גאונות חסרת עכבות

אחרי קרוב ל־20 שנה כרב צבאי ראשי, נבחר הרב שלמה גורן ב־1968 לתפקיד הרב הראשי של תל־אביב. הוא מאוד רצה בתפקיד הזה, מתוך ידיעה שהוא יכול לקרב אותו ליעד האמיתי – תפקיד הרב הראשי לישראל. ובכל זאת, במשך שלוש שנים לאחר הבחירה המשיך גורן לכהן כרב ראשי לצה"ל, מה שמנע ממנו להיכנס במקביל גם למילוי משימותיו כרבה של תל־אביב.

זו עובדה סמלית, המלמדת עד כמה היה הרב גורן קשור לתפקידו הצבאי. ואכן, מנקודת מבט של 25 שנים לאחר מותו, כבר ברור שתפקיד הרב הצבאי הראשי, ולא הרב הראשי לישראל (הוא היחיד עד היום שעשה את שני התפקידים, וכנראה גם יישאר כזה בעתיד הנראה לעין), היה תפקיד חייו, גולת הכותרת של מפעלו ארוך השנים. זה גם התפקיד שהביא אותו לתמונות הגדולות של חייו: פורץ להר הבית ולכותל המערבי עם ראשוני הצנחנים, תוקע בשופר ליד הכותל, ועוד באותו יום זוכה להיות גם בין החיילים הראשונים שהגיעו לקבר רחל ולמערת המכפלה.

הנכדה, אפרת שפירא־רוזנברג: "החותם המרכזי שסבא הטביע הוא ללא ספק ההקמה של הרבנות הצבאית, כשבתוך זה המהלך הכי דרמטי זה סירובו לקבל שירות נפרד של חילונים ודתיים, ויצירת מסגרת שיכולה להיות מקובלת על כולם. היום זה לא היה קורה. היו רואים במה שהוא עשה 'הדתה' ועושים יחידות נפרדות לדתיים, שרק שם היו אוכלים כשר". גם עוזרו הקרוב במשך שנים רבות, הרב מנחם הכהן, מעריך שחותמו העיקרי היה בהקמת הרבנות הצבאית.

הברית עם בן גוריון

יש כמה סיבות טובות מדוע תפקיד הרב הצבאי היה תפקידו החשוב ביותר. ראשית, את תפקיד הרב הראשי לישראל הוא ירש משישה רבנים ראשיים שקדמו לו, שלושה אשכנזים ושלושה ספרדים – בעוד את תפקיד הרב הצבאי הראשי, ואת כל מוסד הרבנות הצבאית, הוא עצמו הקים מן היסוד. הוא גם כיהן בתפקיד הזה במשך 23 (!) שנים רצופות, כהונה שרק כהונתו של הרב הצבאי השלישי, גד נבון, דמתה לה באורכה, אבל מסיבות אחרות לגמרי. הוא גם לא נאלץ בשנים האלה להתחלק בתפקיד עם שום מקביל ספרדי. ברבנות האזרחית, לעומת זאת, הוא כיהן 11 שנים בלבד, כשלצידו הרב עובדיה יוסף, דעתן ובעל כתפיים הלכתיות שלא נפלו משלו, כרב ראשי ספרדי.

יתר על כן: הצבא הוא מערכת היררכית, שבה מספיק להנחית פקודות והן אמורות להתמלא. המערכת הדתית האזרחית, לעומת זאת, רוויה שחקנים – רב ראשי נוסף, פוליטיקאים דתיים וחילונים – שיש לכל אחד מהם הרבה מה להגיד. למעשה, עימותיו של הרב גורן כרב ראשי אזרחי, עם הרב יוסף ועם רבים במערכת הפוליטית, היו סיבה מרכזית לקציבת כהונתו, ואחר־כך כהונתם של כלל הרבנים הראשיים אחריו – במקום לשמור על הנוהג שרווח עד זמנו, שלפיו רבנים ראשיים מכהנים בתפקידם עד יום מותם.

לא רבים יודעים שמוסד הרבנות הצבאית לא היה אמור כלל להיוולד. בארגון ההגנה התקיים "השירות הדתי", שסיפק למשרתים הדתיים את צורכי הדת שלהם – סידורים, תפילין, מצות לפסח וכדומה. עם הקמת צה"ל הייתה מחשבה להסתפק בהמשך המבנה הזה, אבל אז אירע מקרה שטִלטל את כל מערכת היחסים בין דתיים וחילונים בצבא הצעיר: שני טבחים דתיים בחטיבת אלכסנדרוני נדרשו להכין בשבת אוכל חם ומבושל, שלא לצורך יציאה לפעילות צבאית, כלומר לא מצב של "פיקוח נפש". השניים סירבו, וכעונש לא רק שנידונו למחבוש אלא שגם שער ראשם גולח, לשם השפלה.

