מבקש אני להתחיל את הדיון הפעם באחת ההלכות הקשורות בדיני נגעים שבספר ויקרא. כאשר מצורע פוגש אדם בריא הוא חייב להזהיר אותו שלא ייטמא בגללו, "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא יג, מה). ציווי אכזרי! הטמא חייב לוותר על צנעת הפרט ולחשוף את עצמו בפני הזולת. אלא שדווקא בציווי זה מתבטא עיקרון מוסרי חשוב. איש או אישה חייבים לחשוף את עצמם כדי להזהיר את בן זוגם שלא ייפגע ויידבק באיידס למשל או במחלה אחרת. על אי ההזהרה חייבת החברה, לדעתי, להעניש. ואם קשר זה נעשה תוך אונס, העונש חייב להיות המקסימלי שהחוק מאפשר.
עד כאן, לדעתי, פשט הכתובים. אלא שפעמים רבות ביטויים או פסוקים מוצאים מן ההקשר המקורי ומקבלים חיים עצמאיים. וכך, הייתי עדיין ילד כששמעתי הסבר אחר לביטוי שמוציאו מהקשרו המקורי, תוך שינוי הפיסוק: "וְטָמֵא – 'טָמֵא!' יִקְרָא" – מי שטמא בעצמו נוהג לקרוא לאחר – טָמֵא. נקטו קריאה זאת ר' ישעיהו הורביץ, בעל השל"ה (שני לוחות הברית), וקדמו ר' אפרים לונשיץ ב"כלי יקר" המפנה אותנו אל פתגם קלאסי של חכמים: "כל הפוסל במומו פוסל" (קידושין ע ע"א). החסרונות שאדם רואה אצל אחרים מצביעים פעמים רבות על פגמיו הוא. האדם משליך על האחר את השדים המסתתרים בעולמו הפנימי. זה גם אחד השורשים העמוקים של האנטישמיות.
גוזלים את העבר
הפירוש הראשון לפסוק הוא מוסרי, השני פסיכולוגי. אך מצאנו גם התייחסות שלישית, רדיקלית יותר. ב"תפארת שלמה" של ר' שלמה מראדומסק הוא מפרש את המילים "טמא יקרא" – האדם בחייו קורא ופונה אל הטומאה בלי שהוא מודע לכך לחלוטין. לפי ר' שלמה האדם עלול להימשך אל ניצוצות הקדושה והטוב שנבלעו בתחומי הרוע, ולהצטרף אל הצד הטמא שהוא פעמים רבות אטרקטיבי ופופולרי. זאת קביעה קבלית מיסטית, אולם היא מתבטאת בעולמנו הממשי בטרגדיה הקוסמית היסודית ביותר. פעמים רבות מעורבים הטוב והרוע. הטוב איננו טהור לחלוטין. ה"קליפות", שהן הסמלים הקבליים של הרוע והשקר, מקיפות את הטוב, ומאפשרות להציגו כ"רע", ומנגד, ניצוצות קדושה נבלעו ברוע וכך הוא כבר איננו רוע מוחלט, וניתן לשווק אותו כ"טוב".
ואכן, גם אנו כעם עשינו שגיאות והיו בפעולותינו קליפות. למשל, הקשר עם דרום־אפריקה של האפרטהייד ומכירת נשק למשטרים מפוקפקים. אכן חטאנו. אך פעמים רבות גם לא הייתה לנו ממש בררה. אל מול אויבינו אנו נדרשים לחזק את יכולת הישרדותנו וליצור בעלי ברית, גם אם אינם צדיקים. וגם אם לפעמים יכולנו לנהוג אחרת, עדיין, חצי נחמה – טומאת אויבינו גדולה לאין שיעור מטומאתנו.
