התורה היא גברית במהותה. אין הדבר נובע רק מהיחסים הפטריארכליים שהיו נהוגים בתקופתה אלא מפני שהיא מציבה במוקד ההתרחשויות שלה את הגברים, וגם אנו כקוראים נגררים אחר מגמה זו. כשאנו מדברים על עם ישראל אנו מייחסים לו אבות מייסדים, לדוגמה, ולא אימהות מייסדות. המקרא עצמו מוביל לכך, כשהוא מזכיר במהלך מסעו של עם ישראל לארץ כנען את ההבטחה לאבות, אך איננו מזכיר אפילו פעם אחת את אחת האימהות. נשות אבותינו מצטיירות לאור זאת כנספחות לבעליהן ולא ככאלו שנוטלות חלק משמעותי בעיצוב סיפורו של עם ישראל.
אבל כל הקורא בסיפורי האבות איננו יכול להתעלם מהתפקיד המרכזי שנטלו בהם האימהות. הדבר בולט מאוד בקובץ סיפורי אברהם. כקוראים, אנו נוטים להתמקד באישיותו של אברהם. הוא מבחינתנו המאמין הגדול, אשר הוכיח את נאמנותו לאלוהים לכל אורך חייו. אולם קריאה בסיפורו ממבטה של שרה מלמדת שאמונתה ונאמנותה לא היו קטנות משלו, ומסתבר שהיו אף גדולות משלו.
מסע אישי
נקודת הראשית לסיפורי אברהם היא מציאות של חוסר ילדים. המקרא מדגיש את מצבה הקשה של שרה בכפילות לשון. שרה הינה "עקרה, אין לה ולד". על רקע זה מגיעה קריאתו של אלוהים אל אברהם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה". הפנייה כאן היא לאברהם לבדו, והדבר מודגש בביטוי "לך לך", כפי שפירשו הרש"ר הירש:
לך לעצמך בבדידות… לך לעצמך, בדרכך שלך; לך בדרך שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך, מכל הקשרים שהיו לך עד כה.
אברהם מצווה אפוא לצאת למסע אישי לשינוי גורלו. עליו להתנתק מכל סביבתו כדי לזכות בייעודים שאלוהים מבטיח לו: הפיכתו לגוי גדול, הגדלת שמו והפיכתו למקור ברכה לכלל העמים. ומה מקומה של שרה במסע זה? אותה אלוהים איננו מזכיר. שמה נעדר הן מהציווי והן מההבטחות.
מה משמעות הדבר מבחינת שרה? האם שותפה היא למסעו של אברהם? הפסוקים המתארים את יציאתו של אברהם מחרן מספקים לנו תיאור סותר בעניין (יב, ג־ד):
וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן.
ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען.
על פי התיאור הראשון אברהם הלך "כאשר דיבר אליו ה'". כלומר, הוא יצא לבדו למסע. בדידותו מובלטת בהצטרפות לוט אליו. אברהם לא לקח אותו עמו אלא לוט מעצמו הלך איתו. התיאור השני סותר זאת. על פיו אברהם לקח עמו למסע את אשתו ואת לוט, את הרכוש ואת כל הנפש שעשו בחרן. את הסתירה שבין התיאורים ניתן להסביר באמצעות הפער שבין המעשה והתודעה. מבחינה מעשית לקח אברהם איתו את כל משפחתו הקרובה, אך מבחינה תודעתית הוא יצא למסע לבדו. אברהם התמקד בייעודים שהובטחו אך ורק לו.
תחושה של נבגדות
רק כך ניתן להסביר את יחסו של אברהם כלפי שרה. כאשר הוא יורד עמה למצרים בעקבות הרעב בארץ, אברהם מבקש שתשקר עבורו ותאמר שהיא אחותו. אברהם מודע היטב למה שייעשה לה בעקבות כך בארמון פרעה, ואף על פי כן הוא מוותר עליה רק כדי להציל את עצמו. זו הראיה לכך שאברהם איננו רואה במסעו אלא את עצמו, ולשרה אין חלק מרכזי בו.
יש להודות שתחושתו של אברהם איננה חסרת בסיס. לכל אורכה של פרשת לך לך אלוהים מבטיח לאברהם זרע, אך לא אומר ולו פעם אחת שזרע זה יהיה משרה. הדבר גורם לשרה להציע לאברהם לקחת את הגר לאישה, וכך אולי תלד לו ילד שייוחס אליה. אך הגר ההריונית מזלזלת בשרה ומאיימת על מקומה. שרה, בתגובה, מאשימה את אברהם: "חמסי עליך, אנכי נתתי שפחתי בחיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה. ישפט ה' ביני ובינך". באופן מפתיע, כעסה של שרה מופנה לאברהם ולא להגר. אך מדוע? ייתכן שכעסה על כך שאברהם לא גער בהגר על יחסה לשרה, אך לרש"י הסבר אחר:
כשהתפללת להקב"ה מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, לא התפללת אלא עליך, והיה לך להתפלל על שנינו והייתי אני נפקדת עמך.
זהו קולה של אישה שחשה נבגדת על ידי בעלה. אברהם מתפלל על עצמו, חי את המסע לבדו, ואילו שרה נשארת מאחור. אין מי שמבטיח לה זרע, אין מי שמתפלל בעדה. רק בסוף הפרשה, 24 שנים לאחר היציאה מחרן, וכשישמעאל כבר בן 13, מתגלה אלוהים לאברהם ולראשונה מבטיח לו בן משרה. אולם תגובת אברהם שוב מאכזבת. אברהם נופל על פניו וצוחק ואומר לאלוהים "לו ישמעאל יחיה לפניך". לאמור: לאברהם די בישמעאל, הוא איננו זקוק גם לבן משרה.
סופו של הסיפור ידוע: שרה זוכה לבסוף לבן מאברהם. אולם אין הדבר מטשטש את הניסיון הקשה שחוותה. מבחינות רבות ניסיונה גדול מכל ניסיונותיו של אברהם. כי בניגוד אליו, אלוהים לא דיבר איתה ולא הבטיח לה דבר. אברהם לא תמך בה, ובכל זאת היא דבקה בו ובחזונו.
ראויה שרה לכבוד המגיע לה. בתורה היא לא תוזכר עוד, אבל הנביא ישעיהו יחזיר אותה לתמונה, כשילמדנו שאת סיפורו של אברהם לא ניתן לקרוא בלעדיה (נא, ב): "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו".
