הלכה לממלכה

הרב שלמה גורן, הרב הראשי הראשון של צה"ל ורבה הראשי של מדינת ישראל בשנות השבעים וראשית שנות השמונים, השפיע במישורים שונים על החברה הישראלית והיהודית בתקופתו, אך מעל הכול היה פוסק הלכה ומחברן של מאות תשובות הלכתיות שהופנו אליו מרחבי הארץ והעולם. הוא האמין שהפסיקה ההלכתית חייבת לקחת בחשבון את התמורות שחלו בהיסטוריה היהודית והעולמית, בייחוד עם תקומת מדינת ישראל, ושעל הרבנים להיות בעלי "גישה ממלכתית לבעיות". אין המדובר בחידוש הלכה, אלא בהשבת שיקולי פסיקה שליוו את חכמי ישראל בדורות קודמים והיו לעיתים פחות דומיננטיים בגין המציאות הגלותית, הפיזור הקהילתי וביטול המסגרות הלאומיות.

את תפקידו העיקרי כרבה הראשי של מדינת ישראל הוא הגדיר כמחויבות להתמודד עם האתגרים הכרוכים בהחזקת מדינה ושירותיה לאור ההלכה, ובעקבות כך כתב סדרת תשובות ומאמרים הנוגעים להפעלת מערכות אזרחיות ומדיניות. רבים מהם קובצו בספריו "תורת המדינה", "משנת המדינה" ועוד. הוא גם סבר כי תפקידו של כל רב ורב במקומו לתת את הדעת לאתגרים אלה ולספק להם מענה הלוקח בחשבון היבטים רחבים הנגזרים מכך שמציאות ימינו שונה לחלוטין מזו שנהגה בתקופת הגלות. בשונה מעמיתו לרבנות הראשית, הרב עובדיה יוסף, אשר הגדיר את רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, "מרא דאתרא" של ארץ ישראל – קבע הרב גורן כי השולחן ערוך נועד מלכתחילה לקבוע את ההלכה הנהוגה רק "בזמן הזה", דהיינו בתקופת הגלות. מאפיינים נוספים הנובעים מגישתו ההלכתית של הרב גורן היא נטייתו לאזכר מקורות היסטוריים במהלך התבררות הסוגיה ההלכתית, ופנייה מוגברת למקורות תנאיים ואמוראים לצד עיון בראשונים ובאחרונים. לרגל יום השנה ה־25 לפטירתו, שחל בכ"ד בחשוון, נזכיר מקצת מפסיקותיו הממחישות את גישתו זו.

מעבר לפיקוח נפש

דוגמה מרכזית לתפיסתו נוגעת לתפקיד העיקרי שהוא מילא במשך למעלה מעשרים שנה, בביסוס הרבנות הצבאית ובמתן פסיקות שאפשרו את התנהלות הצבא בתנאי מלחמה באופן התואם את ההלכה. בבסיס תפיסתו ההלכתית עמדה הגישה כי ההיתר לבצע מלאכות הכרוכות בחילול שבת אינו מבוסס על "פיקוח נפש" של היחיד או אפילו של ציבור גדול, אלא על היתר מיוחד של המדינה להילחם ולהגן על אזרחיה, על גבולותיה ועל מעמדה הבינלאומי שיסודו בדברי התורה: "וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִיא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ" (דברים, כ, כ).

במאמר מפורט שפורסם בספר הראשון לסדרת ספריו "משיב מלחמה" הוא קבע כי "היתר גמור הוא להגן ולהילחם מלחמת מצוה בשבת, ולא רק הגנת הנפש מותר אלא גם הגנת השטח והרכוש מידי האויב, ואפילו התקפת מנע יזומה מצדנו מותרת ואינה מהווה כלל חילול שבת". במקום אחר ציין כי "גם כאשר לא קיימים כל חששות של פקוח נפש…. משום שעצם קיומה של המדינה, כיבוש הארץ, החזקת בטחונה ושלמות שטחה דוחה שבת בעת הצורך".

