כתב העת הוותיק "המעין" הגיע, בשעה טובה, לכרך ה־60. ואל יהא דבר זה קל בעיניכם. לא רבים הם כתבי העת שהצליחו לשרוד 60 כרכים, ושבעתיים כאשר מדובר ברבעונים. לא כן "המעין". בשנת תשי"ג ראה אור הגיליון הראשון. בעשור הראשון אומנם קרטע התינוק הרך, ואולם מאז תשכ"ד ועד היום אחת לשלושה חודשים רואה אור גיליון חדש, תמידים כסדרם כשעון שוויצרי.
את "המעין" ייסד פרופ' מרדכי ברויאר, ומשנת תשכ"ד ולמשך 38 שנים הוא נקבע בדמותו־כצלמו של העורך האגדי ר' יונה עמנואל. את ר' יונה זכיתי להכיר באופן אישי. לדידי הוא היה התגלמות מיטבית של אסכולת תורה עם דרך ארץ. מחד גיסא לפרנסתו הוא היה אופטיקאי, ומן הסתם יש מן הקוראים שעוד זוכרים את חנות האופטיקה "אולמן את עמנואל" במרכז ירושלים. מאידך גיסא, מדובר היה בתלמיד חכם מובהק. מאמריו, וביותר ספריו, מדברים בעד עצמם – חידושי תורה במגוון רחב של תחומים. ועדיין ייתכן שלא זה עיקר ייחודו של "המעין". העיקר היה פתיחות לקבלת מאמרים מכותבים הנמנים על חוגים תורניים שונים, לעיתים אף "מנוגדים". היות ר' יונה, והיות כתב העת, תוצר של "פועלי אגודת ישראל", אפשרו את ההליכה בין הטיפין ואת ההתעשרות מאלה וגם מאלה. ועוד סגולה לו: היעדר הפליה בין קטון לגדול ופתיחת שערים לכל כותב, ובלבד שמדובר במאמר טוב. מאז שנת תשס"ב עושה העורך הנוכחי – ר' יואל קטן – כל שלאל־ידו להמשיך את הדרך המשובחת שהוריש לו קודמו. לולא שר' יואל הוא קרוב־משפחתי, הייתי אומר שהוא נכנס היטב לאותן נעליים גדולות; בכל מקרה, הגיליונות מדברים בעד עצמם.
לרגל הגיע כתב העת ל"זקנה", ראה אור לאחרונה גיליון חגיגי. גיליון זה מכיל כ־50 מאמרים, הוא משתרע על למעלה מ־500 עמ', והוא נחתם במפתח־מחברים (בלבד) של המאמרים שפורסמו בו במהלך השנים כולן. אין לכחד שסדר מדורי הגיליון הנוכחי אומר דרשני: מדוע להקדים מדור "תלמוד והלכה" למדור "עיוני מקרא"? וכי העובדה שמספר המאמרים (ואולי גם המתעניינים) גדול יותר בראשון מאשר בשני מצדיקה את "עיוות הכתובים"? מכל מקום, בשל היקפו הגדול של הגיליון, סקירה קצרה זו לא תוכל לספק הרבה יותר מ"טעימות". אסתפק אפוא בהתייחסות לשניים מהמאמרים, ואידך זיל גמור.
צא לעבוד!
למאמרו של הרב דייכובסקי אי אפשר שלא להתייחס, ולו רק משום שהוא מבקש להציב תמרור אזהרה בוהק מול ראשי ישיבות, ראשי מוסדות תורניים – לבנים ולבנות – ובעיקר מול בני ישיבה ואברכים ש"תורתם אומנותם". המאמר נפתח בסיפור: "כאשר כיהנתי כאב"ד בביה"ד בתל אביב, עסקתי בתיק שבו תבעה אשת אברך את בעלה למזונותיה ומזונות ילדיה. האברך טען כי כאשר נפגשו לצורך נישואין, שוחחו ביניהם על 'האידאל של חיי התורה' שבהם הבעל יושב ולומד, והאישה אשת־החיל מפרנסת את המשפחה ומגדלת את הילדים, בנוסף לתפקידה הטבעי כעקרת הבית (הכולל טיפול במשק הבית כבישול, כיבוס, גיהוץ, ניקיון וכד'). במסגרת פגישותיהם אמר אותו אברך למיועדת כי הוא מבקש להיות בבחינת 'שבתי בבית ה' כל ימי חיי', והיא הסכימה לכך בהתלהבות, ועל דעת כן נישאו. על כן, כעת שהם נפרדו, לא רק שהוא אינו חייב במזונותיה ומזונות הילדים, אלא שאשתו חייבת במזונותיו שלו! הוא הוסיף שגם חבריו בישיבה שוחחו עם נשותיהם בטרם השתדכו על אורח החיים הצפוי להם, והיה ברור לכולם שהאישה תהיה הנושאת בעול, ולא הבעל".
