המושג "גיבורי תרבות" כאילו נתפר עבורם. אנשים שהיו הדמויות הכי מדוברות של זמנן: סופרים, משוררים, רבנים ואמנים. המדינה כולה, לפעמים העם היהודי כולו, עקבו בעניין אחרי דבריהם ואחרי מעשיהם. להופעות שלהם נהרו המונים. אבל מבחנם הגדול בא כמובן לאחר מותם. האם הצליחה דמותם להטביע חותם גם אחרי שאינם עוד בינינו? האם ליצירות שיצרו, או להגות ולמחשבה שביקשו לבסס, יש עוד ביקוש? בסדרת כתבות לאורך השנה הקרובה ננסה לבחון מה נשאר מדמותם של כמה מגיבורי התרבות הכי גדולים שלנו, עשרות שנים אחרי שהלכו לעולמם. והשבוע: הרב שלמה קרליבך, שהשבוע ימלאו 25 שנים למותו.
בישיבה אוהבים אותו
בלילה הראשון של הסליחות (האשכנזיות), לפני קצת יותר משנה, הלכתי למניין סליחות ב"היכל שלמה", להתפלל "סליחות בנוסח קרליבך", שהובלו על־ידי נגן הקלרינט חיליק פרנק. רוב האולם היה מלא בצעירים חרדים, רובם מן הסתם בני ישיבות. זה היה מפתיע מאוד, משום שהעולם החרדי סלד במשך שנים ארוכות מקרליבך ואף החרים אותו ואת ניגוניו, בשל סגנון הופעותיו. הישיבה בהן הייתה מעורבת, נשים השתתפו בשירה, והוא גם לא התנער מחיבוקים ונשיקות לנשים שפגש (לימים אף הואשם בתקשורת בהטרדות מיניות). שאלתי את אחד הצעירים האלה איך הגיע לקרליבך, והוא אמר: "אצלנו בישיבה המון אוהבים קרליבך. אני מחפש כל הזדמנות שאני שומע על מופע משירי קרליבך כדי לשמוע את הניגונים שלו".
כמה שנים קודם לכן נכחתי בתפילת קבלת שבת בבית־הכנסת "בני ישורון" שבלב ניו יורק. זה בית כנסת המאגד את שמנה וסולתה של יהדות "התפוח הגדול"; אנשים שמאוד רוצים חיבור ליהדות, אבל ממש לא באופן הלכתי. זו הייתה אחת מקבלות השבת המלהיבות של חיי. הייתה שם מוזיקה, וגברים ונשים רקדו ושרו בהתלהבות שכמותה לא פגשתי ברוב בתי הכנסת האורתודוקסיים. רוב מוחלט של הניגונים היו ניגוני קרליבך. כמה שנים מוקדם עוד יותר הייתי במוסקבה. בין היתר נכחתי בסעודת שבת של סטודנטים יהודים שרצו להתקרב ליהדות. גם שם, רוב מוחלט של הניגונים היו של קרליבך.
מותו ציווה לקרליבך את חיי הנצח: "ההתנהגות האישית שלו זכתה להמון ביקורת מצד הרבנים והממסד הדתי. אבל ברגע שהוא מת האיש נעלם. כבר אין לרבנים חשש שהוא ישמש מודל שלילי בהתנהלות כלפי נשים. נשארה רק המוזיקה, ועליה אף פעם לא הייתה מחלוקת"
חרדים בירושלים, עשירי ניו יורק, סטודנטים שמחפשים את דרכם היהודית במוסקבה – ייתכן שאחד הדברים הבודדים שעוד מאחדים כיום את כל קצות העולם היהודי הם ניגוניו של קרליבך. האיש שחיבר למעלה מאלף ניגונים, אבל מת, בדיוק לפני 25 שנה, חסר פרוטה כיוון שתמיד חילק את כל כספו לצדקה, עד שבמותו נאלצו תלמידיו וחסידיו לגייס תרומות כדי לממן קבורה ראויה לשמו. האיש שבחייו היה מוחרם על־ידי כל הממסד האורתודוקסי, זה של הציונות הדתית ובוודאי זה החרדי, אבל היום אפילו רוב הרבנים החרדים אינם מעיזים לקרוא להחרמתו. קריאה כזו תשפיע על תלמידיהם עוד פחות מהקריאה להחרמת האינטרנט.