המקרה עורר כעס נורא בציבור הדתי והרבנים הראשיים, יצחק הרצוג ובן־ציון עוזיאל, דרשו מבן־גוריון להקים מערכת של שירותי דת משמעותית הרבה יותר, שבראשה יעמדו רבנים בעלי סמכות ולא עוד סמלי דת. הם אף המליצו לבן־גוריון על החייל הצעיר שלמה גורונצ'יק, שהיה מוכר הן כתלמיד חכם והן כדעתן שלא יעשה הנחות לאיש. גורונצ'יק עצמו דווקא לא התלהב מהמשימה, כי העדיף הרבה יותר את תפקידו כצלף לוחם, אבל קיבל עליו את "דין התנועה".

בן־גוריון ראיין את גורונצ'יק והסכים למנות אותו, אבל תבע ממנו, כמקובל אצלו, לעברת את שמו, וכך נולד השם גורן. בין השניים נרקמה די מהר מערכת יחסים טובה במיוחד בגלל הסכמתם באחת הסוגיות הקריטיות לגבי הצבא הצעיר. בהגנה ובפלמ"ח שירתו לוחמים דתיים ביחידות נפרדות, מתוך מחשבה שכך יקל עליהם לשמור את אורח חייהם. המפלגות הדתיות והחילוניות, וכן הרבנים הראשיים, חשבו שזה ההסדר הנכון והמתאים גם בצה"ל: הדתיים חשבו כך בגלל האפשרות לשמור על אורח חיים דתי, והחילונים תמכו בכך כדי שלא יצטרכו לספוג מגבלות הלכתיות בשאר היחידות.

בן־גוריון וגורן היו כמעט שני האישים היחידים, בוודאי השניים המשמעותיים, שנלחמו על יחידות משותפות: בן־גוריון בגלל חששו העקרוני מיחידות בעלות אופי מגזרי או פוליטי, שעלולות להתלבט במקרים מסוימים בין נאמנות לפקודות הצבא לבין נאמנות למגזר, או למפלגה. ואילו הרב גורן תמך ביחידות משותפות מתוך תפיסה ממלכתית עקרונית, שלפיה כלל הלוחמים צריכים לשרת יחד, וצה"ל כולו צריך לקבל על עצמו נורמות של "צבא יהודי".

הברית בין השניים הכריעה את כף כל השאר, ומאז נרקמה ביניהם שותפות מכרעת. בן־גוריון הבין שהדרך היחידה לשמר שירות משותף היא לאפשר לחיילים הדתיים להרגיש בנוח בכל יחידה שבה ישרתו, ומשום כך היה מוכן לתת לרב גורן גיבוי בכל דרישותיו ההלכתיות, ואפילו בכמה שאינן הלכתיות – כגון רצונו שכלל חיילי צה"ל, דתיים כחילונים, ישתתפו ב"עצרות ההתעוררות" שהוא ארגן לקראת הימים הנוראים. היום זה היה נחשב ודאי ל"הדתה" חשוכה, אבל אז גם בן־גוריון, החילוני המובהק, נתן לכך גיבוי. יתר על כן: אם הרב גורן חש שבן־גוריון לא מספיק הולך לקראתו בעניין שנראה לו חשוב, הוא נקט תרגיל בן־גוריוני מוכר: איום בהתפטרות. החשש שמא בלי הרב גורן יתקשה הצבא לשמור על יחידות משותפות לדתיים וחילונים בדרך כלל הספיק כדי לקבל את הגיבוי הנדרש.

נו, צה"ל כשר או לא כשר?

הרב גורן מיהר לנצל את המנדט שניתן לו כדי להתקין תקנות ברורות בכל הצבא לגבי שמירת כשרות, שבת, חובת השתתפות בקידוש של שבת ובסדר פסח לכלל החיילים, ועוד. בחכמתו הוא אף דאג להכניס את ההנחיות שלו לקובצי פקודות מטכ"ל, כך שמימושן כבר לא יהיה תלוי בעצם נוכחותו האישית בצבא. וכך, כבר ב־1953 יכול היה הרב גורן להכריז בטקס חגיגי כי אין בצה"ל שום פעולה המתנהלת בניגוד להלכה.

