אבידתו ואבידת אביו, אבידתו קודמת. אבידתו ואבידת רבו, שלו קודמת. אבידת אביו ואבידת רבו, של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא (משנת בבא מציעא ב, יא).
בצהרי היום המדברי, תחת שמש מזרח־תיכונית שמכה ללא רחמים, העולם הזה והעולם הבא נפגשים לדו־קרב. בתפקיד העולם הזה, כשרגליו נעוצות עמוק באדמה – האב. בתפקיד העולם הבא, כשראשו גבוה בשמים – הרב, המחנך. בדו־קרב הפדגוגי הזה אין רחמים. אף אחד לא ממצמץ גם כשאגלי הזיעה נוטפים על העיניים. שניהם מוכנים ללכת עד הסוף כי הזוכה מרוויח את כל הקופה: נפשו של הילד.
אבידתו ואבידת אביו, אבידתו קודמת. אבידתו ואבידת רבו, שלו קודמת.
הילד מחפש אבֵדה, יש סדק בנפשו ועל כן היא פתוחה. הוא יוצא או נבעט בסערה למסע פנימי, רוחני, מנסה להבין טוב יותר מי הוא ומה הוא רוצה מחייו. הוא מרגיש שמשהו חסר אצלו, אבד. אולי היה פעם ונעלם, אולי משהו שהוא מרגיש שקיים אצל אחרים ואצלו קצת פחות, והוא מחפש. מוכן ללכת אחר האבדה עד לאבדון.
המשנה קובעת שאבדתו קודמת. האבדה היא שלו ויש לו עליה זכות ראשונים. הוא צריך למצוא את מה שהוא מחפש ולא להחזיר אהבות קדומות, אבדות משומשות, שרבו או אביו מצאו בשבילו. הוא יכול לשמוע עצות ורעיונות, ללכת בשבילים שסללו כבר אחרים, אבל הוא צריך להרגיש שמצא משהו שאבד לו, אבדתו שרק הוא יכול לזהות ולהגיד שהיא שלו.
אבידת אביו ואבידת רבו, של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא.
גם אביו וגם רבו רוצים שימצא משהו. הם כבר אחרי המסע, הבינו משהו על החיים בכדור הזה, ורוצים, בשבילו, שימצא מה שהם חושבים שהוא איבד. נפשו של הילד פתוחה והוא קשוב ומתנהל, בין השאר, במתח שבין לרצות ללרצות. ההתבגרות הרוחנית, ניתן לומר, מתאפיינת ברגע שבו הנער או הנערה מבינים שהבית לא נותן מענה לכל בקשות הלב הרוחניות שלהם, והם הולכים לחפש מעיינות חדשים לקבל מהם מענה או השראה. להורים, גיבורי הסיפור, לא תמיד קל לקבל או להשלים עם העובדה הזאת והם מלאים בחשש מפני "האחר" שמציע תורה חדשה ומנסה להביא את הבן "לעולם הבא" לא מוכר ואולי אפילו זר.
ניצחונות האב
גם ב"פיגומים" (סרטו של יאיר מתן, 2017, ישראל) וגם ב"ללכת שבי אחריו" (סרטו של פיטר ויר 1989, ארה"ב), הגיבורים הראשיים הם גברים, דבר שמשפיע אולי על דרכי ניהול הקונפליקט והקושי לדברר אותו. האב בפיגומים עוסק בשיפוצים ואילו ב"ללכת שבי אחריו" הוא עורך דין ואיש עסקים מצליח. בשניהם יש מאבק גלוי וסמוי בין עולמו של האב לזה של המורה, מאבק שקורע את נפשו של הילד. שניהם מסתיימים במוות ואת שניהם ניתן לקרוא כטרגדיה.
האבות בשני הסרטים משמיעים קול מעשי, ריאליסטי, מחזיקים עבור הילד את החובה להכשיר את עצמו להצלחה כלכלית, להתאים את עצמו למה שחשוב באמת בחיים. הם מציעים מסלול בטוח לביטחון. המורים בשני הסרטים מלמדים אמנות (ספרות, שירה ותיאטרון) ומכוונים את הילד לשאלות קיומיות שמסיטות את המבט פנימה. הם מזמינים אותו לביטוי אישי וליצירה – להתלבט, לחשוף חולשות, לאהוב ולשנוא, ומגלים בפניו מרחב קיומי שאביו לא חשף בפניו מעולם.