מה חולל את השינוי הדרמטי הזה? מיכה אודנהיימר, עיתונאי ופעיל חברתי שהיה קרוב מאוד לקרליבך, אומר שמותו ציווה לקרליבך את חיי הנצח: "ההתנהגות האישית שלו זכתה להמון ביקורת מצד הרבנים והממסד הדתי. אבל ברגע שהוא מת האיש נעלם. כבר אין לרבנים חשש שהוא ישמש מודל שלילי בהתנהלות כלפי נשים. נשארה רק המוזיקה, ועליה אף פעם לא הייתה מחלוקת".
אבל זו כנראה רק תשובה חלקית. התשובה המלאה צריכה לכלול גם את הצד השני של המטבע: השינויים שחלו בציבור הדתי עצמו. הציבור הדתי מאס בהתמקדות ביעד הלמדני וביעד ההלכתי. רבים מבני הדור של שני העשורים האחרונים חשים, במקביל למהפכת הניו־אייג' בעולם המערבי כולו, שאם לכל זה לא נלווית גם משמעות רוחנית, תחושה של התעלות נפשית, אין טעם גם בכל השאר. ומה יותר התעלות נפשית יהודית מאשר ניגונים, ומי גדול המלחינים היהודים של הדורות האחרונים אם לא קרליבך.
וכך, במקביל לפריחת פאות השיער הניאו־חסידיות, ולימודי התורה הניאו־חסידיים של ר' נחמן, השפת אמת ו"מי השילוח", החיבור העממי והרחב ביותר לאותה רוחניות נכספת בא באמצעות ניגוני קרליבך. מה שבחייו של קרליבך היה נחלת הסטודנטים הקרובים ל"תרבות ההיפיז" של שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, הפך גם לנחלת המיינסטרים הדתי. במובן הזה, אין ספק שקרליבך הקדים את זמננו.
לציונות הדתית, בהיותה פתוחה יותר מלכתחילה, היה קל ומהיר יותר לאמץ את החידוש. זמן לא רב אחרי מותו של קרליבך כבר החלו לצוץ ברחבי המגזר מניינים המתמקדים בניגוני קרליבך, במיוחד בקבלת שבת, עד שיש כבר המדברים על "נוסח קרליבך", לצד נוסח אשכנז, ספרד, עדות המזרח ושאר הנוסחים. אבל כאמור, ברבות השנים פרצה הבשורה גם למגזר החרדי.
השליח הראשון
ההתקבלות המאוחרת של קרליבך במחוזות האורתודוקסיה עושה צדק עם הביוגרפיה שלו, שבאה מלב הזרם המרכזי של היהדות האורתודוקסית, שאליו לא הפסיק להתגעגע כל ימיו. הוא נולד ב־1925 בגרמניה, למשפחה שמאחוריה כמה דורות של רבנים, אבל נמלט מאירופה, אחרי תקופת שהות מסוימת באוסטריה, בעקבות השתלטות הנאצים על אוסטריה.
כבר בגיל חמש דאגו הוריו שילמד גמרא אצל מורים פרטיים. ובהיותו בר מצווה נשלח לכמה חודשי לימודים בישיבת פוניבז' – אז עדיין בליטא. שמו יצא לתהילה כעילוי. ב־1943, בהיותו בן שמונה עשרה בניו יורק, בחר בו הרב אהרן קוטלר להיות אחד מ־14 התלמידים הראשונים שאיתם יסד את ישיבת לייקווד, הישיבה הידועה והיוקרתית ביותר של העולם הליטאי מחוץ לישראל.
מימי פייגלסון: הוא אמר לנו: אתם יודעים מה זו חברותא? אני והחברותא שלי היינו מעירים אחד את השני בשלוש לפנות בוקר, כי סוף סוף הבנו איזה "תוספות". כשהרבי שלח אותו לקמפוסים, הדבר הראשון שהוא שאל היה: ומה יהיה עם הלימוד שלי?
