פרשת גירוש ישמעאל מבית אברהם היא אחת הפרשות הקשות בסיפורי אברהם. אין אנו זקוקים לפרשני המקרא כדי לדעת זאת. התורה מעידה על כך בעצמה. תגובת אברהם לדברי שרה אליו, "גרש האמה הזאת ואת בנה", היא "וירע הדבר מאד בעיני אברהם". זו הפעם היחידה בכל סיפורי אברהם שדבר כלשהו נחשב לרע בעיניו. על אנשי סדום הרעים התפלל. לעקדת יצחק הלך ללא שאלות. סילוק ישמעאל היה בעיניו רע.
לכאורה שרה יוצאת מן הסיפור כשידה על העליונה. אלוהים מצדיק אותה ומורה לאברהם לשמוע בקולה. מכאן למדו חז"ל ששרה הייתה גדולה מאברהם בנביאות. אך האמנם ניצחה שרה בוויכוח עם אברהם? קריאה מעמיקה בפרשה חושפת תמונה מורכבת מכך.
איום מצד הגר
פרשת גירוש ישמעאל נפתחת בסיפור הולדת יצחק, ולא בכדי. קשר עמוק קיים בין שני הסיפורים. כאשר נולד יצחק, דורשת שרה את שמו: "צחוק עשה לי אלוהים כל השומע יצחק לי". הצחוק מעיד על ההפתעה ואי־ההיתכנות שטמונות בכך שאישה בת תשעים שנה יולדת ומיניקה את בנה.
אבל יש צחוק ויש צחוק. צחוק יכול לנבוע משמחה ואמונה. כזה היה צחוקו של אברהם כשהתבשר על הולדת בנו. כזה היה צחוקם של מקורבי אברהם, שלהם עשה "משתה גדול ביום היגמל את יצחק". אבל יש צחוק שנובע מספקנות. זהו הצחוק הציני, שמסרב להאמין. את הצחוק הזה צחק כנראה ישמעאל:
ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק. וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו.
חז"ל ייחסו מעשים נוראיים לישמעאל – גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, אבל פשטו של מקרא מלמד ש"חטאו" של ישמעאל היה בכך שצחק על יצחק. ייתכן שערער על זהות אמו וייתכן שרק הזכיר לו מי הבכור האמיתי בבית אברהם. בין כה ובין כה שרה איננה יכולה לסבול זאת. הפסוקים מלמדים שמה שהפריע לה לא היה החינוך הקלוקל שקיבל יצחק מישמעאל, אלא צחוקו של ישמעאל שערער את מעמדה בבית אברהם. את ישמעאל היא רואה כ"בן הגר המצרית". בעיניה צחוקו איננו רק שלו, אלא הוא המשך לזלזול שהפגינה הגר כלפיה כשהייתה בהיריון.
על כן דרישתה מאברהם היא "גרש האמה הזאת ואת בנה". יותר משהיא מבקשת לגרש את ישמעאל, היא מעוניינת בסילוק הגר, המופיעה ראשונה בפסוק. נוכחותה מאיימת עליה ועל היוצא הטרי מחלציה. היא מזכירה לאברהם שישמעאל הוא רק בן של אמה, לא יותר מכך, ועל כן אין הצדקה לחיבור שלו עם בנה, יצחק, שאותו היא מזכירה בשם.
אך אברהם מתקשה להישמע לה. הדבר רע בעיניו לא משום הגר, שממנה הוא מוכן להיפרד, אלא משום שישמעאל הוא בנו: "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו". וזהו שורש ההבדל בינו ובין שרה ביחסם לישמעאל. בעוד שרה מחשיבה אותו כ"בן האמה" אברהם רואה בו את "בנו". ואיזה אב יסכים לגרש את בנו מן הבית?
פשרה מן האלוהים
הקרע בין שרה ואברהם גדול. הם אוחזים בשתי נקודות מבט הפוכות על ישמעאל, שלא ניתנות לגישור. עד שאלוהים מתערב:
ויאמר אלוהים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך. כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע. וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא.
רבים נוטים לראות בדברים אלה של אלוהים הכרעה ברורה לטובת שרה, אך אין הדבר כן. אלוהים אומר כאן שני דברים, ובהם הוא למעשה מצדיק את שני הצדדים.
במשפט הראשון מצדיק אלוהים את שרה. אכן יצחק הוא בן הגבירה ובו תתממש ברכת הזרע. לכן אין לאברהם מה לחשוש מהפרֵדה מן הנער ישמעאל ומאמו. אך אלוהים לא מסתפק בכך, ומוסיף לדבריו הבטחה שמצדיקה את אברהם: ישמעאל הוא אכן זרעו של אברהם ולכן גם הוא יזכה לברכה, להיות גוי גדול. מבחינה ספרותית, מאלף לראות כאן כיצד אלוהים משכין שלום בין עמדותיהם הסותרות של אברהם ושרה באמצעות כינוייו של ישמעאל. כשהוא מצדיק את שרה הוא מכנה את ישמעאל "נער", וכמו מכניס לשם את מבטו של אברהם; וכשהוא מצדיק את אברהם הוא מכנה אותו "בן האמה", כמבטה של שרה עליו.
דברים אלו של אלוהים הצליחו להרגיע את אברהם והוא ממלא אחר הצו:
וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה ותלך ותתע במדבר באר שבע.
כבר עמדנו בעבר על ההבדל שבין הפעלים "גירוש" ו"שילוח" במקרא. גירוש הוא ביטוי לכך שאין המגרש מעוניין שהמגורש יחיה במחיצתו. שילוח, לעומת זאת, הוא בקשת ייעוד למשולח במקום אחר. כאן אברהם איננו מגרש את ישמעאל והגר אלא משלח אותם. הוא מבקש להעניק להם את ייעודם, כפי שאלוהים הבטיח לו. הוא צופה שישמעאל יהיה לגוי גדול בבאר שבע, שם יוכל לגדול בשלווה, מבלי לאיים על שרה. מבחינה זו, מעשה השילוח של אברהם מבטא יותר היענות להבטחת ה' אליו מאשר לדרישתה של שרה ממנו.
פרשה זו מלמדת על מעמדו המורכב של ישמעאל בבית אברהם. ישמעאל הוא בנה של שפחה, אבל גם בכורו של אברהם, ואת הזכות הזו לא ניתן לקחת ממנו. על כן, מאז ועד היום, יבוא אותו בן, ששם ה' מצוי אף בשמו, ויצחק על בן הגבירה בטענה שהוא הבכור האמיתי והוא היה כאן קודם. וכיצד אנו נגיב לו? האם נאמץ את מבטה של שרה ונדרוש את גירושו, או שמא נכיר בזכותו ונבחן כיצד אנו נפרדים ממנו בשילוח שיעניק לו את ייעודו, כבן אברהם?
