או להשליכני לצינוק. הייתי מסרב להיות מגורש או להיכנע ליחס של אפליה… אם יהודי אחד או כולם היו מקבלים את המתכון שהצעתי, הרי שממילא מצבם לא יוכל להיות גרוע יותר ממה שהוא כבר עכשיו. וסבל שעומדים בו מרצון יעניק להם כוח ושמחה ששום החלטה על הבעת אהדה בעולם לא תעניק להם". במילים פשוטות, ארץ ישראל היא של הערבים, והיהודים צריכים לאמץ את תפיסת האי־אלימות של גנדי אל מול הרוע הנאצי.
גנדי אמנם ציין שאם יש מלחמה מוצדקת אחת בעולם הרי היא המלחמה בנאצים, והוא גם פתח בחוסר הרצון שלו לכתוב את המאמר, אבל נדמה ששני הדברים האלה מחווירים מול דבריו הנוקבים.
קלנבך יפשר
השנה נפטרה בהודו פרופ' מרגרט צ'טרג'י, חוקרת גנדי מאוניברסיטת דלהי. בדברי ההספד עליה בעיתונות ההודית ניכרה הערצה לספר שהיא כתבה בשנת 1992 על גנדי והיהודים, ובו מתחה ביקורת נוקבת על העיוורון המוסרי של המהאטמה לגבי היהודים. שמעוני סבור שגנדי ראוי לביקורת על התביעה מהיהודים לאמץ את אי האלימות, אבל אין לכך קשר עם אנטישמיות. גם כשנשאל המהאטמה מה על הבריטים לעשות אם היטלר יפלוש לבריטניה ולצ'כיה, הוא נתן את אותה תשובה: אי־אלימות. כלפי תרבויות שלא חוסות תחת כנפי התרבות המערבית הייתה לו סלחנות גדולה יותר ואפילו עיוורון, אך לא שום רגש אנטי־יהודי.
גם ד"ר שמעון לב, שפרסם בשנת 2018 את הספר "נהירין לנו שבילין דהודו", מסכים לביקורת של פרופ' מרגרט צ'טרג'י, אך מבקש לשפוך אור על חוסר הרצון של המהאטמה לפרסם את המאמר המדובר. המאמר פורסם בעקבות לחץ שהופעל על גנדי מצד חבריו היהודים, שקיוו לאמירות פרו־ציוניות גורפות של גנדי בעקבות האנטישמיות הנאצית. הוא לא רצה להתייחס לסוגיה הזו, והיה לו ברור שקשה לחבריו היהודים לקבל את התפיסה שלו שהרדיפות בגרמניה לא מקנות ליהודים זכאות למדינה על חשבון הערבים.
לטענתו של לב, התנועה הציונית הסתכלה על הודו בעיניים אוריינטליסטיות: היא לא שלחה להודו דיפלומטים מקצועיים כפי שהיא שלחה למדינות אחרות, אלא אנשי רוח, שכן הודו, שלא כשאר הארצות, היא רוחנית. החלטה זו הביאה לאסון. הרמן קלנבך היה אמנם חבר קרוב של גנדי במשך עשרות שנים, אך כדיפלומט ציוני הוא היה כישלון; עמנואל אולסבנגר היה חוקר סנסקריט, אוהב הודו ופעיל ציוני, אך הוא זלזל בגנדי וכינה אותו ביומניו "לעמל", פתי, ביטוי שתרגומו המילולי הוא "כבשה קטנה". גנדי כבר עבר כברת דרך חיובית ביחס שלו לציונות, והניסיון לדחוק אותו לפינה יצר מסמך שלילי שהאפיל על כל מה שהיה קודם ולאחר מכן.