אבל כעבור שש שנים נמשך דווקא לחצר ניו יורקית אחרת – זו של חסידות חב"ד. בי"ט בכסלו תש"י, כחודש לפני פטירתו, קרא האדמו"ר הרב יוסף יצחק (הרי"צ, האדמו"ר השישי של חב"ד) לקרליבך ולחברו זלמן שכטר (שפרש גם הוא לימים מדרך חב"ד והקים את "התנועה להתחדשות יהודית", מעין גרסה ניו־אייג'ית של היהדות), וביקש מהם לצאת לקמפוסים בארה"ב ולקרב את הסטודנטים ליהדות. שבוע אחר כך, בחנוכה, יצאו השניים למסע בקולג'ים האמריקניים, ובכך היו למעשה ה"שלוחים" הראשונים של תנועת חב"ד.
כעבור כחמש שנים בא קרליבך לאדמו"ר החדש, הרב מנחם־מנדל שניאורסון, והסביר לו שכשהוא מופיע בקמפוסים ומבקש מהבנים והבנות לשבת בנפרד, הוא מאבד 90% מהם. ואם הוא מבקש מהבנות לא לשיר, הוא מאבד עוד 90% מהשאר. הוא ביקש אפוא רשות מהרבי לאפשר ישיבה ושירה מעורבת. לדבריו, הרבי אמר לו: "לא אומר לך מה לעשות ומה לא לעשות. אם אתה רוצה לעשות משהו על דעת עצמך, יהי רצון שתצליח".
גרסתו של הרבי עצמו הייתה קצת פחות סובלנית. באחת מאיגרותיו, בתשובה לאדם שביקש להבין מה יחסו של הרבי "להנהגת פלוני" שמאגד נשים וגברים לישיבה ושירה מעורבת כדי לקרבם לתורה, כתב הרבי:
כתבתי והדגשתי כמה פעמים שזהו מנקודות היסוד בתורת ה' ומצוותיו, ובייחוד תורת החסידות, המבארת שצריך להיות אהבת הבריות ומקרבן לתורה, ולא חס ושלום לקרב את התורה ומשנה אותה כמתאים אליהם… ומובן וגם פשוט שאין לבשר ודם לעשות מסחר ["לוותר" בנקודות מסוימות, כדי "להרוויח" במקומות אחרים. י"ש] חס ושלום ברצונו של הקב"ה.
קרליבך, מצידו, המשיך בדרכו. לא רק שבהופעותיו ישבו ושרו במעורב, אלא שגם הוא עצמו חיבק ונישק כל אדם שאותו פגש – גברים ונשים, יהודים ולא־יהודים. אבל געגועיו לעולמות של לייקווד וחב"ד מעולם לא נפסקו. הרב ד"ר נתן אופיר, מחבר הביוגרפיה של קרליבך "הרב שלמה קרליבך – חייו, משנתו והשפעתו" (ידיעות ספרים), מספר שקרליבך המשיך להיפגש מדי פעם עם הרבי, כמובן בחשאי. אודנהיימר יודע לומר שקרליבך היה "מבקר מדי פעם במרכז חב"ד – 770, אבל איני יודע לומר אם גם נפגש באופן אישי עם הרבי".
סמיכה רבנית לנשים
הרב ד"ר מימי (מרים) פייגלסון הוסמכה לרבנות על־ידי קרליבך, אחרי שנות לימוד ארוכות איתו ועם תורתו. היא הייתה אחרונת המוסמכות שלו – בצוותא עם החברותא שלה, יונתן גורדיס – והאישה האורתודוקסית הראשונה שהוסמכה לרבנות אחרי השואה (לפני השואה כבר קדמה הסמכה אחת, של רגינה יונאס, שאמנם הייתה אורתודוקסית אך הוסמכה לא על־ידי רבנים אורתודוקסים). פייגלסון מספרת שהַבחינה שלקראת הסמיכה לא עסקה בסיפורי חסידים, כפי שמישהו אולי היה עלול לחשוד, אלא בגמרא והלכה, "אבל התמקדה בתחומי הלכה שונים מהמקובל. הוא בחן אותי בעיקר על נושאים כמו כיבוד אב ואם, הלכות הלוואה, תפילה, צדקה, וגם על דיני תערובות ונושאים מקובלים אחרים. המחשבה שלו הייתה מה הדברים הכי חשובים שרב בימינו חייב לדעת".
