ילדותי מצטיירת לפניי עכשיו כאגרטל שחור משובץ בזהב ופנינים, שהוצב ברוֹך בעיצומו של ליל סופה על סף היכל עשֵׁן…
הזהב לקוח מן ההרמוניה המתוקה של גן התפוחים ומן המעשיות הנוצצות של סבי,
והפנינים מקֶסם לילות השלג,
ואת חומר הכד השחור האטום חפרתי ולַשתי מן האבל התמידי שבבית ומן האֵלם האיום של סבתא.
את הזרימה האיטית של כל יום לא אזכור, רק את פסגות הרגש, היגון והשמחה.
השכחה כלַילה אפל כיסתה על רבבות התרחשויות, צבעים, רחשים וצורות, ורק גגות מגדלים מצוירים באופק.
לדאבוני אני הולכת ונוכחת שאין בי הכוח והכישרון לצייר את ההוויה החד־פעמית של אדם.
קמטי נפשו, גופו ובגדיו, שמתהווים מנימוסי השכונה שלו, והעיר, והזמן, לא נקלטים בנפשי.
איני יכולה לצייר את המשחק של הפנים הסלאביים הבהירים של אמי, את השתקפות תקופות השנה בעיניה.
*
כשאני חושבת על סבא אחוש באור עצום. אחר כך מתפלג ממנו זקן רך ועיניים שחורות.
לאט לאט אראה מעיל פסים ממשי צהוב מבצבץ…
סבא היה היחיד שהאגדה והמציאות הן אחד אצלו. בחדר של סבא אפשר היה לשמוע את משק כנפי המלאכים שעלו וירדו בחלום יעקב, ולהקשיב לצחוק הנפלא והטוב שצחק שלוש פעמים הצדיק הבהיר רבי ישראל בעל שם טוב. בעיניו ובסיפוריו היה הד לשקיפות העליזה שבנהר, לזוועה שבקבצנים ושבאפלת הלילה וּלְבוֹשם התפוח הירוק.
את הכול, את הכול הבין הלב. גם מיליו הסתומות היו קרובות, כמו הגדר הגבוהה שבחצר, כמו הבית שמצדו האחד היה אטום בלי חלונות.
בכיתה אמרו: "אין אלוהים, אין אלוהים" – ובבית שרו הגברים בכאב שירי געגועים לא־ל החי שגזל מהם את כל היקר; מביתם הכואב היה פתוח אשנב לשמַים ולאין סוף העולמות.
לבי יוצא אל שבת המלכה
יסוד האש מעורר את קולות האבדון שבנפש ובדם. אם אתפתה לו, אם ארוץ לשלהבת (שאין שיעור ליופיָה) אמות באמצע הדרך ולא אגיע למקדש האורות.
רק נרות השבת אינם שרים להרס. המנונים המנונים שפריחתם לבנה על אף לידתם באש, שפונים לנקודה הפנימית שבי, לנקודה הזכה מכול, והדלקתם היא ריצה נסתרת אל בורא העולמות, ריצה במעמקים בתוך סופות נוראות.
לבּי יוצא אל שבת המלכה, אהבתיה כמו הייתה נפש חיָּה. כמו הייתה היחידה בכל העולמות, בכל הדורות, שיודעת את מחשבותיי הנסתרות, את טבעי האמיתי. כמו הייתה היחידה שיחסִי עמה אינו אי שכולו חומר נפץ.
היא ידידה שתפגשֶנה מתוך דריכות הקוטעת את הנשימה; כי נתקל אתה בנשמה עמוקה יותר, בנשמה בלתי משוערת לחלוטין, בנשמה סודית ונדיבה — משנפרצת מעט אטימותי.
אהבָתי אליה אינה טעונה זהירות, אינה בסכנת מפולת, אהבתי אליה אינה מתה באורח זמני. לכאורה נראים מקדשיה הדולקים, ארמונות הזהב האלה, רחוקים מן הממשות היום־יומית הנתפסת על ידי החושים, מנותקים מן העולם, אך היא יודעת על טבעה האמיתי של הבריאה.
ונדמה, הנה בא לעולם משהו חדש, שניתקַני לנצח מכל מה שהיה; משהו איום וגדול שהוא מעבר להשגת האדם על האדמה הזאת, משהו שהפך את האדמה שדָמתה כה מוצקה, את הרחוב הראשי שהוא כה יפה לכאורה, לעיסה רופסת הרוטטת תחת מדרך כף רגל.
מה היטבתְּ עמי שבת, מה היטבת עמי.
אור של כוכבים בלילה השחור
שושנים בחדרי.