כאשר שמעון לב מדבר על הדרך שעשה גנדי, הוא מתכוון לפרק עלום בחייו, שידוע גם היום רק למעטים. החוקרת הצרפתייה סימון פאנטר־בריק כותבת בספרה על ההצעה של גנדי לתווך בין הערבים ליהודים בארץ ישראל. עצם הצעת התיווך מוכיחה שגנדי הכיר בזכויות הלאומיות של היהודים והערבים כאחד. גנדי שלח את נאמנו קלנבך מהודו חזרה לארץ עם מסר למשה שרת ולחיים ויצמן, כאשר הקווים האדומים שלו הם מידור הבריטים ואי־אלימות. להצעה לא היה שום סיכוי, ולו בגלל העובדה שהיא למעשה דרשה מן היהודים לוותר על הצהרת בלפור כבסיס ללגיטימיות הלאומית שלהם.
גנדי הציע את קלנבך ידידו כמי שיתניע את תהליך הפשרה, וזאת למרות הזהות הציונית המובהקת שלו. מה שמפתיע במהלך הוא שגנדי היה רציני לחלוטין, וביקש להתעדכן כיצד ההצעה שלו מתקדמת. בסוף שנות השלושים הצליח גנדי לראות ביהודים אומה עתיקה ששבה למולדתה, ומסמך שהכינה עבורו הסוכנות היהודית החביא באופן מרשים את הצהרת בלפור בתוך הטענות היהודיות לבעלות על ארץ ישראל. בשנת 1946 הוא כבר אומר משפט מרחיק לכת בפגישה עם חבר הפרלמנט הבריטי סידני סילברמן: "ליהודים יש תביעה מוקדמת יותר על ארץ ישראל [לעומת הערבים, ל"א]", אמר גנדי בלי להתבלבל, "הרי הם היו שם קודם".
המזכיר שהסתיר
גנדי היה חירש לטיעונים לגליסטיים הנשענים על הסכמה בריטית או בינלאומית למדינה יהודית בארץ ישראל. גם הטיעון שרדיפת יהודים באירופה מצדיקה גזל של ריבונות ערבית באסיה היה זר לו לחלוטין. אך אוזנו הייתה כרויה לטיעון שהיהודים הם עם עתיק שחוזר לארצו. תפיסתו לופתת באותה אחיזה את ההתנגדות של א"ד גורדון להצהרת בלפור, ואת הקולות הימניים המובהקים בימינו המשעינים את צדקת הציונות על אדנים דתיים ולאומיים, ולא על הרישיון שקיבלנו מן האומות. ניתן לשער שאילו הייתה ישראל כובשת את כלל ארץ־ישראל המנדטורית, גנדי לא היה רואה בעין יפה מדינה שבה צד אחד מוחק את הזהות הקולקטיבית של האחר; אך באופן פרדוקסלי הטיעונים הפרו־ציוניים שיכלו לדבר אל לבו היו טיעונים אינטואיטיביים, היוצאים לעיתים כמעט מהבטן: כאן חיו אבותינו ואמותינו (ועבדו את אלוהינו); לכאן אנו שבים.
גנדי טעה לא מעט, אך במבט־על על כלל פעילותו הענפה צדקתו גדולה מטעותו. ברגע שמפרקים את הגישה הפשטנית והמטעה שהדביקו לגנדי כלפי התנועה הלאומית היהודית, ניתן לראות עד כמה הרעיונות שהוא פיתח בהודו קרובים למהפכה הציונית, שהתרחשה באותו זמן בקצה אחר של אסיה
המכתבים של גנדי לקלנבך סדקו את התפיסה השמרנית של גנדי כאנטי־ציוני. ממש בימים אלו פרסמה הספרייה הלאומית בירושלים ברכת ראש השנה מרגשת של גנדי לאברהם שוחט, יהודי הודי־בגדדי ששימש נשיא האגודה הציונית בבומבי. מסמכים אחרים נעלמו וכנראה לא יימצאו עוד לעולם. לפני עשרות שנים שוחח העיתונאי ההודי וד מהטה עם פיארלאל, המזכיר הראשי של גנדי והאחראי על הוצאת כתביו. פיארלאל הודה בפני מהטה שהוא העלים חומרים שקשורים לגנדי, וכשמהטה ביקש להבין ממנו על אילו חומרים מדובר ענה פיארלאל שמדובר בחומרים הקשורים לישראל, ואיש לא יודע עליהם.