פייגלסון מספרת ש"ר' שלמה נהג בכל קיץ ללמד ב'תשעת הימים' סמינר בגמרא וחסידות בבית המדרש 'יקר' בירושלים". בקיץ האחרון שלו, אחרי שנגמר צום תשעה באב, הוא ערך קידוש לבנה בגן הציבורי שברחוב כובשי קטמון, ואז חזרנו ל"יקר". זה היה כבר 12 בלילה, ושלמה אומר לי: "מימי, תביאי בבא קמא, לא למדתי כל השבוע". הסתכלתי עליו וחשבתי: "הרי כל השבוע לא הפסקנו ללמוד". ואז הבנתי שיש בו עדיין בחינה של בחור ישיבה, אולי של ראש ישיבה, שבסוף היום הוא רוצה פשוט לשבת וללמוד, לא רק ללמד. "כאיל תערוג על אפיקי גמרא".
"כשהלכתי איתו ברחובות בורו פארק, היו בחורי ישיבה שניגשו אליו: יש לי איזו קושיה, אולי תיתן לי איזה חידוש. חלקם אולי עשו זאת בהתרסה, אבל הוא ממש ערג לרגעים האלה. וכשיוני ואני ניגשנו אליו לבקש סמיכה, הוא אמר לנו: אתם יודעים מה זו חברותא? אני והחברותא שלי היינו מעירים אחד את השני בשלוש לפנות בוקר, כי סוף סוף הבנו איזה 'תוספות'. העיניים שלי נפקחו לרווחה, ויוני אומר לי: שלא תעיזי. הוא סיפר לנו שכשהרבי שלח אותו לקמפוסים, הדבר הראשון שהוא שאל היה: ומה יהיה עם הלימוד שלי?".
דברים ברוח זו מספר גם בוגר ישיבה אנונימי בסרט "לעולם אינך יודע", שנעשה על דמותו של קרליבך. שם הסרט מבטא רעיון מרכזי של קרליבך, שאומר שאף פעם איננו יודעים מה הסיפור שמאחורי אדם שפגשנו. גם אם הוא נראה בלוי סחבות, ייתכן שהביוגרפיה שלו מלאה סיפורי חסד וצדקה, ולכן ראוי להתייחס לכל אדם כקדוש פוטנציאלי. בתוך הסרט עומד אותו בוגר ישיבה ליד קברו של קרליבך, בבית העלמין בגבעת שאול, ומצביע על חלקת הרבנים החשובים המצויה לא רחוק משם: מהחיד"א ועד הרב מרדכי אליהו. והוא מוסיף: "ר' שלמה היה יכול בקלות להיות ראש ישיבת לייקווד, או 'גדול תורה' במקום אחר, ולהיקבר בחלקה ממול. אבל הוא בחר לחיות ולהיקבר עם האנשים הפשוטים. בעצם, הקריב את חייו, וגם את הלימוד שכל כך אהב, למענם". תלמיד אחר מאותה תקופה מספר שפעם פגש את קרליבך ואמר לו: שמעתי שסילקו אותך מלובביץ'. קרליבך ענה: "זה נכון. אבל אני לא הסתלקתי מהם".
חוק הכלים השבורים
רצה הגורל, וקרליבך התחיל את פעולות הקירוב שלו בדיוק בזמן שבאמריקה התחילה להתפתח "מהפכת הנגד" של התרבות ההיפית. זו הייתה תרבות שכנגד תרבות המלחמה של מלחמת העולם השנייה, וסכנת מלחמת העולם השלישית שבין ארה"ב ובריה"מ. היא טיפחה תרבות של אהבה לכל אדם, והתמקדות, די נרקיסיסטית צריך לומר, בפרט ובטוב הפרטי שלו: מין, סמים ורוקנרול.
