מדי שנה מתקיים מחנה קיץ של צעירי הקהילה היהודית בגרמניה בעיירת נופש קטנה וציורית בשם גטאו א־מרה. לפני כעשור הייתי איש צוות באותו מחנה קסום, שהיה משותף לתנועת בני עקיבא ול־ZWST, ארגון הצעירים של הקהילה היהודית. באותן שנים ביקרתי בכמה וכמה קהילות יהודיות ברחבי גרמניה, ונחשפתי לקבוצה מסוימת של יהודים שלא הכרתי. מדובר היה בבני נוער ש־90 אחוזים מהם היו ממוצא רוסי או יוצאי בריה"מ לשעבר, אשר הוריהם היגרו לגרמניה, או שהם עצמם היגרו אליה בצעירותם. הזהות שלהם הייתה מאוד מורכבת. מצד אחד הם היו גאים במורשתם הרוסית, ומצד שני הם היו מהגרים במדינה חדשה ומערבית שקיבלה אותם בזרועות פתוחות, כשבתווך הזהות היהודית שנחלשה מאוד בתקופת בריה"מ וקיבלה כעת הזדמנות שנייה.
אני זוכר בבירור את המדריך שרצה להעביר את השיעורים שהכין מראש ברוסית, ואילו ההנהלה הסבירה לו בנימוס שהשיעורים חייבים להיות בגרמנית. אותו מדריך, שליח ישראלי יוצא בריה"מ, לא דיבר גרמנית, ונאלץ לוותר על השיעורים. ההתעקשות על השפה הגרמנית נבעה מכך שתקציב המחנה ורוב הפעילויות של הארגון הגיעו ממשרד ממשלתי האחראי על האינטגרציה של המהגרים בגרמניה. על כן, בפעילויות אסור היה לדבר בשפת המוצא, אלא רק בגרמנית. מבני הנוער עצמם שמעתי ביקורות מגוונות: חלקם אמרו שהם "לא גרמנים" וכי הם חיים כעת בגרמניה, כמעין תחנת מעבר; אחרים דווקא הזדהו מאוד עם מדינתם החדשה, ואחרים הסבירו שאמנם טוב להם, אך המורכבות של המגורים במדינה שבה השואה כל כך נוכחת מקשה עליהם את ההזדהות כגרמנים.
ויזות ותנאים סוציאליים
אנו ממעטים לשמוע על יהודי בריה"מ שחיים בגרמניה. רק לפני כמה שבועות, בעקבות הפיגוע מחוץ לבית הכנסת בעיר האלה בעיצומן של תפילות יום הכיפורים, נחשפה הקהילה הזו מעט. מביני עניין סיפרו שמדובר בקהילה קטנה מאוד, שכל חבריה הם יוצאי בריה"מ. כשראש הקהילה התראיין באנגלית לכלי התקשורת השונים, מבטאו הרוסי ניכר. ברחבי העולם חיים כיום מיליוני יהודים יוצאי בריה"מ לשעבר, המוגדרים לא אחת "יהודים דוברי רוסית", אם כי לא כולם היגרו ממדינות דוברות רוסית וחלקם הגיעו מגיאורגיה ומאוקראינה.
אלכס סלסקי: היהודים דוברי הרוסית באמריקה כבר לא רואים את עצמם כמהגרים, אלא חלק מאמריקה העובדת. הם גם בעד ישראל חזקה, ישראל שלא מצטדקת. הם תומכים בימין כלכלי אך גם בימין המדיני. הצעירים כבר מרגישים אמריקנים לכל דבר
אליעזר נוי מתגורר בברלין כבר שש שנים. הוא אחראי על כל הפעילות של ארגון ״עולמי״ בגרמניה, הנעשית יחד עם ארגון ״מוזאיק יונייטד״, ומטרתה לחזק את הזהות היהודית והציונית בקרב צעירים יהודים ברחבי העולם. "בסוף המלחמה כמעט לא היו יהודים בגרמניה", אומר נוי. "אחרי השואה היהודים עלו לארץ או היגרו לארה"ב. בשנת 1991 היו בגרמניה כ־50 אלף יהודים. גרמניה החליטה להשוות את מספר היהודים בגרמניה לזה שהיה לפני המלחמה, וכך העניקה ויזות והבטיחה תנאים סוציאליים ל־250 אלף מיהודי בריה"מ. כתוצאה מכך, קהילה של 50 אלף יהודים קלטה 250 אלף יהודים מבריה"מ. היום, מרבית היהודים בגרמניה הם יוצאי בריה"מ ודוברי רוסית. בכל קהילה יש בין 70 אחוז ל־99 אחוז דוברי רוסית".