לשיטתו, דין "פיקוח נפש" של יחיד שהתאים לסוגיות הלכתיות בגלות אינו הולם מצב של מלחמה לאומית. במלחמה כזו אי אפשר לשקול אך ורק שיקולים של פיקוח נפש מיידי, אלא יש צורך בהיערכות מראש, בהרתעה וכו'. שיקולים כלליים ממלכתיים, בשונה משיקולים הנוגעים לפרט, מצריכים הישענות על עקרונות הלכתיים שונים. בכלל זאת יש לקחת בחשבון גם שיקולים מדיניים לטווח ארוך, כולל גורמים כמו מורל לאומי, השפעה על הכלכלה וכו', ולא ניתן להגביל את קובעי המדיניות אך ורק למסגרת פיקוח נפש של פרט.

ההשלכות לגישה זו היו רבות וכללו בין השאר היתרים לתעשיית נשק בשבת לצורך הגנה דחופה, נשיאת נשק בשבת, חזרה לבסיס לאחר סיום פעילות מבצעית, פינוי חללים בשבת ועוד. אין משמעות הדבר שהרב גורן התיר כל מלאכה בשבת לצורך צבאי. הוא הורה לצמצם מלאכות האסורות השבת או לעשותן באופן המוריד את דרגת החומרה ההלכתית במקום שהדבר אפשרי, ולכן דרש שימוש במכשירי קשר המופעלים בטכנולוגיה המצמצמת את חילול השבת, הורה לכתוב בשינוי ועוד.

גישתו זו לא נשארה רק בגדרי הצבא. בהיותו הרב הראשי לישראל הוא המשיך בקו זה גם בנוגע לשאלות שנשאל בדבר ההכרח לעבור על איסורי שבת לצרכים דיפלומטיים:

יש לקבוע כי החשיבות הביטחונית שאנו מייחסים לפי ההלכה לפעולות צבאיות ישירות להגנת המדינה חלות גם על פעולות בצינורות דיפלומטיים, וכל ההיתרים לפי חוקי התורה המבוססים על ההכרה של ביטחון המדינה, הכולל: הגנת שטח, נפש ורכוש מפני האויב, חלים גם על סוגי הפעולות הנעשות במסגרות דיפלומטיות. כלומר שכל פעולה דיפלומטית המקבלת סיווג ביטחוני גבוה, נוסף על מידת דחיפות גבוהה, חל עליה ההיתר המיוחד של הגנה או לחימה בשבת.

גם כאן הוא חזר על הדרישה להפחית את חומרת האיסור ככל האפשר:

אם הדבר אפשרי יש לבצע את הפעולות הכרוכות בחילולי שבת בשינויים כאלו, אשר יורידו על פי ההלכה את איסורי התורה החמורים מהפעולות הללו (תרומת הגורן א, סימן עו).

"החולה לפנינו"

תחום נוסף שבו נדרש הרב גורן לתשובות הלכתיות רבות, ושגם בהן בולטת גישתו ההלכתית ה"ממלכתית" כהגדרתו, הוא תחום הרפואה. בספרו "תורת הרפואה" מובאות תשובות הממחישות גישה זו, וביניהן זו העוסקת בהיתר ללמוד אנטומיה באמצעות ניתוחי מתים בבתי הספר לרפואה.

בראשית תשובתו הגדיר הרב גורן שלושה איסורים שיש בניתוחי מתים: ניוול המת, איסור הנאה מהמת והלנת המת. הוא דן ארוכות בפסיקותיהם הידועות של ה"נודע ביהודה" ו"החתם סופר", הקובעים שבשל איסורים אלה אין להתיר ניתוחים שלאחר המוות במת יהודי לצורך לימוד רפואה או כירורגיה. לשיטתם, ניתוחים כאלה מותרים רק כאשר אדם נמצא בסכנה לפנינו וקיים סיכוי להצילו אם יעברו על האיסור. לאחר דיון מפורט הוא קבע כי אין למצוא בדברי פוסקים אלה ופוסקים אחרים צדדים להיתר שלושת האיסורים הכרוכים בטיפול במת, מלבד כאשר יש פיקוח נפש מיידי לפנינו.

מכאן עבר הרב גורן למישור אחר וקבע כי יש להסתכל על השאלה ממבט של מדינה ולא של יחידים:

בנדון דידן, עומדת בפנינו שאלת קיום של המקצוע הרפואי במדינה לפי ההלכה, כי אם נאסור להשתמש בלימוד בבתי הספר לרפואה גם בגופות בני אדם שנדבו עצמן לכך מחיים ויצייתו לאיסור זה, נצטרך לסגור את בתי הספר לרפואה לגמרי, אלא אם כן נסכים להוריד את הרמה הרפואית למטה מכל סטנדרט מקובל בעולם. גם אי אפשר לבסס את בתי הספר לרפואה על גופות נכרים.