אלה היו הסטודנטים, גם היהודים שביניהם, שקרליבך פגש בקמפוסים. והוא הציע להם גרסה יהודית של השילוש ההוא. את הרוקנרול החליפה המוזיקה היהודית העממית שהלחין. את הסמים צרכו גם חסידיו (אחד מהם מספר בסרט "לעולם אינך יודע" שהריקודים ב"בית התפילה והאהבה" שהקים קרליבך בסן־פרנסיסקו, מרכז התרבות ההיפית, נתנו לו אותה תחושת חיבור עם היקום כולו שגרם לו השימוש ב־LSD). ולתרבות המין החופשי הציע חלופה סולידית יותר, אם כי חורגת גם כן מגבולות ההלכה : חיבוק שמבטא אהבה, אבל לא בהכרח תשוקה מינית, לכל אדם שמכירים. אופיר מספר שלקראת פסטיבל וודסטוק פנה קרליבך לרבי מחב"ד והציע לו שיופיע בפסטיבל: "במקום שישמעו את הגורו מן המזרח אומר את המנטרות שלו, תבוא אתה ותגיד איתם 'שמע ישראל'. זה יכול להשפיע על דור שלם". הרבי, כידוע, לא השתכנע.
אבל במשך השנים התרבו הטענות שקרליבך לא הסתפק בחיבוקים ונשיקות, המקובלים בין ידידים, אלא גם הטריד מינית לא מעט מן הנשים המקורבות אליו, ובכמה מהן אף עשה מעשים מגונים. הטענות האלה, שהופיעו בעיקר לאחר מותו של קרליבך, גרמו לכך שהיוזמה לקרוא על־שמו רחוב בניו־יורק בוטלה.
עומר בן רובי: דווקא אחרי ששמעתי בחיי כל כך הרבה מוזיקה אני מבין יותר מבעבר את הגאונות בלחנים הלכאורה פשוטים שלו. הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה תפילה יהודית וניגון חסידי הפכו לסצנה בינלאומית הייתה בסיקסטיז אצל קרליבך
הביוגרף אופיר גורס שלטענות הללו אין שחר: "בחייו, אף אחת לא הגישה נגדו תלונה או תביעה בעניין הזה. היו כל מיני שמועות אבל הפעם הראשונה שטענות כאלה הופיעו בכתב הייתה במגזין היהודי־פמיניסטי 'לילית', ארבע שנים אחרי מותו. בתחקיר שערכתי לספר ראיינתי את כל הנשים שהופיעו במגזין והתלוננו על הטרדה מינית. מסתבר שהוא אכן חיבק ונישק כל אחת מהן, בלי לשאול את רצונן, כפי שהיה מקובל באותה תקופה. היום מקובל להגדיר גם התנהגות כזו כ'הטרדה מינית', אבל להפעיל כלפיו למפרע את קמפיין 'מי טו' נראה לי לא רלוונטי".
פייגלסון, לעומת זאת, עם כל אהבתה לקרליבך, בהחלט ביקורתית בהרבה בנקודה הזו: "הוא עצמו לימד אותי את 'חוק הכלים השבורים' – שיכול להיות רב ומנהיג גדול שלא כל החלקים באישיות שלו נמצאים במקום הנכון. אני נחשפתי לצד הזה שלו עוד בחייו. ותמיד ראיתי בזה חלק בלתי נפרד מהאישיות שלו, כמו בפסוק 'ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד'. החושך והאור הם שני הצדדים של אותו יום ואותו אדם. נדרשת בגרות נפשית ורוחנית להבין שהמורים הגדולים שלנו הם בדרך כלל דווקא האנשים השבורים, כשם שנדרשת בגרות כדי לקבל שגם ההורים שלנו יכולים להיות אנשים שבורים".
גאונות פשוטה
חשיבותו ההיסטורית של קרליבך היא בראש וראשונה ביצירה המוזיקלית שלו. מעל אלף ניגונים, שרבים מהם מפורסמים כל כך עד שאינם מזוהים כלל איתו ונחשבים לחנים עממיים: "עוד אבינו חי", "והאר עינינו", "ברכנו אבינו" ועוד ועוד. עם הניגונים האלה הוא הופיע לא רק בקמפוסים האמריקניים, אלא גם ברחבי בריה"מ של אותם ימים (בזכות האזרחות האמריקנית שלו), והיה בין הגורמים המלהיבים של התעוררות התודעה היהודית באותם ימים שלאחר מלחמת ששת הימים. בפסטיבל הזמר החסידי בישראל, עוד אחת מיצירות התרבות של התקופה, קטפו לחניו לא פעם את המקומות הראשונים. אחד מהם, "והאר עינינו", הושר על־ידי להקת "השלושרים" שהורכבה מכמה זמרים חילוניים במיוחד: שלום חנוך, בני אמדורסקי וחנן יובל (האחרון התקרב קצת מאז לעולם המסורת, אבל במקורו גם הוא, כמו שלום חנוך ומאיר אריאל, בוגר קיבוץ משמרות).