"עולמי" ו"מוזאיק יונייטד״ מקיימות פעילויות שמטרתן לחזק את הקשר של הקהילה ליהדות, לצד שיעורי עברית, קבלת שבת ועצות להתמודדות עם אנטישמיות במדיה החברתית. "לפעילויות שלנו כולם מגיעים", אומר נוי, "לכולם חשוב לחזק את הקשר, בעיקר הקהילות מבריה"מ שמאוד רוצות להיות מזוהות עם היהדות. הדור הראשון שהגיע לגרמניה חיפש משמעות וזהות, והרגיש לא שייך לשום מקום. הם לא הרגישו גרמנים, לא רוסים ולא יהודים. עכשיו יש כמובן קשר מאוד חזק״.
המוסד החשוב: החברה קדישא
פרופ' זאב חנין, המדען הראשי של משרד העלייה והקליטה, נחשב למומחה ליהדות דוברת הרוסית בארץ ובעולם. לטענתו, על בסיס המחקרים הקיימים, ישנם היום כשלושה מיליון יהודים יוצאי בריה"מ ברחבי העולם, והם מתחלקים בצורה גסה לשלושה אזורים: מדינות אנגלו־סקסיות, מדינות בריה"מ לשעבר ואירופה, וישראל. לפי הערכה של פרופ' סרג'יו דלה פרגולה, בישראל חיים כמיליון יהודים יוצאי בריה"מ, וכ־900 אלף יהודים חיים במדינות בריה"מ לשעבר.
באירופה המאוחדת, לדברי חנין, חיים 180 עד 200 אלף יהודים. בארה"ב ובקנדה יש קרוב ל־700־600 אלף יהודים דוברי רוסית. חנין מסביר כי בקרב היהודים בישראל, "20 אחוז הם יהודים דוברי רוסית, ובבריה"מ לשעבר מדובר ב־100 אחוז מהקהילה. מאידך, בארה"ב מדובר בכעשרה אחוזים, ובאיחוד האירופי כ־15 אחוזים מכלל היהודים".
לפי הערכתו של דלה פרגולה, בגרמניה חיים כ־130 אלף יהודים. מתוכם, אומר חנין, כ־100־110 אלף הם דוברי רוסית. חנין טוען כי הקהילה היהודית בגרמניה לא השכילה לקלוט את היהודים דוברי הרוסית. "הקהילה הוותיקה יותר בגרמניה פספסה אותם", הוא אומר. "הגישה בגרמניה שמרנית מאוד, והתנגדה לזהות יהודית־רוסית בגרמניה, ואילו הזהות היהודית־רוסית היא חלק מהותי מהאופן שבו הם רואים את עצמם. צריך היה לאפשר להם לשמור את היהדות הרוסית ולחבר אותה ליהדות הגרמנית, אך הגישה הייתה 'להיות יהודי־גרמני – או לא כלום'.
"לצערי, המוסד היהודי־קהילתי הכי חשוב כיום ביהדות גרמניה הוא החברה קדישא. יש יותר לוויות מאשר כל אירוע אחר. תוסיף לכך את העובדה שרוב היהודים הגרמנים היום הם צאצאים למהגרים מפולין ומצ'כיה או מהגרים בעצמם. הם החזיקו את המוסדות הקהילתיים ולא נתנו למהגרים אחרים להשתתף בתהליך קבלת ההחלטות, בתקציבים, במשאבים ובנכסים. כל הניסיונות לעשות הפיכות וליצור אליטה חדשה בקהילות החשובות לא צלחו".
חנין מספר כי רבים מהמהגרים היהודים שהגיעו לגרמניה מבריה"מ לשעבר כבר אינם קשורים לקהילות היהודיות, וחלקם גם עזבו את גרמניה. "ההתבוללות וההגירה גרמו לכך שהקהילה הרבה פחות גדולה ממה שהייתה יכולה להיות. חלקם עלו לישראל, רבים היגרו לארה"ב, ואחרים פשוט לא מחוברים לאף פעילות יהודית".