ההכרזה הזו לא הייתה מקרית. החזון הגדול של הרב גורן היה הקמת "מדינת הלכה", או במילים אחרות: שחוקי המדינה ינוסחו לפי כללי ההלכה. הוא כתב זאת בסדרת מאמרים בעיתון הצופה עוד לפני קום המדינה ולפני שהתבקש לכהן כרב ראשי בצה"ל. אבל הוא היה מספיק מהפכן כדי להכיר גם בצד השני של המטבע: על מנת שחוקי ההלכה יוכלו להיות חוקי המדינה נדרשת התאמתם לכללים המקובלים במדינה מודרנית: שוויון זכויות בין גברים ונשים, ובין יהודים ללא־יהודים. והוא בהחלט היה מוכן לפתח את התשתית לכך. הוא גם אימץ את חזון כור ההיתוך הבן־גוריוני, וקבע לו גרסה צה"לית: נוסח תפילה אחיד לכלל חיילי צה"ל (שהחיילים בני עדות המזרח ראו בו נוסח אשכנזי לכל דבר, לכל היותר עם קצת תבלינים מזרחיים), ולא עוד חלוקה בין נוסחים שהיהודים הביאו איתם מהתפוצות השונות; וכן מערכת כשרות אחידה, ללא כניעה לגחמות של חיילים הדורשים כללי כשרות מהודרים יותר.

הגיבוי החד־משמעי של בן־גוריון היה גורם מרכזי בהצלחתו של הרב גורן להטמיע את שמירת השבת והכשרות בכל רחבי הצבא. אבל בהחלט לא גורם בלעדי. חברו לכך גם אישיותו התקיפה: אם שמע על הפרת הפקודות בבסיס כלשהו, היה מגיח מיד אל אותו בסיס – לעיתים באמצעות מסוק, כדי לטפל מיידית בהפרה ולהעניש את האחראים לה. הכהן מספר שכך גם הכירו זה את זה: "התחלתי את שירותי הצבאי בנח"ל, ואז חליתי. שלחו אותי לחדר חולים בבית ליד. רציתי לבדוק אם המטבח כשר, וראיתי שכלי הבשר והחלב לגמרי מעורבבים. התקשרתי לאחי [הרב שמואל אבידור־הכהן; י"ש], ששירת ברבנות הצבאית, וביקשתי את הטלפון של הרב גורן.

"בטלפון השני התקשרתי לרב גורן הביתה. הצגתי את עצמי, ואמרתי שבמטבח בבית ליד הכול טרף. אז הוא צעק עליי: חייל, אני אכניס אותך לחודש למחבוש. שלא תגיד שבצה"ל לא כשר. חזרתי למיטה, ובחצות אני שומע רעשים מהמטבח. פתאום הופיע הרב גורן, ופוקד עליי לבוא למטבח. הוא הביא לשם חיילים שהכשירו את כל המטבח, ואז הוא שאל אותי: נו, תגיד, צה"ל כשר או לא כשר? הסיפור הזה עלה לי בגיוס לרבנות הצבאית, ומאז נשארתי לצידו בכל התקופה שלו ברבנות".

הרב הצנחן הראשון

בנוסף לתקיפות, תרמה לכך גם ההערכה הרבה לאיש ולאומץ ליבו: הוא לא היסס ללכת בשדה מוקשים, בשטח ההפקר שבין ישראל לירדן, כדי להגיע לגוש עציון ולחלץ ממנו את גופות חללי הגוש ולוחמי פלוגת הל"ה שנחלצו לעזרתו במהלך מלחמת העצמאות. הוא גם נלווה ללוחמים בהרבה מאוד מבצעים. כשאריק שרון התריס כלפיו ש'ברגע שיהיה אצלי בגדוד חייל דתי ראשון, אדאג להקפיד על כל כללי הכשרות', התנדב הרב גורן לעבור קורס צניחה ולהיות הצנחן הדתי הראשון בגדוד. הוא גילה גם אומץ לב הלכתי גדול – למשל כשהתיר את כל עגונות הצוללת דקר, למרות שהאונייה שבה שלדי החללים נמצאה רק לאחר מותו.

למעשה, הוא ראה את מדינת ישראל כחידושה הטבעי והברור של הריבונות היהודית מימי בית שני, ואת חיילי צה"ל כהמשך ישיר של חיילי יהודה המכבי. משום כך הוא גם לא דיבר על "ראשית צמיחת גאולתנו", כמו רוב אנשי הציונות הדתית, אלא ראה במדינה את מימוש תהליך הגאולה עצמו. הדיבורים בסגנון הזה, שהלכו והתחזקו אחרי הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, הם שיצרו סביבו גם מעגלים הולכים וגדלים של מבקרים, למרות ההערכה הרבה לפועלו.