הפעולה החינוכית של המורה אינה מסתכמת בהרצאה או העברת ידע. ברמה הראשונית המחנך מציע סגנון חיים אלטרנטיבי, עתיד אחר, ובצורה עמוקה יותר, כלשונו של מרטין בובר, המחנך מייצר הוויה, מרחב קיום שונה, שבו לתלמיד מתאפשר להיות אדם אחר מזה שהוא בחיים שמחוץ ללמידה. האב שואל מה צריך כדי להצליח, בעוד המורה שואל מהי ההצלחה, מהם החיים הראויים לחיותם? המורה בוחן את הילד על פי הביטוי העצמי והפנימי שלו ואילו האב בוחן את התוצאות. הראשון מכוון פנימה, אל ה־being, והשני שופט הכול מול ה־doing. הווקטורים הנפשיים השונים, הרגישים מול המעשיים, הם כשניים האוחזים בטלית וכל אחד אומר כולה שלי, ובמקרה הזה אי אפשר להם שיחלוקו.
בסרט "פיגומים", אביו של השחקן הראשי אשר לקס, שסיפור הסרט מבוסס חלקית על סיפור חייו, עוסק בבניית פיגומים. הוא מייצג עולם ומרחב של קיימות ושרידות, עולם העסוק בתשתיות של הקיום, בשלד. המסר המרכזי שלו לילד הוא שהחיים הם מאבק ורק החזק שורד. האמנות, ההתפלספות והרגישות הן מותרות שלעוסקים בפיגומים של החיים אינם אפשריים. בסצנה רגישה וללא מילים אשר בונה פיגומים לבניין לקראת שיפוצים ו"פולש" לדירה ריקה דרך חלון פתוח. הוא נכנס לסלון ונפעם מחפצי האמנות הלא קונקרטיים שאין בהם שימוש וכל קיומם הוא רק לנוי. המרחב שבו הוא נתקל הוא נוף מולדת שונה כל כך מהסלון שבו אשר ואביו מתקיימים. סלון חף מתמונות, מעשי.
אשר גונב חפץ מהסלון, כמו מנסה לקחת משהו מהעולם האחר שאליו נחשף. בסופו של הסרט, המציאות מוכיחה את צדקת דרכו של האב. המורה לא יכול לחיים האלו ושולח יד בנפשו. הווית הקיום שלו לא ריאלית בעיר הפריפריאלית שבה מתרחש הסרט. היא לא מתאימה לישראליות הקשוחה, למזרח התיכון ואולי בכלל לכדור הזה. בקרב האבולוציוני הזה מנצח האב.
את "ללכת שבי אחריו" היו מראים בתקופת נעוריי בסמינריוני הדרכה של תנועת־נוער, אולי כהשראה לנו, המדריכים, על מה אנחנו – אם רק נהיה מלאי כריזמה כרובין וילאמס – נוכל לחולל. הסרט, הנמשך על פני שנת לימודים אחת, מספר על מורה לספרות המצליח לעשות שמות ולטלטל את עולמם הברור כל כך של ילדי המעמד העליון בפנימייה פרטית יוקרתית בארצות־הברית. מול מנהלי הפנימיה המייצגים את המסורת והעבר ומציעים לתלמידיהם ללכת במסלול המצוינות שבו צועדת הפנימיה מאות שנים, מול ההורים שמציעים "לשעבד" את הנעורים לטובת העתיד כעורכי־דין, רופאים ומנהלים בכירים, מציע המורה את ההווה, את המפגש עם הרגשות, החלומות, היצריות והיצירתיות המסתתרים בהם.
בתחילת הסרט מעמיד המורה את תלמידיו מול תמונה של בוגרי בית הספר משנים עברו שכבר אינם בין החיים ומציע להם לבחון מחדש מה חשוב להם בחיים. "קארפה דיאם", הוא לוחש להם, "נצל/קטוף את היום". כשראיתי את הסרט הזה כבוגר הסתבר לי שלהבדיל מסרטים דומים על מורה אמיץ המחולל שינוי בכיתה בזכות אופיו החד־פעמי, הסרט הזה, בדיוק כמו "פיגומים", הוא גם טרגדיה. האב שחושש מהשינוי שחולל המורה בבנו מודיע לבן שהוא החליט להעביר אותו לבית ספר אחר, והבן מתאבד. גם המורה מועבר מתפקידו ויוצא לגלות. גם פה הדו־קרב מסתיים בניתוק, באסון. העולמות השונים לא מצליחים להיפגש והשונות לא מצליחה להפוך למדוברת.