חנין מעיד כי ישנם כמה מאפיינים ליהודים דוברי רוסית בכל רחבי העולם, שלא רלוונטיים רק לגרמניה. "יהודים דוברי רוסית רואים ביהדות עניין אתני, לא דתי. אנחנו יהודים כי יש לנו לאום יהודי – זו הגישה שלהם. בדור הצעיר יש כל מיני שאיפות פוסט־מודרניות של להיות גם יהודי־רוסי וגם גרמני; שלהיות יהודי זה אתנוס, עם, והגרמניות היא אזרחות בלבד. תופעה נוספת היא האורבניזציה: למרות שניסו לפזר את היהודים הרוסים בגרמניה, כמו גם בישראל, בסוף הם מתרכזים במרכזי התעשייה, התרבות והכלכלה הגדולים ביותר. ויש גם מאפיין פוליטי: כמעט בכל מקום, היהודים יוצאי בריה"מ מצביעים לימין המתון, הליברלי.
"אם 70 אחוזים מיהודי ארה"ב הצביעו למפלגה הדמוקרטית, שבעים אחוזים מהיהודים דוברי הרוסית בארה"ב הצביעו למפלגה הרפובליקנית ולדונלד טראמפ. יהודים דוברי רוסית בעולם עדיין מאמינים שהם חלק ממה שנקרא 'תפוצה רוסית חוצה לאומים'. הם מרגישים שייכים לקומונה גדולה שמרכזה אינו במוסקבה או בניו יורק, אלא בירושלים. לצד זאת, היהודים דוברי הרוסית מחוברים מאוד לישראל. לכל יהודי דובר רוסית יש קרוב משפחה ממדרגה ראשונה בישראל, וזה מאפיין מרכזי בזהות שלו".
חנין מציין שהיהודים דוברי הרוסים חלוקים עמוקות עם יהודי ארה"ב, ועם היהדות הפרוגרסיבית באופן כללי, על רקע היחס לישראל. "בעיניהם, הקהילות הפרוגרסיביות לא מספיק תומכות בישראל, ולכן כל נשיא פרו־ישראלי יזכה ליותר קולות מהמועמד השני, יהיה אשר יהיה. כל מי שיגיד שפתרון שתי המדינות איננו רלוונטי יקבל קול אוטומטי של יהודים דוברי רוסית בארה"ב. מאידך, הם לא מזדהים עם שני ערכים שמרניים – גירושין והתנגדות להפלות".
יהודים מ'כנר על הגג'
מי שמכיר היטב את הנושא הוא אלכס סלסקי, המשמש כיום מנכ"ל ביתנו העולמית, העוסקת, דרך המוסדות הלאומיים, בקשר עם יהודים דוברי רוסית ברחבי העולם. סלסקי אף שימש שליח הסוכנות היהודית לניו יורק, שם בין היתר עבד עם מהגרים מבריה"מ לשעבר, ולאחר מכן כדוברו ויועצו של ראש הממשלה נתניהו לתקשורת בשפה הרוסית בארץ ובעולם. הוא אינו מופתע מכך שרוב היהודים דוברי הרוסית בארה"ב תומכים בטראמפ. "הם כבר לא רואים עצמם כמהגרים, אלא חלק מאמריקה העובדת", הוא אומר, "הם גם בעד ישראל חזקה, ישראל שלא מצטדקת. הם תומכים בימין כלכלי אך גם בימין המדיני. כמובן שהמבוגרים יותר בעד מדינת רווחה, אבל הצעירים כבר מרגישים אמריקנים לכל דבר".
למה יש פער עצום בין היהודים דוברי הרוסית בארה"ב לבין הקהילה היהודית הממוסדת והוותיקה יותר?
"מכיוון שבעיני היהודים דוברי הרוסית, היהדות הממוסדת היא רפורמית או קונסרבטיבית. מבחינתם, זו מקשה אחת. מהצד השני הם רואים את האורתודוקסים, ולא יודעים להפריד בין הזרמים בתוך האורתודוקסיה. הם לא מכירים את הקהילות לעומק, אבל הנטייה שלהם היא לכיוון האורתודוקסי, גם כי רובם חילונים, כתוצאה משבעים שנות שלטון סובייטי שניסה בשיטתיות להרוס את זהותם היהודית, אבל גם בגלל שרובם דור שלישי או רביעי לחסידים שחיו בתחום המושב. בזיכרון היהודי שלהם, היהדות היא חרדית־חסידית.