לשלילת האפשרות לבסס את הלימוד בבתי הספר על גופות גויים, פרט הרב גורן את הנימוקים האוסרים הנאה גם מגופות נכרים על פי השולחן ערוך ונושאי כליו, וכן ציין שפרקטית לא נצליח לספק את דרישות כל בתי הספר לרפואה בארץ בהתבססות על נכרים בלבד. מעבר לכך הוא הדגיש:

לא יתכן במדינת היהודים לבסס קיומו של מקצוע שיש בו משום פקוח נפש לעם, באופן בלעדי על גויים. הרי היסוד לתורתנו הקדושה היא המצווה "וחי בהם". לא יתכן שלא תמצא דרך על פי ההלכה לקיים בתי ספר לרפואה לצורך הקיום החיוני של מערכת הבריאות בעם החי בארצו… אני מאמין בתורה, שהיא תורת חיים ותורה נצחית ושאפשר לפתור את הבעיות הדתיות שלנו לפי ההלכה, מבלי להזדקק שמישהו אחר יפר אותם, אם זה יהודי או גוי (תורת הרפואה, עמ' 318).

בעקבות דבריו אלה הוא קבע שיש לערוך הבחנה משמעותית בין הפסיקה של הנודע ביהודה והחתם סופר לבין המצב המדובר בארץ:

והנה בנוגע לכלל הגדול בהלכות פקוח נפש, שקבעו שתי צנתורות הזהב, "הנודע ביהודה", וה"חתם סופר", שלא נקרא פקוח נפש אלא כאשר "החולה לפנינו", לא כאשר עלולה להתעורר בעתיד בעיה של פקוח נפש… נראה לומר שאין כחו של כלל זה יפה אלא במקרים ובשאלות של הנודע ביהודה והחתם סופר, שם לא עמדה הבעיה של בריאות העם באופן כללי. כי לא היתה זו בעיה ציבורית כלל יהודית של קיום המערך הרפואי העצמאי בקרב העם היהודי. באשר בגולה לא היתה עלינו האחריות על בריאות העם, וגם לא היה שום צורך שיהודים יחזיקו בתי ספר לרפואה משלהם, ולא היה לנו מערך רפואי מתוכנן משלנו… אלא היו אלו צרכים אינדיבידואליים של המעוניינים ללמוד רפואה…

אבל בנדון דידן, כאשר המדינה והעם אחראים למערך הרצוף של הרופאים בישראל, ולבריאות העם המתגורר במדינה, ואנו יודעים מראש שבעוד מספר שנים נצטרך מספר כזה וכזה של רופאים בעלי רמה גבוהה, כדי שנוכל להבטיח את בריאות העם… זה נקרא ש"החולה לפנינו", מאחר שהמדינה היהודית אחראית לבריאות האוכלוסייה וחייבת לתכנן את השירותים שלה לטווח ארוך… כי לא הזמן הוא הקובע כי אם חומרת הסכנה, והשכיחות של הסכנה שתתעורר בבוא הזמן.

כלומר, עמדתו העקרונית היא שההשלכות של החלטות המתקבלות במסגרת מדינה הינן הרות גורל להמשך קיומה וקיום האזרחים בתוכה. על הפוסק לקחת זאת בחשבון, ולהתבונן על גדרי פיקוח נפש והאחריות לבריאות החולה לא רק בהיבט העכשווי, אלא במסגרת שיקולים לטווח ארוך יותר. אם לא נדאג לאפשרות קיומה של מערכת בריאות נאותה, אין ספק שהדבר יפגע במוקדם או במאוחר בחייהם ובבריאותם של אזרחים רבים.

תפיסתו ההלכתית הממלכתית של הרב גורן, שעל פיה פסיקה הלכתית במציאות של מדינה יהודית שונה במהותה מפסיקה ליחיד בגלות, באה לידי ביטוי בתחומים נוספים הנוגעים לכלכלה, לחקלאות, לגיור ועוד, ו"תן לחכם ויחכם עוד".

ד"ר שפרה מישלוב היא מנהלת הקליניקה למשפט עברי באוניברסיטת בר אילן