הסאטיאגרהא הגנדהיאנית מעדיפה פרסום אמת לא מחמיאה על פני הסתרה, והנה מתברר שהמזכיר האישי של גנדי הסתיר מסמכים השופכים אור (חיובי כמובן) על יחסו של גנדי למדינת ישראל שבדרך. ניסיון ההסתרה הזה עשוי לבאר לנו מדוע גנדי לא ענה למכתב המחאה ששלח לו מרטין בובר לאחר פרסום המאמר האנטי־ציוני של המהאטמה, או מדוע הפגישה עם סילברמן ב־1946 לא מוזכרת בעשרות אלפי העמודים של כתבי גנדי.
גדעון שמעוני מטיל ספק בכך שהמכתב ששלח בובר לגנדי אי פעם הגיע לידיו. המכתב של בובר הזכיר לגנדי שהזכות של הערבים באה מתוך כיבוש והתנחלות, ושאם אדמת ארץ ישראל הייתה פוצה את פיה היא הייתה מספרת שחמישים שנות ציונות עשו למענה יותר מאשר 1,300 שנות כיבוש ערבי. גנדי נהג לענות למכתבים, אומר שמעוני, וממש באותו זמן פרסם מכתב ביקורתי אחר שהוא קיבל בכתב העת שלו עצמו: לא הייתה לו בעיה לפרסם ביקורת שהופנתה כלפיו. המכתב המצוין והנוקב של בובר לגנדי הגיע לאשראם של גנדי בהודו, אך מעולם לא נמסר לו.
פרופ' פ"ר קומרסוואמי, חוקר מדיניות הודו במזרח התיכון מאוניברסיטת ג'ווהרלל נהרו בניו־דלהי, מביט על ההחלטה להסתיר את כתבי גנדי האוהדים את הציונות מתוך מבט פנים־הודי. הניסיון למחוק כל זכר לצד האוהד של גנדי כלפי ישראל שבדרך (גנדי נרצח על ידי קיצוני הינדואי לפני שישראל הוקמה) שירת את מפלגת הקונגרס ואת ראש ממשלתה נהרו, שבין כה וכה דחק את גנדי לשוליים בכל הנוגע לעיצוב מדינות החוץ ההודית. הודו היא הדמוקרטיה היחידה שהצביעה נגד ישראל בכ"ט בנובמבר 1947, והיא הייתה הכוח המוביל בגיבוש העולם השלישי ומנהיגת המדינות הבלתי מזדהות. למנהיגי הודו היה נוח להצדיק את עוינותם כלפי ישראל הצעירה בכך שהם שומרים על מורשת גנדי, שקבע שפלשתינה שייכת לערבים.
את המדיניות הצינית כלפי ישראל ציירו בהודו כמדיניות אידיאליסטית ששומרת על חזונו של אבי האומה ההודית. המאמר של גנדי הפך לתעודת היושר של הודו כלפי מדינות מוסלמיות וערביות בעולם; הוא הוכיח שערכים, ולא אינטרסים, מניעים את מדיניות החוץ ההודית. הוא גם אִפשר להודים להדוף כל חיזור ישראלי בטענה שהם כבולים מוסרית למורשת גנדי. אנחנו לא יודעים אילו מסמכים הושמדו ומהם הסודות שפיארלאל לקח איתו לקבר, אבל קומרסוואמי טוען שהסתרת המסמכים והשמדתם נועדה לתת תמונה כוזבת של עקביות ומוצקות גנדיאנית שלילית ביחס לישראל, להסתיר את הרצוא ושוב של גנדי כלפי הציונות ואת קנאותו לזכות לפקפק בדברים שהוא־עצמו כתב או חשב בעבר. במידה מסוימת, הפרויקט הזה הצליח: המאמר של גנדי מ־1938 הפך לעמדה המזוהה שלו כלפי הציונות בציבור הרחב, בדיוק כפי שקיווה פיארלאל.