רומן קוגן: ברוסיה, המילה 'התנדבות' שימשה בעיקר את המפלגה הקומוניסטית. מראש אמרו לנו שזה לא יתפוס כי רוסים לא מתנדבים, והוכחנו שזה לא נכון. יש כאלה שישלמו באוקראינה חצי מהמשכורת החודשית כדי להשתתף בכמה ימים של 'לימוד'
"בנוסף, יש את חב"ד בבריה"מ ובארה"ב שעובדים עם הקהילות. הם הגוף הכי מקרב, ויש להם השפעה גדולה ביותר על היהדות דוברת הרוסית ברחבי העולם. חשוב לזכור שהיהדות בארה"ב היא דת, והיהדות הלאומית של דוברי הרוסית מתבטאת בקשר החזק שלהם עם מדינת ישראל והציונות, ובקרובי המשפחה שלהם בישראל".
כמו בגרמניה, גם בארה"ב שילובם של היהודים דוברי הרוסית לא היה פשוט, אך בארה"ב הם לא הרוב. "למרות שעברו כבר שלושים שנה", אומר סלסקי, "הממסד השליט, המרכזי, היהודי, לא השכיל וגם לא רצה לשלב אותם בהנהגה. המאמצים שנעשו היו מעט מדי ומאוחר מדי".
למה?
"משום שהקהילה היהודית־אמריקנית, שהיא ברובה רפורמית וקונסרבטיבית, ככל שהיא מדברת יפה על שילוב, בפועל היא דואגת לעצמה ולשימור מעמדה. למה לשלב קהילה חדשה, שונה? יש לצד זאת גם הרבה מאוד בורות והתנשאות: 'אנחנו נעשה בשבילכם את מה שאנחנו מאמינים שנכון, בדרך שלנו, במקומות שלנו'. במקומות מסוימים, הרפורמים פועלים כנגד השילוב. אנחנו, תנועת ביתנו העולמית ביחד עם השותפים שלנו בקהילה, מנסים לשנות זאת.
"למשל, בבחירות האחרונות לקונגרס הציוני העולמי בארה"ב, ה־AZM, התנועה הציונית באמריקה, הבטיחה שיהיה אתר רישום בשפה הרוסית – אך האתר לא נבנה. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית הודה והתנצל על כך שזה לא בוצע. מה קרה שם, לא מצאו אדם שיתרגם? מה שקרה הוא שלא רצו לאפשר לקהילה הזו לחזק את מעמדה וכוחה בתוך התנועה הציונית־אמריקנית. למרות זאת, הקהילה גייסה אנשים בבחירות והתחזקה. מאז כמובן יש התקדמות, כי מתחשבים במי שחזק".
איליה סליטה, נשיא ומנכ"ל קרן ג'נסיס, עומד בראש קרן פילנתרופית גדולה המשקיעה בעיקר בנושאים הקשורים לקהילה היהודית דוברת הרוסית ברחבי העולם. "יש יותר יהודים דוברי רוסית בניו יורק מאשר כל היהודים בקנדה או בדרום אמריקה", הוא אומר, "ועדיין יש מחלוקות גדולות, חלקן בגלל עניינים מהותיים. הרי עבור הרבה יהודים, יהדות בארה"ב היא דת, ועבור הרוסים מדובר בעם".
סליטה אומר שלמרות שיהודי ארה"ב פעלו לשחרור יהודי בריה"מ, החיבור בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות אחרי נפילת מסך הברזל לא היה מוצלח במיוחד. "הם ציפו למשהו אחד וקיבלו משהו אחר. הרי לא ידעו כל כך על היהודים בבריה"מ. מי שטס לפעול בבריה"מ הכיר את ה'רפיוזניקים' שהיו מאוד מחויבים ומחוברים ליהדות, אבל לא בהכרח ייצגו את שאר היהודים שם. רבים מיהודי ארה"ב היו בטוחים שיגיעו אליהם יהודים הישר מתוך 'כנר על הגג': משפחה דתית עם הרבה ילדים, בלי השכלה גבוהה, מאזורים כפריים. המציאות הייתה הפוכה. הם ידעו שהם יהודים והיו גאים בכך, אך הם חילונים, מאוד משכילים, עם ילד אחד או מקסימום שניים. הם באו מערים גדולות ולא הכירו בכלל את האזורים הכפריים. הציפייה הייתה אחרת, ולכן המפגש לא התקבל טוב, וכך גם המשך החיים המשותפים".
