לא לפחד מהארוס המתעורר: המתח בין דת, רוחניות ואינטימיות

באחד הרגעים המכווצים במופע המחול "במחיצתך", נראה שהחוזה השותק שבין הרקדנים הולך להתפרק. המחיצות ש"הובטחו" לקהל מראש והפרידו בין "עזרת הגברים" ל"עזרת הנשים" מצטופפות ומתרכזות באמצע החלל הכהה. הרקדן מקיף אותן בצעדים גדולים, מחפש את הרקדנית שפוסעת במקביל לו בצד השני של המעגל המדומיין. הפסיעות הגסות הופכות לריצה חסרת נשימה, לוקח לו זמן לגלות שהוא רודף אחרי האוויר. היא נעלמה. היא כבר לא שם.

המחיצות במופע הן השחקן השלישי בדרמה. בפרוספקט של האירוע הן מבטיחות את גבולות ההלכה: אם אתה גבר לא תצפה ברקדנית מחוללת על הבמה. מה הפרוספקט לא מספר לגבר הסקרן? שהוא יֵדע, ישמע ואולי גם ירגיש שאישה רוקדת אי שם מעבר למחיצה. שיחווה משהו ממה שחוות נשים בבית הכנסת, כשהאירוע המשמעותי מתרחש מעבר למחיצה. שברגעים בהם יראה את הרקדנית, זה יהיה מסביב לסידור ופירוק אינסופי וחסר מנוחה של המחיצות בחלל. שהמתח כל הזמן ירחף באוויר, כי המחיצות לא יפסיקו לנוע לרגע. שהן יהוו מקור לקונפליקט, מאבק, משיכה ושינוי בלתי פוסק של מרחב המחיה של הצדדים. ואחרי כל זה זהו לא מופע מתריס ולא מופע חתרני.

"המחיצה כאיכות מיוחדת שצריך לברר ולדייק"

היוצרת צופיה צאן לור מלהקת נגה (מבית היוצר של המכללה למחול אורות ישראל) והרקדנים אורן טישלר (חוזר בתשובה בן 43) ורות גולן הפיקו יצירה דתית במובן העמוק של המושג. יצירה שחוקרת מרכיב אלמנטרי בחיים הדתיים – המחיצה הפיזית והסמלית שהחברה הדתית מקימה בין גברים לנשים. וכאן גדולתה: היצירה לא מתייחסת אל המחיצה כאל מטרד דתי אנכרוניסטי שצריך להעביר מן העולם, וגם לא כאל גזרת גורל שאין להרהר אחריה, אלא כאל איכות מיוחדת שצריך לדייק ולברר.

השאלה מה לברר ולהפריד ומה לקרב ולייחד מרחפת כל הזמן בחלל. והמאמץ הזה מפתח שרירים מנטליים חדשים. קחו למשל את הרקדן: הריקוד לצד אישה שהוא לא רואה ומעולם גם לא ראה רוקדת, גם לא במהלך החזרות, דורש ממנו עבודה על כל החושים, פרט לראייה, שכן התזמון הכוריאוגרפי חייב להיות מדויק. שם המופע, "במחיצתך", ממחיש את המורכבות הזו: המחיצה שאמורה לחצות ולהפריד דווקא יוצרת חיבור אינטימי ועמוק, אך לא כזה הגלוי לעיניים.

הצפייה במופע עוררה בי מחשבות שהתגבשו לרשימה שבפניכם העוסקת בדילמת הדת והרוחניות, ששאלת גבולות האמנות הדתית היא ענף מרכזי שלה.

הדת כאיום על הרוח

"דתיות מתחילה עם כל אדם צעיר, שהרז מרתיח אותו. הדת אומרת לכפות עליו את מערכתה, שנקבעה קבע עולם… מתוך דתיות קמים הבנים על האבות, כדי למצוא את אלוהיהם. מתוך דת מרשיעים האבות את הבנים, על שאינם נותנים שיכפו עליהם את אלוהיהם "(מרטין בובר, דתיות יהודית).

הביקורת של בובר על הדת ההלכתית הייתה ביקורת רוחנית. הדת, לדידו, חונקת את הרוחניות ולא מאפשרת לה להתפתח. רוחניות – במשמעות של הרחבת גבולות התודעה, הגברת הרגישות המטפיזית וערנות לנוכחות האלוהית בעולם – מתקשה לשגשג במערכת הדתית הלוחצת והצפופה. בכך המשיך בובר את קו הטיעון של א"ד גורדון בספרו "האדם והטבע":

"לא האמונות והדעות, לא החוקים והקבלות הן הדת. הדת היא הרגש הדתי, רגש איחודו המוחלט של האני האנושי עם כל ההוויה העולמית, השגה חווייתית הקודמת להשגה הכרתית".