תלמיד הישיבה והאב העשיר
מֶה הָיְתָה תְּחִלָּתוֹ שֶׁל רַ' אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוּרְקָנוֹס? בֶּן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה הָיָה וְלֹא לָמַד תּוֹרָה. וְאָבִיו הָיָה עָשִׁיר גָּדוֹל וְהָיוּ לוֹ חוֹרְשִׁים הַרְבֵּה… יָשַׁב לוֹ וְהָיָה בּוֹכֶה. אָמַר לוֹ אָבִיו: מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? שֶׁמָּא מִצְטַעֵר אַתָּה, שֶׁאַתָּה חוֹרֵשׁ בִּטְרָשִׁים?… אָמַר לוֹ: שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִלְמֹד תּוֹרָה. אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא בֶּן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אַתָּה, וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לִלְמֹד תּוֹרָה! אֶלָּא קַח לְךָ אִשָּׁה וְתוֹלִיד לְךָ בָּנִים – וְאַתָּה מוֹלִיכָם לְבֵית הַסֵּפֶר (פרקי דרבי אליעזר, פרק א).
מה הייתה תחילתו של ר' אליעזר? הבכי. ישב לו והיה בוכה. המסע הארוך שנמשך שנים מתחיל במצוקה שהאבא, איש המעשה עתיר הנכסים, לא מצליח להבין. אליעזר, שכבר אינו צעיר, מרגיש זרות, אי התאמה בינו לבין העולם שבו הוא חי, בין הייעוד הפנימי למה שהוא עושה בפועל. האב רואה את בנו, שומע את קול בכיו, וניגש לשאול. אך הוא אינו עושה צעד נוסף. הוא אינו מנסה או אינו יכול להבין את בקשת הלב שמבטא הבכי, את התשוקה שמסתתרת מאחורי המצוקה. לכל אורך האגדה היפהפייה האב מחובר לאדמה ואילו ר' אלעזר מחפש את השמים. וגם כששניהם מרחיקים אל האופק, הם נותרים נפרדים והמפגש לא מתקיים.
ר' אליעזר יוצא "לטיול הגדול" והופך לגדול בתורה בבית מדרשו של ר' יוחנן בירושלים. הורקנוס אביו, שמבין שר' אליעזר לא מתכונן לחזור, עולה בעידודם של האחים לירושלים, כדי "להדיר את בנו מנכסיו" ולנתק את הקשר עם הבן שהתנתק מעולם העסקים שאליו כיוון אותו. הורקנוס, איש האדמה והמעשה, מזדמן בדיוק לרגע שבו ר' אליעזר דורש ו"נוגע בשמים":
עָמַד וּפָתַח וְדָרַשׁ בִּדְבָרִים שֶׁלֹּא שְׁמָעְתָּם אֹזֶן מֵעוֹלָם, וְהָיוּ פָּנָיו מְאִירוֹת בְּאוֹר הַחַמָּה וְקַרְנוֹתָיו יוֹצְאוֹת כְּקַרְנוֹתָיו שֶׁל מֹשֶה, וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ אִם יוֹם וְאִם לַיְלָה.
הורקנוס מתגאה בפני הסובבים שהדורש הוא בנו ומכריז שהוא מדיר את כל האחים ומוריש את כל רכושו לרבי אליעזר. זה מצידו מסרב ואומר "לא ביקשתי אלא תורה". כל אחד ממשיך לדבר בשפתו ללא יכולת מפגש, ובמובן זה, סופה של האגדה הוא טרגי. הורקנוס מציע שוב את מה שהוא יודע – אדמה, קרקעות – ואליעזר עונה לו בשמים. אף אחד לא מצליח לעשות צעד כדי "לראות" את השני או לפחות להבין את משאלת הלב שלו.