היהודים הגיעו מבריה"מ כמהגרים, ורק כעבור כמה שנים הם התבססו והחלו להכיר את תרבות התרומות המקובלת בארה"ב. "עם השנים נהיו יותר יהודים דוברי רוסית אמידים, ואז חשבו היהודים האמריקנים שהם החלו לתרום לקהילה, אבל זה לא קרה".
למה?
"כי בבריה"מ לשעבר לא היה מגזר שלישי, לא הבינו למה זה חשוב. לא כולם גם הבינו את העניין של צדקה כערך יהודי משמעותי. בנוסף, היה היסוס וחוסר אמון לגבי השאלה מה יעשו עם הכסף המדובר. אך הסיבה המשמעותית ביותר היא שהדור הראשון של המהגרים שם לו למטרה לדאוג שהחיים שלו יהיו טובים יותר לא רק היום, אלא מחר. למהגרים הללו לא היו הורים שיסייעו להם כלכלית. הם רצו לבנות משהו עבורם ועבור ילדיהם, להביא הכנסה נוספת, שלא תלך לצדקה אלא לחינוך הילדים".
מאמצי החיבור עם הקהילות המקומיות היו דווקא עם בתי ספר אורתודוקסיים. הורים רבים שלחו את ילדיהם לבתי ספר דתיים, הילדים חזרו הביתה, וכשההורים שאלו מה הם למדו במתמטיקה או בשפות זרות, התשובות לא סיפקו אותם. שני הצדדים לא היו מרוצים מהשידוך. "בחמש־עשרה השנים האחרונות ניסינו לסייע בתחום הזה", אומר סליטה, "ועכשיו אפשר לראות יהודים דוברי רוסית ויהודים אמריקנים יוצרים קשר אלו עם אלו. לאט לאט, יוצאי בריה"מ מתחברים לנושאים כמו תיקון עולם או מבינים למה חשוב להיות חלק מארגון יהודי או מקולקטיב גדול ומשמעותי. יש רנסנס של רעיונות מדהימים שיוצאים מהקהילות שלנו, וגם צעירים שתורמים לקהילות עצמן, בעיקר בניו יורק, בשיקגו ובטורונטו. בשנים האחרונות היה צעיר יהודי דובר רוסית שכיהן כיו"ר הקבינט של הצעירים בארגון הפדרציות היהודיות, מייקל טפליצקי".
כדי לקיים קהילה יהודית בתפוצות, יש חשיבות לקיומם של ארגונים יהודיים שונים שבהם עובדים חברי הקהילה. סליטה מסביר שחיפוש עבודה שכזו לא היה נפוץ בקרב המהגרים מבריה"מ, שציפו מילדיהם להיות רופאים, אנשי עסקים או עורכי דין. "תחשוב על אדם שנולד בבריה"מ, או ששני הוריו היגרו משם. הם רואים עצמם כיהודים דוברי רוסית. אמריקנים, יהודים ורוסים – זה משולש, ואנחנו מנסים להזיז את שלושת הנתונים האלה בקצות המשולש כדי שאנשים יהיו לפחות באחד הצדדים שבהם יש גם יהדות. אנחנו קוראים לכך 'הזהות המשולשת'. יש גם כאלה עם זהות מרובעת – רבים מהיהודים דוברי הרוסית חיו תקופה מסוימת בישראל, כך שאצלם זה עוד יותר מורכב".
אוטוריטה מול הקהל
אחד הפרויקטים המעניינים בקהילה היהודית דוברת הרוסית ברחבי העולם הוא "לימוד FSU", שאימץ את המודל הבריטי המצליח של "לימוד" והתאים אותו לקהל דובר הרוסית באירופה, בארה"ב, באוסטרליה וגם בישראל. העקרונות של "לימוד" פשוטים: אירוע שמתרחש פעם בשנה במדינה גדולה או בעיר מרכזית, שאליו מגיעים יהודים מכל האזור לשמוע ולחוות תוכן יהודי. את השיעורים, הסדנאות או ההרצאות יכול כל אחד להעביר; החל מנער בן 16 שרוצה להעביר סדנה על הומור יהודי, וכלה ברב בכיר. המרצים לא מקבלים תשלום, וכל העוסקים במלאכה עושים זאת בהתנדבות.
