יומיים לאחר שמחת תורה הלכה לעולמה מרסל ניניו־בוגר, מגיבורי "עסק הביש". מרסל הייתה הבחורה היחידה שגייס במצרים ב־1951 אברהם דר, קצין מיחידה 131 – היחידה המבצעית של מחלקת המודיעין במטכ"ל באותם הימים (אגף המודיעין קם רק בדצמבר 1953) – לפעול למען המודיעין הישראלי. עמה גויסו עוד כעשרה בחורים יהודים ציוניים מקהיר ומאלכסנדריה. חלקם הגיעו ארצה להכשרה במהלך 1952־1953, וכבר אז ידעו שהייתה חובבנית.
חברי שתי החוליות הוכשרו למשימות איסוף מודיעין, ומרסל שימשה אשת הקשר בין שתי החוליות. כיום ברור לכל מי שעוסק במודיעין, בייחוד בפעילות חשאית, שמידור הוא תנאי חיוני להצלחת המשימה. פני הדברים בראשית שנות החמישים היו שונים. בשל כך נחשפה מרסל לפעילותו של מאיר (מקס) בינט – לוחם סתר של יחידה 131 במצרים באותם הימים.
ב־1954 הודיעו הבריטים שבכוונתם להוציא את כוחותיהם ממצרים, בתקווה שהמהלך יניע את המצרים להצטרף ל"ברית בגדד" שעתידה הייתה לקום ב־1955, כ"אחותה" הדרומית של הברית הצפון־אטלנטית (נאט"ו). כוונת הבריטים עוררה חרדות עמוקות בישראל בת השש, ובהחלטה חפוזה ונמהרת שהתקבלה בניגוד לאיזשהו שיקול דעת מדיני ולא על פי הנהלים, הוחלט להפעיל את חברי החוליות במצרים למשימות חבלה בעיקר נגד יעדים בריטיים ואמריקניים מתוך תקווה נאיבית שכך תצליח מדינת ישראל לסכל מהלך אסטרטגי מן המעלה העליונה שהובילו ארה"ב ובריטניה.
מי נתן את ההוראה
החוליה הקהירית הייתה מושבתת כבר חודשים אחדים, מאז שמפקדה ד"ר משה מרזוק התפטר מתפקידו ולא התמנה איש תחתיו. להפעלת החוליה האלכסנדרונית נשלח מן הארץ קצין בעל עבר פלילי ושמו אברי אלעד (אברהם זיידנברג), והוא בגד בפקודיו ובמפקדיו והסגיר את החברים לידי המצרים. כך נפל לידיהם גם מאיר בינט, שכעבור חמישה חודשי עינויים התאבד בכלא במצרים.
במשך שלושה שבועות בדצמבר 1954 התנהל משפט מתוקשר ובו נשפטו הצעירים היהודים. מפקדי החוליות, שמואל עזר מאלכסנדריה וד"ר משה מרזוק מקהיר, נידונו למוות בתלייה והועלו לגרדום בח' בשבט תשט"ו, 31 בינואר 1955. בעוד כשלושה חודשים נציין שישים וחמש שנים למותם ההרואי. ויקטור לוי ופיליפ נתנסון נידונו למאסר עולם, מרסל ניניו ורוברט דסה נידונו לחמש עשרה שנות מאסר, ומאיר זפרן ומאיר מיוחס נידונו לשבע שנות מאסר. כולם נידונו גם לעבודות פרך.
האירוע, שנודע בארץ בכינויים "הפרשה" או "עסק הביש", הביא לחיסול הקריירה של קצינים ומנהיגים פוליטיים, וב־1963 הביא גם לתום עידן בן־גוריון. במשך כעשרים שנה, עד לאחר מלחמת יום הכיפורים, היה זה האירוע המטלטל והמשפיע ביותר על הציבוריות הישראלית. בראש חוצות הדהדה השאלה "מי נתן את ההוראה?", אך היא נותרה ללא מענה.
אחרי מלחמת ששת הימים לחץ ראש המוסד דאז, האלוף (מיל') מאיר עמית ז"ל, להתנות את שחרור השבויים המצרים שבידינו בשחרורם של ארבעת אסירי הפרשה שנותרו במצרים עם שבויי צה"ל, ובזכותו הגיעו הארבעה לארץ בפברואר 1968.
מרסל סבלה יותר מכולם. היא עונתה עינויים קשים מאוד. החברים הגברים ישבו בתא אחד ושימשו קבוצת תמיכה איש לרעהו, ואילו מרסל הייתה לבדה, כשלצדה אסירות פליליות, חלקן אלימות מאוד. מרסל השכילה לפלס נתיבות גם לליבותיהן, ארגנה אותן בקבוצת ספורט ובקבוצת סריגה, ובמאמץ אינסופי ודרכים מתוחכמות הצליחה להעביר לחבריה האסירים מכתבים מעת לעת, וכן כפפות וגרביים שסרגה בעבורם.
מאז שהגיעה ארצה בנתה לעצמה מרסל חיים יפים ועתירי תוכן. במשך יותר מארבעים שנה חייתה בנעימים עם בן זוגה, אלי בוגר ז"ל. מרסל לא ילדה, אך בפועל אימצה את ילדיו של אלי. נכדיו היו נכדיה וניניו ניניה. טעמה האנין ניכר היטב בכל הליכותיה: בלבושה המוקפד; בלשונה העשירה, הציורית והמסוגננת; בספרות היפה שקראה בשקיקה באנגלית ובצרפתית; בביקוריה בתערוכות ובמופעי תרבות איכותיים ובסיוריה בארץ ובעולם; ובחברות ובחברים שבחרה לעצמה.