שפירא: "הוא לא היה ליברל בתפיסת עולמו, ועל עצמו בכלל הרבה להחמיר. אבל בשורה התחתונה, הרבה מהפסיקות שלו היו ליברליות. כי הוא שאף להיות מאלה שפותרים בעיות, לא מאלה שיוצרים אותן". אפשר להוסיף על כך שתפיסתו הכללית הייתה ממלכתית מאוד, וגישתו הייתה שהציווי "וחי בהם", שההלכה המסורתית השתמשה בו כדי להתיר כמעט את כל האיסורים במקרה של פיקוח נפש, מכוון לא רק לחיי האדם הפרטי, אלא גם לחיי האומה והמדינה. כלומר, ההלכה צריכה להיפסק באופן כזה שתאפשר למדינה ולחברה הישראלית חיים בתנאים סבירים.

את הגישה הזו הוא ביקש להחיל גם על תפקידו האזרחי, כרב ראשי לישראל. הוא נכנס לתפקיד בסערה, כאשר ביטל את הגדרת הממזרות של שני אחים שאִמם נטשה את בעלה הראשון ללא גט, ומשום כך נחשבה לכאורה "אשת איש" ודאית כשנישאה לבעלה השני וילדה את שני הילדים. ההיתר התבסס בעיקר על ביטול גיורו של הבעל הראשון, על בסיס עדויות שראו אותו מחלל שבת ואף נכנס לכנסייה לאחר הגיור. הנימוק הזה גרם לרב יוסף שלום אלישיב, אז חבר בית הדין הרבני הגדול של הרבנות, לפרוש מתפקידו בזעם בטענה שההלכה אינה מאפשרת ביטול גיורים לאחר שאושרו. לימים, בעקבות גל העלייה הגדול של הרבה עולים לא־יהודים מבירה"מ לשעבר, התברר ש"דיבור מפוזיציה" הוא נחלתם של פוסקים בכירים לא פחות מאשר פוליטיקאים, שכן שלוחיו של הרב אלישיב ברבנות הראשית ביקשו לבטל גיורים של אנשים שתועדו מחללי שבת או כשרות, ואילו רבני הציונות הדתית פסקו שביטול גיורים אינו אפשרי.

תמיד עף מהכיתה

הוא ביקש להחיל את גישת "וחי בהם" גם בנושאים אחרים. כך, למשל, הוא קבע כללים לקביעת זמן המוות באופן מוקדם יותר מאלה של פוסקים אחרים, בדרך שתאפשר הרבה יותר מקרים של השתלת איברים. בתחום הגיור הוא נהג לקבוע שמגורי קבע בארץ, במסגרת של קהילה יהודית כלשהי (ובכלל זה גם קיבוץ של השומר הצעיר), מהווים ביטוי עליון לרצונו של אדם להיות חלק מעם ישראל, וממילא הם מאפשרים להקל יחסית בתנאי המקובל של שמירת מצוות. היו מתגיירים שהוא אפילו כלל בתעודת הגיור שלהם את המשפט "תקף רק כל עוד שוהה בישראל", קביעה שלא היה לה תקדים בהיסטוריה היהודית. גיורת אחת כזו, שאכן עזבה את הארץ לבריטניה ומשום כך פקע לכאורה תוקף הגיור שלה, עתרה נגדו לבג"ץ, ואכן זכתה בגיבוי של כלל השופטים, כולל השופט הדתי צבי טל.

אבל בתפקידו כרב ראשי בא לידי ביטוי לא רק הפן של "פותר הבעיות", שהקנה לו בעבר את הערצת המערכת הפוליטית, אלא גם הפן ההפוך – של מי שדורש שעל פיו יישק דבר, לפחות בכל הנוגע לענייני הלכה. הדבר בלט, למשל, אחרי מלחמת יום הכיפורים, כאשר הוא פסק שהמפד"ל לא רשאית להיכנס לממשלה בלי שיתוקן חוק השבות, ויובהר שהגיור המוזכר בו כאפשרות לזכייה בזהות יהודית הוא אך ורק "גיור כהלכה", כלומר אורתודוקסי. בדיעבד התברר שההתעקשות הזו תואמה עם סיעת "הצעירים" במפד"ל, בראשות זבולון המר ויהודה בן־מאיר, שרצו לנצל את פסיקתו כדי למנוע מחבריהם המבוגרים להיכנס לממשלה, וכך לייבש אותם באופוזיציה ולדאוג להחלפתם. בכל מקרה, עצם התערבותו בסוגייה עוררה ביקורת קשה על התערבותו בשדה הפוליטי.

