צניעות איננה קוד לבוש. צניעות היא תכונת אישיות, מקצתה מולדת מקצתה נרכשת. משמעותה הראשונית בתנ"ך היא כיסוי והסתרה והיפוכה הוא גילוי, החצנה ופרסום. הקב"ה הוא "יושב בסתר". החכם מכל אדם כתב ש"את צנועים חכמה", ובלשון חז"ל, "צנועים" היא מילה נרדפת לאנשים זהירים במצוות ובמעשים טובים. אחת ממעלות הצניעות היא שהיא מאפשרת לאדם לעשות את מה שנכון לו בלא חשש מה יאמרו הבריות והיא מבטיחה שאדם יעשה דברים לשמם ולא כדי להרשים אחרים. לכן נדרשת צניעות גם – ואולי בעיקר – בעשיית מעשים טובים. אפילו בלימוד תורה וקיום מצוות יש ערך מוסף בעשייתם בצנעה.
הצנעת הגוף והחומר היא ענף ממידת הצניעות. מצופה מן החכם שמלבושיו יהיו נאים ונקיים, יכסו את כל גופו, ולא יהיו בולטים ומושכי תשומת לב. ביתו הפרטי של האדם, כמו גם בתי הכנסת ומבני הציבור, אינם אמורים להתבלט בפארם וגודלם. היופי אינו מיועד לפרסום וחשיפה לעין כול. המשכן והמקדש עטויי הדר ותפארת, אך גם בהם עיקר היופי והפאר מוצנעים. המשכן מכוסה ביריעות ותפארת המקדש וכליו סגורים ברובם ומוצנעים מעיני הבריות.
מידת הצניעות אינה קשורה דווקא לענייני אישות ועריות. ההתמקדות בהצנעת ענייני האישות בזמננו נובעת מכך שענייני המין תופסים מקום מרכזי בתרבות הפרוצה שמסביב. בעבר, צניעות בנושאים אלה הייתה נחלת הכלל, ולכן התמקדו בהתמודדות עם היבטים אחרים של הצניעות. חז"ל דרשו מן האדם צניעות בעת אכילתו: "האוכל ברחוב דומה לכלב"; בעת שהוא לומד תורה: "מה ירך בסתר – אף דברי תורה בסתר", ובעניינים רבים.
מול תרבות הפרסום
האתגר הראשון העומד בפני החינוך לצניעות הוא אתגר נפשי־פנימי: בצד התכונות הטבעיות של הענווה, הביישנות והצניעות, יש בטבע האדם גם תכונות הפוכות, של הכרת ערך עצמית, המלווה ברצון להכרה מן הסביבה והשפעה עליה. לדוגמה, חוסר ביטחון עצמי גורם לעיתים לביישנות וצניעות, אך לעיתים הוא גורם לתכונות ההפוכות להופיע: הצורך באישור ובהכרת הערך מן הזולת גורם לבני אדם, בעיקר מתבגרים שזהותם אינה מגובשת עדיין, להחצין את עצמם ולהשמיע קולם ברמה כדי לקבל אישור והכרה מן הסובבים אותם. חינוך לצניעות מחייב התייחסות מערכתית למבנה האישיות, ואינו יכול לבודד את המידה הזאת ולהתמודד רק איתה ישירות.
אתגר שני העומד בפני החינוך לצניעות הוא אתגר היחסיות: הצניעות היא ערך חשוב ויקר בין המידות הטובות, אך היא איננה ערך עליון. קיימים מצבים שבהם נסוגה הצניעות מפני ערכים אחרים. כך, לדוגמה, מביא רש"י שכאשר הבריות לא האמינו שיצחק הוא בנה של שרה שנולד לה לעת זקנותה, הורה לה אברהם: "לא עת צניעות היא… היניקי את בנך". ההנקה בפרהסיה נועדה לשכנע את החשדנים ששרה היא יולדתו של יצחק ואמו האמיתית.
למרות הערך של לימוד תורה בתוככי בית המדרש, לעתים חשוב ללמד תורה בפרהסיה בבחינת "ברחובות תתן קולה". הנביא, המלך או החכם אינם יכולים להסתתר ולהצניע מעשיהם, כי עליהם להשמיע קולם ולהנהיג את הציבור. כאשר כלה נאה וחסודה נמצאת במרכז ההתרחשויות ביום חתונתה היא יוצאת ממרחב הצניעות ללב הפרהסיה, גם אם תהיה מכוסה היטב מכף רגל ועד ראש ופניה מוסתרים בהינומה.