יש לדברים הסבר פרקטי פשוט. לאדם יש זמן מוגבל. הוא צריך לאכול, לישון, להתפרנס, לגדל משפחה, והזמן הקצוב המוקצה למשבצת הרוחנית בחייו כלה על שעות ארוכות ונטולות השראה בבית הכנסת, דף יומי עם טקסטים משפטיים עתיקים, ולא מעט פעולות רוטיניות של מצוות מעשיות. לְמה לא נשאר לו זמן? לרוחניות עצמה. אותה מחפשים בהפשטה, שירה, אמנות, מדיטציה, התבוננות וכלים נוספים המכוונים להרחבת התודעה ולחידוד הרגישות למטפיסי האלוהי. אין לו זמן למה שהחסידים כינו "דבקות".

גורדון היה זה שהמציא את המילה "חוויה" כשילוב שבין "הוויה" ל"חיים". הוא הבחין בינה לבין ההכרה הרציונלית־רפקלטיבית המשקיפה על הדברים מבחוץ ושומרת על נתק בין המכיר למוכר. הרוחניות אליבא דגורדון היא החוויה הדתית, ששיאה בהתמזגות עמוקה עם הנוכחות האלוהית בעולם. רוחניות צומחת מתוך חוויה הוליסטית ואורגנית, וקשורה בקשר הדוק לגוף ולנפש. לאור זאת נקל להבין מדוע רבנים רבים מדי אינם רוחניים באופן שדיברנו עליו. מרביתם עוסקים בהלכה, בלימוד עיוני ובניהול קהילה ובית כנסת. מיעוטם עוסקים בשאלות חברתיות וציבוריות, בכנסים ופאנלים ומאמרים על פמיניזם ולהט"בים וגיור וכשרות. לאלה וגם לאלה אין זמן לרוחניות, ואם יש, הוא לא חלק מסל השירותים שהם נותנים לקהילה.

אבל זה כמובן הסבר חלקי ולא ממצה. בעומק, הדת בוחרת במודע להתרחק מרוחניות ולמצער לצמצם אותה, כי רוחניות מייצרת אי ודאות גם בדרך וגם בתוצאה. האדם המצומצם לפעולות ומחשבות מוגדרות מוגן יחסית מפני שיטוטים בחלל הפנוי, בבחינת "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר". ויש ממה לפחד. ההיסטוריה היהודית מלאה במשברים ונפילות שהתרחשו כתוצאה מהצפה רוחנית: מהעבודה הזרה בימי התנ"ך, דרך השבתאות והפרנקיזם בעת החדשה, ועד לתופעות של אקסטזה רוחנית בחצרות רבנים בימינו, שלא פעם התגלגלו לעריצות ופוגענות. הדת שונאת סיכונים ולא אוהבת לשלם, ולכן מעדיפה לא להעיר ולא לעורר את האהבה.

העדפה לטרנסצנדנטיות

איך היא עושה את זה בפועל? אפשר להתחיל ב"עבודת המידות", סט הערכים הרגשיים שאותו מעלה על נס כל ספר מוסר יהודי קלאסי: יראת שמים, יראת חטא, ענווה, צניעות, בושה, הכנעה, שפלות. שחקן מקצועי שיתבקש להמחיש את המנעד הרגשי הזה יציג תמונה ויזואלית ברורה למדי: כיווץ, הקטנה, השפלת מבט, הססנות, שיתוק. הרב קוק אמנם הזהיר שאל לה ליראת השמים להפוך ליראת המחשבה, אבל הוא כתב זאת בגלל שהכיר את העולם הדתי נטול המעוף, וידע היטב שיש ממה להזהיר. "עבודת המידות" הגיעה לשיא בימי תנועת המוסר, אולם זוכה גם היום למקום של כבוד בתוכנית הלימודים של כל ישיבה ומדרשה כמעט, מאחר שהיא משקפת את סט הערכים הדתי האינטואיטיבי.