עומר בן רובי, אחד המומחים הגדולים בארץ למוזיקה יהודית ומגיש התוכנית "ארון השירים היהודי" ברשת ג', לא מפסיק להתפעל מהגאונות המוזיקלית של קרליבך: "דווקא אחרי ששמעתי בחיי כל כך הרבה מוזיקה, מכל הסגנונות האפשריים, אני יותר מבין מבעבר את הגאונות בלחנים הלכאורה פשוטים שלו. הרי היו רבים שזלזלו בו: בסך הכול מדובר בשני אקורדים; כולה גיטרה ושירה. אבל אחרי כמה עשורים אתה רואה את המעגל: איך מילות התפילה הפכו לשירים, והשירים הפכו ללהיטים, ובשני העשורים האחרונים הלהיטים האלה שוב חוזרים למקורם, לבית הכנסת. זה הרי נפלא.
"לדעתי, הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה תפילה יהודית וניגון חסידי הפכו לסצנה בינלאומית פופולרית של מוזיקה גלובלית הייתה בסיקסטיז אצל קרליבך. זה לא קרה לפניו, ובמידה רבה גם לא אחריו – אם כי היו כמה הבלחות, כמו 'אם ננעלו' של עפרה חזה, או 'מי במים מי באש' של ליאונרד כהן. אבל לא בעוצמה ובהיקף כזה. אין עוד אף אחד שהסתובב בפסטיבלים בינלאומיים מצד אחד, וגם הסתובב וחיפש כל יהודי כדי לשיר לו – בין אם זו הופעה לפני 20 אלף איש, או לפני ארבעה יהודים.
מוסא ברלין: הוא הביא לכאן סגנון שונה לגמרי ממה שהיה מקובל. בחתונות הדתיות ניגנו ניגונים חסידיים עתיקים, כבדים. בחתונות החילוניות ניגנו שירי חלוצים, ופתאום הוא בא עם צלילים וקצבים חדשים לגמרי – מוזיקת פולק אמריקנית, עם מרכיבים מהמוזיקה השחורה
"אני מתפלל בבית כנסת ישן של חסידות קומרנה ביפו. יש שם קיבוץ מאוד מגוון ומורכב של עולים צרפתים ואמריקאים שרכשו דירות ביפו, יחד עם ותיקי הקהילה המקומית, ובקבלת שבת הם כולם רוקדים מסביב לתיבה של בית הכנסת את הניגון של קרליבך ל'מזמור לדוד' – עוד סיבוב ועוד סיבוב, עם הילדים על הידיים. וזה חוצה את כולם, לפחות בקרב הצעירים יותר. אתה יכול להביא לבית הכנסת חבר שלא רגיל להתפלל, והוא לא יכול להתרפק על המנגינות שמזכירות לו את בית סבא, כמו בסליחות, ובכל זאת הוא יישבה בקסם של הניגונים האלה, כי זה דומה לדברים שהוא אוהב לשמוע בעולם המוזיקה הכללי. זה חיבור מנצח".
בן רובי מעריך שזמרי הפופ היהודי העכשווי, כמו ישי ריבו וחנן בן ארי, "כבר לא מושפעים ישירות מקרליבך. אבל הם כן מושפעים מאביתר ואהוד בנאי, שבעצמם הושפעו עמוקות מקרליבך. אז אם מדברים על שרשרת חוליות, אם אחת מהחוליות האלה הייתה מתנתקת, היינו מפסידים את כל הפופ היהודי שכל כך פופולרי עכשיו".