גיבור הסיפור לאור זאת איננו ר' אליעזר לבדו אלא היחסים בין האב לבן, בין ההורה לילד. הסיום החיובי של תהליך ההתבגרות הרוחנית הוא שלב שבו האב והבן, האם והבת, עומדים פנים אל פנים, אחד מול השני, כשני אנשים בוגרים הרואים את האחר כמו שהוא. מכבדים את דרכו, ולא רק רואים אותו דרך מה שהם עצמם מבקשים או מה שאיבדו. הבן יכול לראות מה קיבל מהוריו ועם מה הוא בוחר להמשיך במסעו ואילו זמירות חדשות הוא רוצה לשמוע או להשמיע.
בסיפורו של ר' אליעזר בן הורקנוס, כל זאת לא קורה. האב והבן נשארים בעמדותיהם. האב מעניק לבן את מה שהיה רוצה לקבל, היינו קרקעות, והבן מסביר לאב שאותו מעסיקה רק התורה, "השמים", והוא איננו מצליח לראות את מאמציו של האב להתקרבות.
פתרונות של או־או
גם בסצנת הסיום של "פיגומים" אין תיקון. אשר "יורה" על אביו סדרת שאלות נפשיות שקיבל מהמורה כשיעורי בית: "מתי אהבת פעם אחרונה? למה אצלך אהבה וכוח הולכים ביחד?". וברגע הזה אין תיקון. המצלמה בוחרת להישאר על הפנים של אשר, ואנחנו לא זוכים לראות את תגובות האב. אשר מתעקש לחפש את "אבֵדתו", להביא את העולם שלו בפני אבא במילים ובשפה שנוח לו בהן, להסתכל על העולם ולשאול את השאלות שמבחינתו הן שאלות הליבה של הקיום.
הסרטים ואגדות חז"ל מעדיפים להציע לנו את האו־או על פני הגם וגם. "והשיב לב אבות על בנים ולב מורים על אבותם" לא מתקיים בסיפורים מעין אלו. העיקשות של האב והכריזמה של המורה לא מאפשרות גשר בין העולמות או דרך קיום שלישית. מעניין שבשני הסרטים המורים נשארים אנשים בודדים, שמתקשים לייצר קשרים ויחסים, אולי בגלל רגישותם הרבה.
נסיים בסיפור חסידי מבהיל שלוקח את המתח הזה לקצה:
רבי מאיר מרגליות, מחבר הספר "מאיר נתיבים", היה מחשובי תלמידיו של הבעל שם טוב. פעם אחת שאל אותו הבעש"ט: "מאיר'ל, האם זוכר אתה את השבת שבה התחלת ללמוד חומש? אתה עמדת על השולחן ואמרת דרשה, ובית אביך היה מלא אנשים מפה לפה. האם זוכר אתה מה אירע?"
אמר ר' מאיר: "אני זוכר היטב. אמי באה פתאום אל החדר וחטפה אותי מעל השולחן באמצע הדרשה. שאל אותה אבי – 'מפני מה את חוטפת כעת את הילד?'. השיבה אמי – 'איש אחד לבוש מעיל עומד ולוטש עיניו מאוד אל הילד'. פחדה עליי אמי, כי הייתי יפה תואר ויפה מראה להפליא".
אמר לו הבעש"ט: "אני הייתי האיש. אור גדול ורב השפעתי עליך בהביטי אז עליך. ואני יודע כי אילו לא הייתה אמך חוטפת אותך, היה לך אפילו טוב יותר".
בסיפור זה מופיע הרב כ"חוטף ילדים". הוא "עומד ולוטש עיניו מאוד" אל הילד, והאם, חדת החושים, המכירה את יופיו של הילד, מבחינה בסכנה, חוטפת ומסתירה אותו. הנימה המטרידה הפרוסה על פני הסיפור מייצרת דואליות, שבה המספר מזדהה עם הבעש"ט ויודע שהוא מבקש רק טוב עבור תלמידו, ואילו הלב מזדהה עם האמא שמכירה את נפש בנה ורוצה לשמור עליו מפני הזר מן החוץ.
"את והב בסופה". האם המלחמה יכולה להפוך לאהבה? האם האב והאם יכולים להכיר בצורך ובזכות של הבן לצאת למסע חייו ולפגוש מורים שהם עצמם טרם פגשו? האם נעודד אותם לגלות יבשות שכף רגלנו עדיין לא דרכה בהן? ומהצד השני, האם העולם החדש חייב לקום על חורבות הישן? האם בית המדרש או המדרשה לאמנות חייבים להעלות את הבית כקורבן או שאולי אפשר גם אחרת? לנו, לבנותינו ולבנינו הפתרונים.