"במהלך הדיון", מספר הרב דייכובסקי, "שאלתי את הבעל הצעיר האם הוא נישא לזוגתו בחופה ובקידושין. תשובתו הייתה: כמובן שכן, וראש ישיבה פלוני היה מסדר הקידושין. שאלתי אותו האם נתן שטר כתובה לאשתו. גם כאן התשובה הייתה חיובית בהחלט, והוסיף שהכתובה מוסגרה במסגרת דקורטיבית והיא תלויה עד היום בביתם על הקיר. שאלתי אותו: אתה יודע מה כתוב בכתובה? על כך ענה שאינו זוכר בדיוק, אולם היו בה הרבה ביטויים בארמית. אמרתי לו: אני אומר לך בעל פה מה כתוב בכתובה שלך ומה כתוב בכתובות של כל בנות ישראל. כך כתוב. תרגמתי לו את הדברים מילה במילה. אמרתי לו: כל הדיבורים שדיברתם ביניכם אינם עומדים כנגד הכתובה שבה התחייבת, וחייבוך חז"ל, לפרנס את אשתך. אילו היית חפץ להתנות את הנישואין בפטור גמור מכל חיובי הממון היה עליך לכתוב כתובה אחרת. הדיבורים שדיברת עם אשתך לפני החתונה הם בגדר 'התנדבות' בלבד… אבל החיוב העקרוני נשאר עליך, וברגע שאינה מוכנה להתנדב, חובתך המלאה לשאת בעול. כך פסקנו הלכה למעשה". הורה אם כן בית הדין לאברך: "צא לעבוד! חובתך לאשתך ולילדיך גוברת על הכול! אם אתה עדיין רוצה לשבת וללמוד ושהיא תפרנס את הבית – לך ופייס אותה, אולי תתרצה…". בהתאם, ממליץ הרב דייכובסקי: "ראוי שראשי הישיבות ומנהלי הסמינרים והאולפנות לבנות יבהירו לחניכים ולחניכות את הדברים הפשוטים הללו. צריך להודיעם כי זאת התורה לא תהיה מוחלפת, ואין לנו תורה אחרת ההופכת את החיובים שבכתובה מן הבעל אל האישה".
כל אברך בר־דעת לא היה מבקש מראש הישיבה שלו למול את בנו או לסדר לו גט, כל עוד הלה לא התמחה בהיבטים מעשיים אלה. ובכן "כך גם לא ראוי לכבד בסידור קידושין מי שלא מכיר את ההלכות ואת המנהגים על כל פרטיהם הלכה למעשה…
וזה עוד הסיפור הקל. יותר חמור הוא תיאורו את הנוהג הרווח בחוגים מסוימים ש"צד הכלה נדרש לשאת בחלק הארי של 'סידור' בני הזוג, כולל דירה, ריהוט ואף רוב הוצאות החתונה". זאת ועוד, ראשי ישיבות רבים מנחים את תלמידיהם להצטייד בכתובה בנוסח ה"נחלת שבעה", זו שמחייבת בסופו של דבר את החתן – במקרה של גירושין – סכום של פחות מ־3 ק"ג כסף, היינו כמה אלפי ש"ח בודדים. "תמורת סכום זה מקבל החתן את הכול. במידה וצד הכלה נאלץ לשאת בעול העיקרי של רכישת הדירה והריהוט – מדובר לא פעם בסכומים העולים בהרבה על מיליון ש"ח ויותר. הדירה נרשמת בחציה על שם החתן… קשה מאוד להוציא ממנו את מחצית הדירה הרשומה על שמו, כך שתמורת סכום קטן יחסית הוא זוכה במחצית דירה… למעשה אין אפשרות משפטית והלכתית להוציא את מחצית הדירה מן הבעל, גם במקרים שהוא לא שילם עבורה דבר!"
לעוול זה ישנו פתרון פשוט: "הדרך הנכונה היא לנהוג כפי שנוהגים בכל המקומות כשהחתן אינו בן ישיבה: לרשום בכתובה את החיובים הבסיסיים 200 זוז ו־200 זקוקים, ועוד תוספת כתובה בסכום השווה לערך מחצית הדירה הנרשמת על שם החתן. זו גם תהיה סגולה לשלום בית, כי החתן לא יתפתה לגירושין קלים הכוללים גם רווח ממון, וידע שתמורת מחצית הדירה הרשומה על שמו יהיה עליו לשלם תוספת כתובה השווה בערכה לדירה שהוא קיבל. כך הוא הנוסח בכתובות המקובלות בכל ערי הארץ – למעט הכתובות שעליהן ממליצים בישיבות, ושיש בהן עושק גמור של הכלה והוריה".