מענה לבדידות העמוקה
מוסא ברלין, נגן הקלרינט הוותיק שזכה לשמוע את קרליבך עוד מתחילת דרכו בארץ, אומר ש"הוא הביא לכאן סגנון שונה לגמרי ממה היה מקובל. בחתונות שהיו אז ניגנו ניגונים חסידיים עתיקים, כבדים. בחתונות החילוניות ניגנו שירי חלוצים, וניגוני אופרטות וריקודים סלוניים. ופתאום הוא בא עם צלילים וקצבים חדשים לגמרי – מוזיקת פולק אמריקנית, שיש בה גם מרכיבים מהמוזיקה השחורה בארה"ב.
"אני ועוד חבר תפסנו מייד את הייחוד שלו, ובכל פעם שביקר בארץ היינו נצמדים אליו עם טייפ ומקליטים את כל הניגונים ששמענו. אבל לא תמיד היה קל להכניס את הניגונים שלו, כי היו רבים שמאוד הסתייגו מההתנהגות החופשית שלו עם נשים, וההסתובבות עם כל ההיפיז. היו תקופות שהחרדים ממש החרימו אותו, והייתי צריך להיזהר בחתונות חרדיות שלא להיתפס חלילה עם שיר שלו. השינוי היה בשיר 'מקימי מעפר דל', שתפס את כל הישיבות החרדיות כי הן לא ידעו שגם זה ניגון שלו".
אודנהיימר מדגיש שמבחינתו, החשיבות היותר גדולה של קרליבך היא בתורות החסידיות שלו. "יצאו כבר הרבה דיסקים וספרים שמאגדים את סיפורי החסידות שלו, ואת התורות החסידיות שלו. אבל ממה שהבנתי יש מאגר של כ־15 אלף שעות שהוקלטו משיעוריו, כך שיש עוד המון חומר לפרסם. יש אמרה חסידית שאומרת שהאר"י הראה מה קורה בשמיים, בעולם הקוסמי, ואילו הבעש"ט הראה איך המבנה הקוסמי הזה נמצא בעבודת השם של כל יהודי. ואני אומר שר' שלמה הראה איך כל התהליכים האלה שנמצאים בעבודת השם נמצאים גם בחיי היומיום של כל יהודי, ובעצם אצל כל אדם: היחסים של בני אדם עם בני הזוג שלהם, עם ההורים שלהם ועם הילדים שלהם הם גם כן סוג של עבודת השם. ועל־ידי המסר הזה הוא הצליח במידה רבה לקרב גם אנשים לא דתיים לעולם התורה והחסידות, להראות להם שעומק רוחני קיים גם בעולם שלהם".
ופייגלסון מבקשת שלא נשכח את השפעתה הישירה של האישיות עצמה. "פעם בא לר' שלמה איזה ראש ישיבה באמריקה שבנו התגלגל לאיזה אשראם, והוא ביקש מר' שלמה שינסה להוציא אותו משם. שלמה נסע לשם, ושלח לו פתק שהוא מחכה לו בקרן הרחוב. הבחור הגיע רק אחרי שלושה ימים, ושלמה שאל אותו: למה חיכית? למה לא באת קודם? אז הבחור ענה לו: כשקיבלתי את הפתק, ידעתי שאבא שלי שלח אותך, וקרעתי את הפתק לגזרים. עד היום בבוקר לא התכוונתי להגיע. אבל אז הבנתי שאם לא תגיע, אתה לא תזוז מכאן. זה היה המסר של ר' שלמה לדור שלנו: אלוהים מחכה לנו בקרן הרחוב, ועד שלא נבוא הוא לא יזוז משם, וזה המענה לבדידות העמוקה שלנו. כי בדידות פירושה תחושה שאף אחד לא רוצה אותי ולא מחכה לי. ושלמה לימד אותנו שאלוהים תמיד יחכה לנו".
שורה תחתונה: 25 שנה אחרי מותו, לא רק שההתנגדות לקרליבך שככה, ונוכחותו ברחבי העולם היהודי בולטת אף הרבה יותר מאשר הייתה בחייו; עוצמת הנוכחות הזו, והעובדה שהיא כבר מחזיקה מעמד לא מעט שנים, מסמנת את האפשרות שקרליבך ייזכר לאורך זמן הרבה יותר מרוב האנשים שתקפו והחרימו אותו.