אמנם, גם כאשר נדרשים לוותר על הצניעות במקרים מסוימים הערך עומד במקומו, ולכן גם אם החכם צריך להופיע בציבור בלמדו תורה, הוא עדיין נדרש לנהוג בצניעות בשאר הליכותיו. העובדה שהחתן והכלה פורצים את עולם הצניעות הטבעי להם והופכים להיות כוכבי הקהל לשעה אינה מתירה להם להתלבש או להתנהג באופן לא־צנוע.
העובדה שהצניעות אינה ערך מוחלט עלולה ליצור בלבול ואי־בהירות. מהם הגבולות, מתי צריך להצטנע ומתי "עת לעשות לה'" ולפרסם מעשיך הטובים? דווקא המנהיגים האמורים להיות דמויות הזדהות לכל מידה טובה נדרשים לעיתים לתפקד בחוסר־צניעות, והתלמידים או החסידים נוטים לחקות התנהגויות אלה, אף על פי שאינן ראויות להם. ערך הצניעות המגולם בפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה" נסוג בימינו, גם בקהילות שמרניות ביותר, מפני הרצון והצורך של הנשים לפעול וליצור בחברה ובעולם, אך אינו מצדיק ויתור גורף על מידת הצניעות.
אתגר שלישי העומד בפני החינוך לצניעות בימינו הוא אתגר הבא מן החוץ: היפוכה של גישת הצניעות העברית נמצאת בתרבות היוונית שהיא תרבות של גילוי וחשיפה. הדבר ניכר ביחסה של התרבות היוונית לחשיפת גוף האדם. ספורט נעשה בעירום, הציור והפיסול מפארים את גוף האדם הערום. ההערצה היוונית ליופי הגלוי ובכלל זה לגוף האדם, נדחית על ידי חז"ל בטענה שאפילו כשאדם הראשון נברא וכאשר תינוק נולד, הוא מעוטף ומכוסה.
בתרבות המערב של זמננו חברו יחדיו כמה גורמים המקדשים את תרבות הפרסום וההחצנה היוונית. החל מעידן הרנסנס חזרה אירופה אל תרבות היופי, הטבע והגוף היווניים. ירידת הנצרות ועליית החילון האיצו את התהליך. תורת הנפש של פרויד והבאים בעקבותיו קידשה מלחמה על מסתרי הנפש וראתה בחשיפת הנגעים והמאוויים הכמוסים חלק מתהליך הריפוי והתיקון של האדם. מערכות המשפט והמדינה במשטרים הדמוקרטיים הציבו את הביקורת החושפת ככלי החשוב ביותר לשמירת טוהר המידות והקנו לתקשורת הפולשנית והחקרנית את המעמד היוקרתי של "כלב השמירה של הדמוקרטיה". הליברליזם וערכי החופש מעוררים התנגדות לכל כפייה של נורמות התנהגות מגבילות, ובכלל זה התנגדות להגבלות על החשיפה העצמית ולקביעת נורמות של לבוש על ידי החברה.
על כל אלה הצטרפו בשנים האחרונות כלי המדיה הדיגיטלית, המעודדים חשיפה עצמית ופרסום אישי מן העבר האחד, ופרסום מידע על הזולת ללא גבולות וכמעט ללא הגבלות מוסריות וחוקיות מן העבר האחר. בעולם שבו הפתגם "עשית ולא פרסמת כאילו לא עשית" הפך לעיקר אמונה, החינוך היהודי המסורתי לצניעות נתקל באתגרים שלא ידע מימיו. המלחמה החשמונאית של זמננו בהתייוונות מחייבת התמודדות ערכית ישירה עם תולדותיה של תרבות יוון החושפנית.
כשהסביבה משתנה
אם לא די בכל האתגרים הללו, קיימת בעיה מיוחדת נוספת הנוגעת להלכות צניעות בלבוש, בעיקר במלבושי הנשים.