יחס הוגן
הודו והעולם מציינים החודש את שנת ה־150 להולדתו של גנדי, שהיה ונותר אחת הדמויות הנערצות במאה העשרים. גנדי טעה לא מעט, אך במבט־על על כלל פעילותו הענפה, צדקתו גדולה מטעותו. ברגע שמפרקים את הגישה הפשטנית והמטעה שהדביקו לגנדי כלפי התנועה הלאומית היהודית, ניתן לראות עד כמה הרעיונות שהוא פיתח בהודו קרובים למהפכה הציונית שהתרחשה באותו זמן בקצה אחר של אסיה: החזרה לכפר, לחקלאות ולעבודת הכפיים; הדרשנות של טקסטים עתיקים והתאמתם למאבק לעצמאות, התפיסה העצמית של ציביליזציה עתיקה שיש לה מה ללמד את המערב, ולא רק ללמוד ממנו.
"אם את לא מוצאת סיפוק ביהדות, גם לא תמצאי אותו בשום אמונה אחרת"
נושא שכמעט לא מוכר במורשת גנדי הוא החשדנות העמוקה שלו – והיוצאת דופן עד כדי זרות בקרב חבריו – כלפי המיסיונרים הנוצרים בהודו, ובכלל כלפי כל ניסיון של המרת דת. זאת למרות הערכה לדמותו של ישו בברית החדשה. בזמן שחבריו החילונים למאבק ההודי לעצמאות לא הבינו מה רע במיסיונרים הנוצרים שמביאים להודו הענייה בתי ספר ובתי חולים, קבע גנדי שהכופרים בקשר בין הדת לפוליטיקה מעולם לא הבינו את הדת. את הגישה הזאת הוא דרש וגם קיים. כאשר ביקשה ד"ר מרגרט שפיגל, שעזבה את גרמניה הנאצית לטובת האשראם של גנדי, להצטרף להינדואיזם, כתב לה המהאטמה: "אם את לא מוצאת סיפוק ביהדות, גם לא תמצאי אותו בשום אמונה אחרת".
האינטרס של הודו הצעירה לצייר גנדי אנטי־ישראלי עקבי, ואף להעלים מסמכים שיוכיחו אחרת, מובן היום הרבה יותר, אבל נדמה שעבורנו הישראלים מוצעת דרך אחרת, הפוכה, וגם גנדיאנית יותר: להפיץ את נקודות האור ביחס של גנדי ליהדות ולציונות, לזכור שהיו נקודות אור אחרות שהועלמו מההיסטוריה, וגם לזכור שהיה כאן מפגש לא פשוט, שבו שני הצדדים עשו טעויות.
שמעון לב מסכם זאת כך: גם אצל האירופאי הכי אנטישמי צרובה ההכרה שלפני אלפי שנים חי בארץ ישראל עם יהודי. לא ניתן לכתוב היסטוריה של הנצרות בלי ישראל והיהדות, אבל במבט רחב על ההיסטוריה של הודו, הסיפור היהודי לא קיים, כמעט זניח. יש לכך גם היבט חיובי: הקהילות היהודיות בהודו לא סבלו מאנטישמיות. לגנדי לא היה הבסיס התרבותי להבין את התנועה הלאומית היהודית, ולמען ההוגנות חייבים לציין שהציונות מעולם לא תמכה בתנועה הלאומית ההודית.
גנדי יכול היה להכיר בפה מלא בזכות היהודית על ארץ ישראל, וגם להזדעזע עמוקות מפעולותיהן של המחתרות נגד הבריטים. בנתונים הקיימים, ולאור העובדה שחלק מהחומרים שגנדי עצמו כתב נעלמו, ניתן לומר שהגישה של גנדי כלפינו הייתה הוגנת. אם ניקח בחשבון את הקהילה המוסלמית העצומה בהודו, ואת הרצון של גנדי לשמור על אחדות הינדואית־מוסלמית במאבק נגד הכובש הבריטי בהודו, ניתן אפילו לראות באמירות החיוביות של גנדי כלפי הציונות עמדה אמיצה.