רומן קוגן, מנכ"ל לימוד FSU, נולד באסטוניה ועלה לישראל בתחילת שנות התשעים, כשהיה בן 12. "יחד עם המייסד חיים צ'סלר ואחרים זיהינו שצריך להביא את המודל הזה לקהילות דוברות הרוסית", מסביר קוגן. "הרי אחרי נפילת מסך הברזל פעלו בעיקר ארגונים יהודיים קלאסיים כמו הלל, ג'וינט, חב"ד, הסוכנות היהודית ועוד. שנות התשעים ושנות האלפיים הן שנים של תחייה מחדש של החיים היהודיים. רק לאחר מכן יכלו להגיע יוזמות מקוריות ומותאמות ספציפית לקהלים הללו. 'לימוד' נתן למשתתפים להתאגד באופן וולונטרי ובאופן בלתי תלוי במסגרות הממוסדות. לא עוד הרצאה שהסוכנות או הג'וינט מארגנות, אלא שינוי גישה: נארגן הכול בכוחות עצמנו".
קוגן מספר שלא היה קל לשכנע יהודים ממוצא רוסי להתנדב. "אנחנו מגיעים עם זהות יהודית סובייטית", הוא אומר, "ברוסיה, המילה 'התנדבות' שימשה בעיקר את המפלגה הקומוניסטית. מראש אמרו לנו שזה לא יתפוס כי רוסים לא מתנדבים, והוכחנו שזה לא נכון. הם מתנדבים כאן עבור עצמם. אמרו לנו גם שאין סיכוי שהם יגיעו מבלי לשלם, שהרי הם התרגלו שכל התוכניות שהארגונים היהודיים הציעו להם היו בחינם, ולפעמים גם שכנעו אותם להגיע תמורת ארוחה בחינם. גם כאן הוכחנו שזה לא נכון, ויש כאלה שישלמו באוקראינה חצי מהמשכורת החודשית כדי להשתתף בכמה ימים של לימוד".
במה אתם שונים מה"לימוד" המקורי בבריטניה?
"ההתחברות לנושא היהודי אינה דרך הדת, אלא דרך התרבות. אחרי שאתה חי במדינה שבה האידיאולוגיה השלטת היא אתאיסטית, אתה מתחנך בסביבה חילונית בצורה מובהקת. לכן החיבור הוא פחות דתי ויותר בממד התרבותי. אנחנו מנסים למשוך קהל באמצעות שמות מעניינים. הנושאים הקלאסיים לא ימשכו אנשים, ואנחנו רוצים להגיע דווקא לאלה שזה לא מעניין אותם. לא אציע להם דף גמרא במודעה, כי זה לא מה שיביא אותם. אנחנו מציעים נושאים בתחום של תרבות, ספרות יהודית, ציוויליזציית היידיש, היסטוריה של השואה, נקודות שבהן לאנשים יהיה קל יותר להתחבר.
"הייתי ב'לימוד' בבריטניה וראיתי שאחת הדוברות היא סופרת מוכרת ומצליחה. הייתי בטוח שהאירוע יהיה מפוצץ, ובסוף הוא התקיים באולם קטן, חצי ריק. אצלנו, להרצאה כזו היו באים מאות אנשים. אצלנו יש דגש על דמויות מפורסמות וידועות, ואילו באנגליה העיקרון הוא שכל יהודי יכול ללמוד וכל אחד יכול ללמד. מתקיימים שם 25־30 שיעורים במקביל, ולא אכפת להם אם יבואו רק עשרה אנשים לשיעור. הרוסים יראו באירוע כזה כישלון, והם לא יקבלו תוכן מכל אחד. אנחנו משתדלים מאוד לקחת אנשים ברמה גבוהה, או מתחום האקדמיה והתקשורת, אמנים ידועים, ציירים, אפילו רבנים מפורסמים. זה עניין של סמכות. הרוסים באים ממסורת שבה מי שעומד מול קהל חייב להיות אוטוריטה".