וכאילו נדלק אור של כוכבים בלילה השחור של חיי.
אתה צריך להבין את שפת האהבה של השושנים, אתה מחויב להבין את שפתם, את תרועת האור של שושנת הזהב, את עדנת מִשְׁיָהּ, את חייה שאמרו לי:
"התרפקי, הסתלסלי, זִרמִי כים ללא חוף, הֲיי המבוך הצבעוני של היום וגָרשי את הלילה מתוכך, ואת הטחב".
שְמע את הלחש המתוק של שושנת הבוקר, את ציוויהּ לי:
"כווני את כינורות האהבה, כווני את כינורות האהבה, לאהבה צריך להתפלל, לאהבה צריך להתכונן, להידפק בשערי מקדשהּ. אחותי, הֲיי בין הזוכות, היי בין הראויות".
בַּחצי קול היא אמרה לי זאת, ובַחצי רֵיח.
ולאט לאט נָבלה. כל כך חבל היה לי שדווקא היא, כל כך חיכיתי שתִּפְתח את לבּה בפאר מרהיב בלתי משוער, בקסם אגדי. נדמה היה לי, שלה דומה לבּי מכל השושנים.
ורעדתי מפחד גורלה.
מבעד לגמגום. מכתבים
שלום רבקה יקירה שלי,
אין לשער עד כמה היה קרוב לי מכתבך –
הלב הומה לך האהובה, ומילים אין בפי – הן גם אני צריכה "לתרגם" את עצמי לכל מיני "זרים", ועייפה מזה, וגם מילַי עייפוֹת. רק את אחד ההרהורים שחלפו בי כשקראתי אותך אכתוב לך:
חשבתי, לוּ יכולת לצוד "בכתב" את כל ההפרעות שרמזת אודותן, הממיתות את הניצוץ החי שבלב, את יכולת השירה; אותו מבט, אותו טון, אותה זרות שבהבל פה אחד יכַבו אלף אגדות שבנפשך; לוּ יכולת לצוד בעטך את ההפרעות ה"אטמוספריות" והפסיכולוגיות יחד עם הרעיון המציץ בלב ומתחמק המנסה רגע ללבוש צורה ובורח ברגע שני לחושך התהומות שמתחת לסף ההכרה; לוּ הצלחת בזאת – הרי אז כל אלו ההפרעות היו הופכות גם הן לחלק מן החומר העשיר שאת נזקקת לו; לוּ יכולת לתת כביכול כינורות לאריות ולדובים שחוסמים את הדרך למעיין שבך, היה זה מאוד מעניין.
במכתבך מסרת זאת בצורה מפליאה, חיה ורוטטת כל כך, עד שעלה בי ההרהור הזה.
ובכל זאת חושבת אני שדברייך נכונים כל כך, שיצורים כמונו צריכים להידבק דווקא באנשי מציאות, למרות כל הקושי; שבלי הקושי הזה היום יומי להילחם על נפשך, על עצם נפשך עצמך, נהפכים אנשים כמונו לעננים, נעשים לאוויר, לשיר. ולהיות אישה חיה עצובה זה כמובן הרבה הרבה יותר מכל שיר.
מרגישה אני כמה מגושמים ודוביים דבריי, אנא סלחי לי, הביני את כוונתי מבעד לגמגום, והיי שמחה באמת.
שלך באהבה, זלדה
*
[טיוטת מכתב לפנחס יסעור]
שלום, ותודה עמוקה על המכתב שבא ממעמקים, הוא יקר לי והוא חשוב לי.
כן. כנראה איננו משתנים עד הסוף, איננו מאירים כזוהר הרקיע בעודנו בחיים.
ההרגשה שאנו בני חלוף, מגבירה גם בי את התחושה של קסם החיים, תחושת המסתורין שבהם, וכל פגישה של ידידות וכל שיחה היא חסד בעיניי.
שום דבר איננו מובן מאליו, כי מסתורין בעיניי איננו דבר יוצא דופן; לדעתי – העלה שהוא רק עלה איננו פחות מסתורי מאשר לוּ פתח את פיו פתאום והתחיל מדבר בלשון בני אדם. ולהתעורר בבוקר מן הערפל של השינה אל אור היום נראה בעיניי כמו נסיעה לירח. כמה נהדר הדבר שקיימֶת שיחה מלב אל לב בין שני בני אדם, שיש אפשרות להלביש במילים צער או שמחה, כל פעם נראה לי הדבר חדש, כל פעם נראה לי כנס.
רפואה שלמה לך בקרוב וכל טוב לך וליקירֶיך, בידידות, זלדה.