ציונית זקופת קומה
הכרתי את מרסל מקרוב רק בשנים האחרונות, וכך התוודעתי לדמות אצילה וכובשת. בשונה מחבריה למחתרת ולמאסר נמנעה מרסל מלהתראיין בתקשורת הכתובה והאלקטרונית במשך שנים. לפני כשלוש שנים ניאותה להתראיין לאתר "נידוני קהיר" של הקרן להנצחת קדושי קהיר, וגם זה בתנאי שהריאיון יתקיים בביתו של חברה הקרוב, רוברט דסה, ובהשתתפותו. אלה שושנה, עופר ענבי ואני נחפזנו לנצל את שעת החסד הזאת. פתחנו בשאלה מדוע אינה מתראיינת בדרך כלל ומדוע הסכימה להתראיין הפעם. מרסל השיבה כי הנבירה בעבר פוגעת באיכות חייה והיא רוצה לחיות את מעט השנים שנותרו לה בשקט ובשלווה. היא הסכימה להשתתף בריאיון הזה מפני שיש לה מסר לבני הנוער: הֱיוּ ביקורתיים.
מרסל לא הביעה חרטה על התגייסותה למען מדינת ישראל על אף המחיר האישי היקר ששילמה ולמרות יחסם של בעלי תפקידים במדינה כלפיה וכלפי חבריה. היא נותרה ציונית זקופת קומה עד ליומה האחרון. אולם דווקא בגלל העמדה האידאולוגית הברורה שלה הזהירה מפני הסתנוורות. הלקח הזה מהדהד בראשי כל העת. הריאיון עימה היה חוויה מרתקת ובו באה לידי ביטוי הרֵעוּת העמוקה, יותר מאחווה, שבין מרסל לרוברט. מרסל הרבתה לחייך, היו הרבה פרצי צחוק במהלך הריאיון, ועם כל זאת באותו לילה נפגמה שנתה. מרסל היטיבה לדעת מה טוב לה.
לפני כמעט שנתיים ציינו המוסד, המרכז למורשת המודיעין (המל"ם) והקרן להנצחת קדושי קהיר מלאת יובל לשחרורם של ארבעת האסירים האחרונים מן הכלא במצרים. האירוע התקיים בליל חורף במל"ם בגלילות. שלושה חברים נותרו אז בחיים: מאיר זפרן, שהשתחרר מן הכלא ב־1961, מרסל ניניו ורוברט דסה. שלושתם התקשו כבר ללכת, אך הגיעו שופעי חיים ונרגשים מאוד, מוקפים בבני המשפחות. מחוות האהבה ההדדיות שהעתירו איש על רעהו ועל רעותו הותירו מעט עיניים יבשות.
אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר אשר עמד במשך שנים אחדות בראש המל"ם, נשא הרצאה מרתקת על הפרשה בפרספקטיבה של חמישים שנה. בדבריו הנוקבים סרטט את הרקע להפעלת החברים במצרים, עמד על מסירותם המוחלטת למדינת ישראל הצעירה שלא גמלה להם כראוי, ציין את עוז רוחם במהלך שנות המאסר הממושכות, והדגיש את אצילות נפשם: מאז הגעתם ארצה הקפידו כל האסירים לדבר בשבחה של מדינת ישראל ולפעול למענה. הם הבחינו תמיד בין מדינת ישראל לבין שלוחיה. ביקורתם התייחסה לדמויות קונקרטיות, והם נמנעו מלהתפתות להכללות.
לפני כארבעה חודשים פגשתי את מרסל בפעם האחרונה. שימשתי נהג לזוג חברים מבוגרים שלה ושלי, שזמן רב לא התראו. נפגשנו בביתה בהוד השרון. מרסל כבר התקשתה בהליכה, אך הייתה צלולה לגמרי, מאירת פנים וחדת לשון כדרכה, ואירחה אותנו מתוך רוחב לב. חברתי שאלה אותה "מרסל, יש לך לפעמים חלומות?", והיא השיבה "כן, על הכלא". עוד אמרה כי אינה מצטערת על מה שעשתה, ובניגוד לעבר, כשכעסה על אישים מסוימים מאוד בצמרת הצבאית והפוליטית בישראל, כעת היא מפויסת.
*
מרסל היא מופת ומקור השראה בעבורי לאחריות אישית, לחברות אמיתית, לאהבת הרוח, לטעם אסתטי אנין ומשובח, לאשת שיח מאתגרת, ומעל לכול ליושר פנימי: מרסל לא התחנפה לאיש ולא סבלה חנפנים. היא היטיבה לזהות דברי אמת ובזה לצבועים. גם כשמתחה ביקורת עשתה זאת בדרכה האלגנטית, במילים שקולות ומעטות, שהדהדו הרבה יותר משיטפון של מילים וסופרלטיבים. מרסל ידעה להעריך איכות, יופי וטוּב, וחייתה חיים עתירי תוכן, יפים ורוויי משמעות.
שלום לך נפש אצילה וחברה יקרה!