הדת משלמת על כך מחיר כבד. העמדה הירֵאה לא רק מדכאת את החירות ואת רוחב הדעת ההכרחיים להתפתחות רוחנית, אלא גם מונעת כנות ושקיפות עצמית. יהודי שלוקח את "עבודת המידות" ברצינות משקיע הרבה אנרגיה כדי להילחם בעצמו, לרוב לא בהצלחה יתרה. במוקדם או במאוחר הוא יגלה בתוכו את מה שדוברי היידיש מכנים "פאסט־נישט" ("לא ראוי"), ויתרגל להסתיר את החלקים הלא נעימים שבנפש בחצרות אחוריות ובמזוודות עם תחתיות כפולות. זו הסיבה שהעולם הדתי מלא ב"הסתר אסתיר" – כי עוד לפני שהאדם מסתיר את הנפש הגולמית מאחרים, הוא מסתיר אותה מעצמו. ממילא היכולת שלו לפתח קומה רוחנית עמוקה ובוגרת ולגלות את האור מתוך החושך קטנה.

מבחינה תיאולוגית התמונה מורכבת יותר: בניגוד לנצרות המבוססת על דואליזם חריף בין החומר והרוח, היהדות מבקשת באופן מוצהר לחבר ביניהם. ההלכה מלאה בעיסוק במרחבי חיים מגוונים: סדר זרעים, מועד, נשים ונזיקין עוסקים בחברה, במשפחה, בזמן ובמקום. תרי"ג המצוות כוללות לא מעט ציוויי עשה ולא תעשה המכוונים אל הלב. הקב"ה, כך אנחנו למדים, איננו רק טרנסצנדנטי אלא גם אימננטי. אבל משהו בראייה הבסיסית הזו של העולם נעלם כשמגיעים לעיסוק בנפש, ברוחניות ובאמנות.

מופע המחיצות נוגע באתגר שמציב לנו הארוס, אנרגיית החיים שאי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה. כשהארוס מתעורר, האוטומט הדתי בוחר לזרוק אותו מהיד כמו שזורקים תפוח אדמה לוהט. אבל יש גם דרך נוספת: להחזיק את האנרגיה במרחב בצורה עדינה וסימבולית. לגדול ממנה

כשמדברים על הגוף והנפש, ברוב המסורות היהודיות יש העדפה כמעט ברורה לטרנסצנדנטיות. דוגמאות על קצה המזלג: ר' חיים מוולוז'ין היה "מתנגד" והאדמו"ר הזקן מחב"ד היה חסיד. אבל הספרים שלהם, "נפש החיים" וה"תניא", מציעים נקודת מבט די דומה בנקודה הזו: הראשון הסביר שכאשר היהודי לומד תורה ומקיים מצוות הוא "מתקן תיקונים בעליונים" גם מבלי להבין או לחוש דבר. השני טען שהמצוות המעשיות ממשיכות אור מ"סובב כל עלמין" גם בלי חוויה, והחוויה של אהבה ויראה היא רק ערך מוסף, "כנפיים" ולא תנאי הכרחי.

המשפט "רחמנא ליבא בעי" הפך לסיסמה ריקה, כי אף אחד לא רוצה שהלב ייפתח באמת על כל מה שיש בו. תפיסת היסוד היא שהקדוש הוא הנבדל, הרחוק, הבלתי מושג ובלתי נתפס. כתוצאה מכך ספר התניא דורש מהחסידים "איתכפיא" – כלומר מאבק נפשי ורצוני שיטתי נגד הנפש הטבעית, המזוהה עם היצר הרע. לדידו היהודי צריך "לרגוז על נפש הבהמית שהיא יצרו הרע בקול רעש ורוגז במחשבתו. לומר לו אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול" (ספר התניא, פרק כט).

מדכא את היצירתיות

תקנות הצניעות הנזיריות של חסידות גור והטקסטים המביכים של הרב שלמה אבינר באותם עניינים הם מופעים קיצוניים שלא פשטו בציבור הרחב, אולם אם מתבוננים בהיסטוריה של הרעיונות שתיארנו לעיל קשה לומר שהם משוללי בסיס. אגב, יש קשר הדוק בין הנהגות הצניעות הקיצוניות של גור, הכדורים הפסיכיאטריים שמחולקים בחצר לדיכוי היצר המיני והחלטת האדמו"ר לאחרונה למנוע לימוד גמרא בעיון בישיבת שפת אמת. הצד השווה שבהם הוא הרצון לדכא עד כמה שניתן את הארוס והיצירתיות כדי לכונן "קדושה בלי יצר הרע". הוא והרב אבינר רוצים מאוד את "כל הגדול מחברו", בלי "יצרו גדול הימנו". הם לא מקבלים את זה ששני צדדי המשפט הם שני צדדי משוואה.

בהפוך על הפוך, לפעמים הצידוק לחנק הרוחניות מלווה בנימוק מיסטי. קחו את הברלסבר המיישם את העצה של ר' נחמן שלא לשמוע מוסיקה מ"מנגן שאינו כשר" כדי שלא לטמא את הנפש. האם הנפש של הברסלבר הזה תינצל מטומאה? אין לדעת. מה שברור הוא שהפלייליסט שלו יהיה כה מצומק, שמבחינה מוסיקלית הוא יסבול מנכות קשה.