פעם בשנה ב"תצוגת אופנה"
זויה ריינס היא בכירה במערכת הבנקאות האמריקנית, ובמקביל גם מעורבת בהתנדבות במגוון ארגונים יהודיים. כילדה שהיגרה לארה"ב מאוקראינה, החיבור הזה לא היה טבעי. "הגענו לכאן כשהייתי בת שלוש", היא מספרת, "הייתה לנו משפחה בבולטימור. ההורים שלי דיברו איתי ברוסית ואני עניתי להם באנגלית. בניגוד לאנשים אחרים שהיגרו באותה תקופה ולאחר מכן, גרנו בסביבה אמריקנית לחלוטין, ולכן כנראה שהשתלבנו מהר יותר.
"השם 'זויה' הביך אותי עד כדי כך שאמרתי לאנשים שהשם שלי הוא 'ג'ודית'", היא אומרת וצוחקת. "ההורים שלי לא הבינו למה מתקשרים אלינו הביתה ומבקשים את ג'ודית, הם לא הכירו מישהי בשם הזה". דווקא כשקיבלה אזרחות אמריקנית החליטה ריינס להשאיר את שמה המקורי. "ההורים שלי הם מהנדסים שעבדו מאוד קשה. היינו חילונים מאוד, ופעמיים בשנה ביקרנו בבית הכנסת. בעיניי, זו הייתה מין 'תצוגת אופנה', לא יותר. ההורים שלי לא ידעו הרבה על יהדות".
דווקא בלימודיה בקולג' פגשה ריינס רב אורתודוקסי שהקים ארגון הפונה ליהודים דוברי רוסית, והחלה אט אט להתחבר. כבר עשרים שנה שהיא עובדת בוול סטריט במגוון פירמות נחשבות, וכעת היא עובדת עבור בנק מרכזי בתפקיד ניהול בכיר. "כשעברתי לניו יורק, התחלתי להיות מעורבת בארגונים יהודיים. פתאום נחשפתי לאנשים שפעלו למען שחרור יהודי בריה"מ, נושא שלא הכרתי בכלל. גם כיום, הרבה יהודים ממוצא רוסי לא יודעים מה הביא אותם לארה"ב או לישראל, וזה מטורף. הרי השחרור מבריה"מ שינה את החיים שלהם לגמרי, אבל הם לא מכירים את הרקע של המאבק. כיום, גם היהודים האמריקנים הצעירים לא מכירים את זה.
"כשהגענו לארה"ב רשמו אותי ואת אחותי לסמינר 'בית יעקב' לבנות חרדיות. אני מבינה שההורים שלי בטח חשבו לעצמם: 'אין לכם קשר לדת, אז תלמדו שם מה זה'. אבל זה היה קיצוני מדי. עברנו לבית ספר אורתודוקסי מודרני, ובסוף כיתה ב' העיפו אותי. הייתה לי אנרגיה מוגברת מדי, ולא ידעו מה לעשות עם זה. עשו לי בת מצווה קבוצתית, זכרנו בעל פה כמה שורות ודקלמנו. ההורים שלנו עבדו קשה מאוד, היו גאים ביהדותם אבל בלי תוכן כלשהו".
ריינס אומרת שבארגונים שבהם היא עובדת, היא לרוב מוגדרת כ"רוּסית מחמד". לא פעם מתלבטים בארגונים הללו האם ליזום אירוע ממוקד ליהודים־רוסים, או לנסות ולשלבם באירועים הרגילים. "ברור שאני בעד שיצטרפו לאירועים קיימים, אבל זה לא תמיד עובד. פעם סייעתי לארגן אירוע לבוגרי 'תגלית', והחלטנו דווקא ללכת על קהל היעד הממוקד הזה. צריך לדאוג שהתוכן יתאים, כי הבדלי המנטליות והעניין גדולים. אנשים כמוני, שגדלו ללא חינוך יהודי מסודר, מרגישים תמיד מעין נחיתות מול יהודים אמריקנים שגדלו כחלק מהקהילה, גם אם אין להם יותר ידע ממני. לכן המיקוד הספציפי עבורם חשוב מאוד. בסופו של דבר יש שוני, וזה בסדר גמור".