כידוע, תפקיד ההלכה הוא לקבע דרכי פעולה והתנהגות על פי הערכים והמצוות של התורה. אך לעיתים נוצר פער בין הערך הראשוני של המצווה לבין הדפוסים המעשיים שיצקה לו ההלכה. הדוגמה המפורסמת ביותר הוזכרה כבר במשנה: "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים". המחיר של מיסוד התפילה בנוסחאות קבועות, בזמנים קבועים, בבית הכנסת ובמניין עשרה, הוא צמצום של ממד העבודה שבלב. נוצר מתח מתמיד שמעסיק את קהל המתפללים ואת החינוך לתפילה מימיו של רבי אליעזר בן הורקנוס עד עצם היום הזה.
כך קרה גם להלכות צניעות, בעיקר בתחום הלבוש וביותר בלבוש הנשים. כאשר הלבוש בחברה הסובבת הוא צנוע, יכולה גם הנערה והאישה הדתית לחיות בשלום עם דרישות הלבוש הצנוע של ההלכה. אולם כאשר הלבוש בחברה הסובבת שונה באופן קיצוני מדרישות ההלכה, נוצר קונפליקט מוזר. להופיע במעיל שחור ארוך ושטריימל בטיש חסידי בשבת זו צניעות, אך מי שנכנס כך לתפילה בבית הכנסת של קיבוץ לא יופתע מכך שכל העיניים ננעצות בו. בדומה לכך, מי שמתלבשת צנוע בתוך חברה שמתלבשת אחרת מושכת את העין ואת תשומת הלב באופן בלתי צנוע בעליל.
נחשוב על הדוגמה של מסדר חיילות צועדות בסך, כשרק אחת או שתיים מהן לובשות חצאית ארוכה. מי תמשוך את עין המתבונן מתוך כל הפלוגה הצועדת בסך? דווקא החיילת הדתית המבקשת לשמור על גדרי הצניעות ההלכתית חייבת לוותר על ערך הצניעות שעליו חונכה ולהבליט עצמה לעין כול – בלבושה הצנוע! כך חשות נשים דתיות רבות הלומדות או עובדות בסביבה חילונית והן חריגות על רקע הסביבה בכיסוי הראש שלהן.
האמורא רב אדא בר אהבה ראה אישה לובשת "כרבולת" (כך לשון הגמרא) בשוק, ותלש אותה מעליה בשל חוסר הצניעות שבה. דומני שתחושת חבישת הכרבולת מלווה כל כלה צעירה במחננו במשך תקופה לא קצרה אחרי הנישואין. לא תמיד התחושה הזאת נעלמת אחרי זמן ההתרגלות ולעיתים היא מופיעה מחדש עם המעבר להקשר חברתי אחר. לעיתים הסרת כיסוי הראש אינה נובעת מחוסר צניעות אלא אדרבה, מהרצון להפסיק לשאת את הכרבולת. התחושה הזאת מוכרת היטב גם לתלמידות מערכת החינוך הדתי, הסבורות שריבוי העיסוק בצניעות מלבושיהן הוא עצמו תופעה בלתי צנועה בעליל.
יש להודות שלא תמיד החינוך לצניעות והחינוך לשמירה על הלכות לבוש עולים בקנה אחד. אולם כשם שהחסידות לא פטרה איש מלהתפלל שלוש תפילות ביום כסדר וכנוסח שתיקנו חז"ל, גם אם הדבר מקשה מאוד על התפילה ברגש, בהתעוררות ובכוונה, כך גם ההתנגשות בין ערכי הצניעות לבין העיסוק בקוד הלבוש והלכותיו אינה יכולה לפטור מלעסוק בו ולעיתים החובה ההלכתית לכסות ראויה גוברת על התחושה הפנימית של חוסר הצניעות.
להסביר את האמת
צניעות, הלכות לבוש וקוד לבוש אינם זהים. הזיהוי הפשטני ביניהם מקל לפעמים על ההסברה הדתית והחינוכית, אך לעיתים הוא דווקא מזיק, ובוודאי מטעה. לא כל חובה הלכתית הנוגעת ללבוש נובעת מהלכות צניעות. שתי דוגמאות מובהקות הן המכנסיים וכיסוי הראש. המקור הראשון לכל דיון על לבישת מכנסיים לבנות הוא איסור "לא ילבש". יש אומרים שבימינו מכנסיים כבר אינם לבוש מיוחד לגברים. וגם מבחינת גילוי וכיסוי, במקרים רבים מכנסיים עדיפים על חצאית. חובת כיסוי שער האישה הנשואה אינה מתחילה משיקולי צניעות, ולא כל "שער באישה ערווה". שכן אילו כך היה – היו מחייבים גם את הפנויות בכיסוי שערן.