לבסוף, מתריע הרב דייכובסקי, בעייתית ביותר העובדה שבני ישיבות מכבדים את ראש הישיבה בעריכת קידושיהם. כל אברך בר־דעת לא היה מבקש מראש הישיבה שלו למול את בנו או לסדר לו גט, כל עוד הלה לא התמחה בהיבטים מעשיים אלה. ובכן "כך גם לא ראוי לכבד בסידור קידושין מי שלא מכיר את ההלכות ואת המנהגים על כל פרטיהם הלכה למעשה… אני הגבר נוכחתי לא פעם בקיומן של טעויות הלכתיות מובהקות בגופי הלכות הקידושין שנעשו ע"י רבנים שלא היו בקיאים בנושא", והוא נותן לכך לא מעט דוגמאות, כולל אישית: "לצערי גם הכתובה שלי הייתה פסולה. ראש הישיבה זיכרונו לחיי העולם הבא – מגדולי הגדולים בתורה בדור שלפני הקודם – שגה בדבר בסיסי, ורק מספר חודשים לאחר החתונה, כשהראיתי את הכתובה לרב הראשי הגרא"י אונטרמן זצ"ל, הוא מיד הורה לכתוב כתובה אחרת". סוף דבר הוא מסכם: "סידור קידושין אינו חזנות ואינו כיבוד! צריך לדעת ולהתמחות, ומי שאינו יודע – שלא יהיה לו עסק עמהם". אחר ביקורת נוקבת זו, צריך לומר שהכותרת שנתן הרב דייכובסקי למאמרו: "דילמות בחיובי הכתובה לבני ישיבות שתורתם אומנותם" – עדינה, מאוד עדינה.
עלייה לארץ, ירידה במצוות
עוד מאמר חשוב שראוי להפנות אליו אלומת־אור הוא זה של הרב ד"ר יעקב זיסברג. במאמרו הוא מבקש להוכיח שהעלייה לארץ ישראל הכרחית וכדאית גם כאשר קיים חשש לירידה בקיום מצוות בעקבותיה. את הוכחותיו הוא תולה בדיוקים ממדרש ילקוט שמעוני (איכה, רמז תתרלח), מבבלי כתובות (קי ע"ב), ובעיקר מדברים של הר"ש מוהליבר, האדמו"רים מרוז'ין והוסיאטין, הר"א קלאצקין, הרצ"פ פרנק (עם הערה מסוימת) ועוד.
לטעמי, קיים קושי מתודי ומהותי במאמר זה, שמיעט להביא מדברי החולקים על תפיסה זו, וגם המעט שהובא – רובו "נדחף" להערות שוליים. צוינו בעיקר דברי האדמו"ר מסאטמר ומעט ממצדדיו, ושיטתם זכתה מיידית לביקורת. לטעמי, זו הצגה לא נאותה של הדברים, שכן ישנם לא מעט מקורות משמעותיים וחשובים הסבורים כאסכולה זו, וחבל שכלל לא הובאו. כך לדוגמה כתבו מהר"ם מרוטנבורג, השל"ה, רבי רפאל בירדוגו, רבי יהונתן אייבשיץ, רבי חיים מוולוז'ין, רבי נתן שפירא, רבי אליעזר פאפו (בעל הפלא יועץ) ועוד, שדבר מדבריהם לא הובא. גם אם דרכנו שונה, ודרכנו – ב"ה – מבוססת כהלכה, עדיין אל לנו להעלים את הדעה החולקת ולא לתת לה את "הכבוד" שראוי לה, ולהתמודד איתה.
ועוד מכיל הגיליון שפע מאמרים: כשרות שופר מעובד, חובת האב ללמד את בנו שחייה, תהילים ושיעורי תורה לצורך רפואת חולים, מכתבי הראי"ה קוק בענייני קדושה וצניעות, בחירת יהודי שאינו שומר מצוות למשרה ציבורית, כפיית חיסונים, "פרשנות מעוותת" בספר הכוזרי, סידורי החסידים נוסח ספרד, איגרות חדשות שנוגעות ב"פולמוס רמח"ל", בירור יום פטירת רחל אמנו, זיכרונות ילדות עם החזון איש ועוד ועוד – כלי מחזיק ברכה מלא וגדוש. מה שברור הוא שעתה, אחרי שכתב העת "נפק מכרת דשני" (מועד קטן כח ע"א), עתידו – לפחות כ"שנתון" – בע"ה מובטח.
הרב פרופ' נריה גוטל הוא ראש מערך המחקר במרכז תורה ומדינה בניצן