מנגד, רבים הם הצירים הטמאים של הרשע. כך ההיסטוריה של ה"היסטוריונים החדשים" הרוצים לגזול מאיתנו את העבר. כיצד אני יודע ש"ההיסטוריה החדשה" טועה? העובדות מלמדות על התיאוריות. פעולתו של יהודי המשתתף בחרם אקדמי על ישראל מוכיחה שהוא אינו יכול להיות חוקר אובייקטיבי של ההיסטוריה של המדינה. "ההיסטוריה החדשה", שהתחילה עם הרצון לחקור ולהתעמק בניצוצות האמת המסוימים שהיו מצויים בתיאורי האויבים שלנו, ושהתמקדו אך ורק במקרים המעטים של ה"קליפות" שבמעשינו תוך התעלמות מהתמונה הכללית, הפכה עד מהרה לברית עם הטומאה. ואכן, שכתוב תולדות ישראל, מדוד המלך ועד למלחמת ששת הימים, מטיל כתם איום על עצם כתיבת "היסטוריה". התקיימה בכתיבה זו התוכחה על הכרם שנהרס (ישעיהו ה, ה): "פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס". זאת בהיכלי האקדמיות, קל וחומר באינטרנט, שבו מלכתחילה אין גדרות. אנו נפקיר לחלוטין את הדורות העתידיים אם לא נחנך להיסטוריה שתהיה חשדנית גם כלפי החשדות; שתהא ביקורתית, אך לא משועבדת לפוליטיקה.
ציר טמאים חדש
בשנות החיים של מדינת ישראל מתמודדים אנו מול כמה צירי טומאה המקיימים "טָמֵא, טָמֵא יִקְרָא". ההיסטוריה יכלה להיות שונה אילו אנגליה הייתה נאמנה להכרזת בלפור בגבולות ארץ ישראל המנדטורית. אנגליה הקימה בין שתי מלחמות העולם ציר טמא ראשון של צוררים בין האנטי־ציונות הערבית לבין האימפריאליזם הבריטי. אינני מסוגל לשכוח את נעילת השערים כאשר מאות אלפים יכלו עדיין להינצל מהנאצים. יותר מכול ביטאו את פשעיה של אנגליה, ושל מדינות רבות בעקבותיה, ספינות הפליטים שלא מצאו מנוח לכף רגליהם, ונאלצו לחזור לתופת.
את הציר הטמא השני הובילה בריה"מ. כדי להגיע להשפעה באזור, היא הפכה לאבי אבות הטומאה ואת העזרה הצבאית למדינות ערב היא עטפה בממד סמלי ארסי. היא הרעילה את הבארות האידיאולוגיים של קבוצות אינטלקטואליות שונות, והציגה את מדינת ישראל כחוד החנית של האימפריאליזם והרוע. כך, השמאל הרדיקלי שבעולם ינק מלידתו את רעל השנאה האנטי־ישראלית. הם הפכו את הישראלי והיהודי לסמלי הדיכוי, וכידוע סמלים אינם ניתנים לתיקון על ידי המציאות.
ובשנים האחרונות, לנגד עינינו, מתפתח ציר טמאים חדש המחבר בין האנטישמיות החדשה והאנטי־ציונות לבין האנטישמיות הקלאסית. החיבור הטמא הזה, הנסמך על הדת ובכך מטמא אותה, חי בעולם הערבי מאז המופתי שהיה אחראי על התעמולה הנאצית לעולם הערבי ויועד לממש את ה"פתרון הסופי" ליהודים בארץ ישראל כשהנאצים או ממשיכיהם חלילה יגיעו לשם.
אנו חייבים להיות ערים תמיד לסכנה של "טמא – טמא יקרא" המכוונת נגדינו. מחובתנו שלא להיכנע למרעילים את דעת הקהל האינטלקטואלי בעולם, ולא להסכים שימאיסו את הדימוי העצמי שיש לישראלי מן השורה ביחס למדינה. וכוונתי לאלו שברוך ה' אינם עדיין "מספיק" אינטלקטואלים או אמנותיים עד כדי הפיכת טוב לרע ועד כדי פיתוח נטיות להתאבדות קולקטיבית. אין כמו החינוך האינטלקטואלי. הוא מצליח להוציא את התלמידים מעצמם כדי להרגיש את האחר ואף את האויב. אך פעמים רבות מדי הוא משאיר את התלמידים בחוץ ושוכח להחזירם אל ישותם ואל תודעתם העצמית האמיתית.