כל זה מתבטא כמובן גם ביצירה הדתית. הספרות הדתית מספקת המחשה טובה לכך: סוף מעשה במחשבה תחילה, ולכן העולם הדתי מחויב לסוף הטוב. הטוב והישר מקרינים לאחור על כל אורך הדרך. לכן הכתיבה הנובעת מהעולם הדתי תהיה זהירה מאוד, לא תיגע בעצבים חשופים, ולא תיקח את הגיבורים למסעות קצה נפשיים שאין לדעת איך הם יסתיימו. ספרות חילונית, לעומת זאת, לא מחויבת לשום דבר מלבד למציאות כפי שהתרחשה. מהכאב אין חובה לצמוח, ומהנפילה אין הכרח לקום. העולם לא מכוון בכוונת מכוון, ולא בא ללמדנו שיעורים ידועים מראש. הוא קיים כפי שהוא ופועלים בו כוחות השוק והנפש. הספרות מתארת אותם, בלי שפיטה, בלי בחירה ובלי מסר, גם לא סמוי. לכן היא לוקחת את הקורא במסע עד הקרקעית, בלי בלון חמצן חיצוני, עד האמת לאמיתה בעירומה המלא, רק עם נשימה עצמאית שלו. בתקווה שיהיה לו מספיק אוויר לצלול, וכולי האי ואולי תישאר לו גם טיפה בשביל לעלות חזרה.

לא כל היהדות היא כזו. ישנן לא מעט מסורות רוחניות שהתעקשו לחבר עליונים ותחתונים ולא נתנו לפחד לנהל אותן. המפורסמת ביותר היא מסורת הבעש"ט. בלב משנתו ניצבת תורת "העלאת המחשבות הזרות", שקובעת שהתפתחות דתית עמוקה אפשרית רק מתוך מפגש ישיר עם החומרים המאתגרים שעולים מן הנפש. הבעש"ט המשיך מסורות קבליות קלאסיות כמו תורת האר"י, שהציבה את הנפש לפני הרוח בהרבה מתהליכי העומק שתיארה, ותפסה את תורת העלאת הניצוצות כמרכיב יסודי במסע ההתפתחות הרוחנית. החסידות המקורית חתרה למפגש יחף וחשוף לחלוטין מול הנפש, הרוח, הנשמה, וגם הגוף. היא האמינה באתוס הזוהרי שרק האור הבא מתוך החושך הוא בעל ערך דתי ממשי.

אבל אפילו בתנועה שהוא עצמו הקים הבעש"ט לא נחל הצלחה. רוב מורי החסידות בדור השלישי דחו את תורת העלאת המחשבות הזרות. בעל התניא, לדוגמה, טען שהיא נכונה רק לצדיקים גמורים שאין להם יצר הרע. קשה לומר שהוא לא היה מודע לכך שהוא עוקר מהשורש את לב משנתו של הבעש"ט, ובכך "מקצץ בנטיעות" כשפי שטען נגדו האדמו"ר מקומרנא. מסתבר יותר שזו הייתה הכרעה מודעת להתקרב אל העולם המתנגדי־שמרני, מתוך הנחה שתורת הבעש"ט ניתנת ליישום רק בקרב אליטות מצומצמות ומסוכנת מדי כהדרכה לציבור הרחב.

חיבורי עומק חדשים

מכאן נדלג אל ההווה. המתח שבין הדת לרוחניות הוא עתיק יומין ולא אנחנו המצאנו אותו, אבל אין אנחנו פטורים מלנסות להתמודד איתו. הסוציולוגיה הדתית לפעמים מייאשת. במקרה הרע הדת היא אינסטרומנט חברתי־פוליטי המפתח מגנוני שליטה, סמכות, הפעלת כוח וגיוס משאבים חומריים (ע"ע הפוליטיקה החרדית). במקרה הטוב היא תנועה חברתית המטפחת ערכים שמרניים: משפחה, קהילה, מסורת וטקסי חיים. שחקנים נוספים הם קבוצות אינטרס שהדת עבורן היא זירת מאבקים או מעבדת ניסויים: פמיניזם, להט"ב, משפחות חד הוריות, בעלי מוגבלויות. הכול חשוב, אבל בתוך כל העומס הזה הרוחניות נופלת בין הכיסאות. מתוך כך גם היצירה הדתית מתקשה להתפתח. כמה קהילות מניחות שבבית הכנסת צריך להתרחש אירוע משמעותי, שהבאים בשעריו צריכים לעבור תהליך פנימי ולחוות התעלות רוחנית, אחרת העיקר חסר מן הספר? לא הרבה.