בנוסף להיבטים המידותיים וההלכתיים, הדיון על הלבוש כרוך גם בשאלות חברתיות – מהכיפה ועד השטריימל, מהחאקי והג'ינס ועד החליפה והטוקסידו. הזמן, המקום, ההקשר והחברה מציבים דרישות, וגם אלו המתעקשים שלא להיכנע לקוד החברתי ולמוסכמה הסביבתית ובאים לקונצרט בחורף במכנסיים קצרים ולחוף הים בקיץ בחליפה ומגבעת משחקים במגרש החברתי ונעזרים בקוד הלבוש המקובל כדי להביע את חריגותם.
מותר וכנראה גם הכרחי לכל חברה וקהילה ליצור "קוד לבוש", גמיש יותר או פחות, משיקולים חברתיים שאין כאן המקום לפרטם. יש מסגרות קשוחות יותר הדורשות מדים ממש ויש מסגרות חופשיות יותר, שגם אם אינן מציבות דרישות פורמליות של לבוש, יגרמו לאדם שאינו משתלב בקוד החברתי להרגיש אי־נוחות, אלא אם כן הוא נהנה להיות החריג והדווקאי. גם בתי ספר ומוסדות חינוך נדרשים להגדיר קוד לבוש, וברור שבתי ספר דתיים יבקשו להתאים את קוד הלבוש שלהם גם לערכים של צניעות וגם לדרישות ההלכה. בה בעת צריך לזכור שבני הנוער נדרשים, לא פחות מן המבוגרים ולפעמים גם יותר, לתפקד ולתמרן במערכות חברתיות שונות המציבות קודי לבוש שונים: בית ההורים, המוסד החינוכי, תנועת הנוער, החברה הקהילתית ביישוב או בעיר, והחברה הכללית.
בימים שבהם ניהלתי בית ספר תיכון תורני לבנים, לא היה שבוע שבו לא נדרשנו לדיון באורך שערם של בנים. בתחילת הדרך מוקד המתח היה סביב הרצון לגדל שער ארוך, ומאחור יותר הוסט מוקד המתח לכיוון מגמה אופנתית הפוכה – גילוח הראש למשעי. היו בין המחנכים שחשבו שיקל עליהם לחייב את התלמידים לתספורת "תקינה" בטיעונים הלכתיים של חציצה לתפילין וגילוח הראש אסור מדין "בל תקיף". אבל התלמידים ידעו תמיד גם למצוא מקורות וסימוכים להתיר. עמדתי הייתה להסביר לתלמידים את האמת: מה שמטריד אותנו, הורים ומורים, אינו שורת הדין ההלכתית, אלא ההופעה שאינה הולמת את המוסכמות בקהילתנו.
אם ניצור הבחנה ברורה יותר בין החינוך לצניעות כמידה מן המידות של האדם לבין דרישות הלכתיות בתחום הלבוש, ובין שני אלו לציפייה הלגיטימית לשמירה על קוד לבוש מוסדי, קהילתי או חברתי, יקל על ההורים ועל הרבנים, על המורים והמורות ועל תלמידים ותלמידות לעכל ולהבין את הציפיות והערכים המבוקשים מהם.
חינוך לצניעות יתמקד בתחום המידות, חינוך להלכה יתמקד בהלכה, והדרישה לקוד לבוש תוצג בהתאם להקשר החברתי. בכל שלשת המישורים הללו, הדוגמה האישית היא הכלי החינוכי העיקרי ובית ההורים הוא הזירה הבסיסית והחשובה ביותר לעיצוב דמותו של הילד והמתבגר. הילדים מחקים את ההורים ולומדים מהם מידות, מחויבות להלכה, וגם את הפרק החשוב של כיצד מתמרנים בין הדרישות של המערכות החברתיות השונות שבתוכן הם מתפקדים. אם "הבגד עושה את האדם", אזי הבגדים של ההורים עושים הרבה בחינוך הילדים.