חשוב לציין שישנה גם התקדמות באזורים לא צפויים. כשלמדנו בשיעור א' הרבנים התנגדו להלל מוסיקלי בטענה שהוא עלול להזכיר מיסה כנסייתית ולפגוע בשמה של הישיבה. חצי יובל אחרי, ההלל המוסיקלי הגדול ביותר מתקיים עם מערכת הגברה בכותל בהובלתו של הרב שמואל אליהו, מגדולי הרבנים החרד"לים. אלא שאלו תופעות קטנות ונקודתיות. הלל מוסיקלי, מנייני קרליבך ומופעי סליחות הם קומץ שאיננו משביע את הארי.

במצב שנוצר, מי שבאמת רוצה לפרוס כנפיים ולעוף נאלץ לנדוד אל מחוזות הרוחניות האוניברסלית. סצנת הרוחניות הכללית – משלל קורסים וסדנאות ועד מעגלי השירה המקודשת – מציעה שימוש נרחב במתודות חדשניות ועתיקות להתפתחות רוחנית מתרבויות העולם. הסצנה הרוחנית ה"חילונית" מגוונת, תוססת, ולרגע לא שוקטת על השמרים.

בתוך המצוקה הזו משהו חדש צריך לקרות, כי לצד הקיבעון של הדת, גנוז בה הון תרבותי־רוחני עצום שאיננו קרוב אפילו למיצוי. עלינו להתגבר על החרדה לתדמית הפנימית והחיצונית, על שנאת הסיכונים והשמרנות הקפואה, ולהיפתח לחיבורי עומק עם מקורות הפריה מעוררי השראה. זה לא אומר פריצת גבולות: יש איכות מיוחדת בעיכול האיטי ובבנייה מדורגת, במתח שבין אור לכלי, תוכן ומסגרת, אנרגיה וחומר. על האיכות הזו חשוב לשמור.

מבלי לדבר על כך מפורשות, מופע המחיצות שפתחנו בו נוגע באתגר שמציב לנו הארוס, אנרגיית החיים שאי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה. כשהארוס מתעורר, האוטומט הדתי בוחר לזרוק אותו מהיד כמו שזורקים תפוח אדמה לוהט. האוטומט הלא־דתי היה שמח להתפרק מולו בניהליזם אם רק ניתנה הסכמה. אבל יש גם דרך שלישית: להחזיק את האנרגיה במרחב בצורה עדינה וסימבולית. לגדול ממנה ולהתברך ממנה. לעשות לה סובלימציה, כלומר לבטא את הארוס בדרכים שאינם מימוש בוטה. בין נזירות לבין פורקן ישנה דרך רוחנית בוגרת שבוחרת לגלות את האלוהות בחיים מבלי להפוך עולם למים.

המחיצה היא אנלוגיה. אפשר לפחד ממנה, לראות בה גורם זר שבא לנתק בין האיכות הגברית לנשית ולהדיר את מי שניצב מאחוריה. אבל אפשר גם לראות בה שותף שלישי למפגש: מתווך חכם שמברר כל איכות בפני עצמה, ומגלה מה קורה כשהאיכויות הקוטביות מתקרבות ונפגשות. מחיצה לא בהכרח מונעת מפגש, לפעמים היא מאפשרת מפגש עמוק יותר. היא הגבול שמאפשר חופש.

האם התחדשות רוחנית צריכה להיות זרם חדש ביהדות? לטעמי עדיף שלא. העולם מלא בתכנים מסעירים שיכולים לקדם רנסנס של תרבות רוחנית־נבואית יהודית, אך לא כדאי להפוך אותם לדגל ולאידיאולוגיה. לטובת מבקשי ההתחדשות, עדיף שהחיפוש שלהם יתקיים בשוליים ולא יהפוך למיינסטרים. מוטב להם למחפשים לסבול קצת מהמבט החשדני של הממסד הדתי. מסעות החיפוש הרוחני מפגישים את האדם עם מחוזות רגש ומחשבה שעליהם נאמר "זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המוות". הם דורשים דיוק מאוד עדין, ובחינה אינסופית של המינון והתזמון. יש בהם מרכיב מאוד אישי ובירור גבולות פנימיים שמשתנה מאדם לאדם. דווקא המבט החיצוני־ביקורתי כלפי החיפוש הרוחני וצורות הביטוי שלו מאפשר לו להישאר מדויק ולא להפוך לעבודה זרה.