לימים, כאשר זבולון המר אכן זכה לעמדת הנהגה במפד"ל וקיבל את תפקיד שר החינוך, שוב ציפה הרב גורן שלפחות המר יכבד את מעמדו כפוסק ויציית להוראותיו. הדבר היה כאשר הארכיאולוג יגאל שילה חפר באזור מסוים של עיר דוד וגילה שם עצמות. הרב גורן פסק שמדובר בעצמות יהודים ואסר על המשך החפירות, בעוד המר נאלץ לציית לפסיקת בג"ץ שאישרה את החפירה. הרב גורן זעם, ואיים להטיל על המר חרם ונידוי. זה היה כנראה רגע השיא של ההתנגשות בין הממסד הדתי והממלכתי בכל תולדות המדינה.

ככלל, כבר מילדותו נחשב הרב גורן לשילוב מובהק של גאונות עם היעדר עכבות. בתוכנית "חיים שכאלה" שהוקדשה לו עם כניסתו לתפקיד הרב הראשי לישראל סיפרו חברי ילדותו מכפר חסידים שהוא היה תלמיד כל כך פרוע עד שהמורה נהג להוציאו מהשיעור מיד עם כניסתו לכיתה. אבל הוא לא ניצל את ההזדמנות כדי להסתלק הביתה. הוא עמד ליד החלון, והקשיב לכל השיעור, תוך שהוא מתבלט גם כתלמיד הידען ביותר העונה לכל השאלות ששאר התלמידים לא ידעו להשיב להן. גם העובדה שבניגוד לרוב רבני ישראל, שגדלו באווירה עירונית מסודרת, הוא גדל בכפר חקלאי, רכב על סוסים והשתתף בהגנת הכפר מפני השכנים הערבים, הפכה אותו ליוצא דופן בעולם הרבני.

הדעתנות הקשוחה שלו באה לידי ביטוי כבר מראשית כהונתו כרב ראשי לצה"ל. הוא לא היסס כאמור להתעמת עם בן־גוריון, אבל גם עם מי שהמליצו עליו לתפקיד, הרבנים הרצוג ועוזיאל. השניים ראו ברב גורן את שליחם ועושה דברם בצה"ל, ואילו הוא ראה את עצמו כפוסק ומנהיג עצמאי שאינו חייב להם דבר. על רקע זה התרחשו כמה עימותים קשים, שבאחד מהם אף ביקש הרב הרצוג מהרמטכ"ל דאז, יגאל ידין, להדיח את הרב גורן, ונענה בשלילה.

הלל עם ברכה

ממרחק של 25 שנה מפטירתו, כשבוחנים מה נשאר מפועלו וחזונו של הרב גורן, שוב בולט בעיקר מפעלו ברבנות הצבאית. הטמעת ההלכה בנושאי שבת וכשרות בתוך פקודות מטכ"ל שרדה את כל תהפוכות יחסי הדתיים והחילונים במדינה ובצה"ל. בכך תרם כמובן הרב גורן תרומה מכרעת לעצם האפשרות של חיילים דתיים לשרת בכל אחת מיחידות צה"ל, אפשרות שהפכה בעשורים האחרונים לנוכחות גבוהה במיוחד של החיילים הללו במגוון היחידות הקרביות, כולל חיל האוויר וחיל הים, שנחשבו במשך שנים כבעיתיים במיוחד.

ד"ר רוני קמפינסקי, הדיקן האקדמי של מכללת אפרתה שכתב דוקטורט על הרבנות הצבאית, אומר ש"עצם הנחת התשתית הזו היא שאִפשרה לרבנים הצבאיים בעשורים האחרונים להרגיש שהתפקידים המסורתיים של החיל, כמו הדאגה לכשרות, הפכו למובנים מאליהם, והם יכולים להרשות לעצמם להתעסק בדברים מעניינים יותר כמו טיפוח המוטיבציה הצבאית ושאלות חינוך בצבא".

אבל מה שהתאפשר לרב גורן, בשקט יחסי, בימים שבהם הדתיים נאבקו על עצם מקומם בצבא, כבר לא התאפשר ליורשיו בימים שבהם הציבור החילוני החל לפחד מ"השתלטות דתית" על הצבא. בעשורים האחרונים, כל פעולה של הרבנות שחרגה מאספקת שירותי דת במובנם המקורי והמצומצם הפכה לסלע מחלוקת קשה. השתתפת חילונים ב"עצרות התעוררות" כבר לא נחשבה לגיטימית, קל וחומר הרצון של הרבנות הצבאית להוביל את תחום החינוך למוטיבציה, מתוך תחושה שהמסגרות שצה"ל ייעד לכך, במסגרת חיל החינוך, כבר אינן ממלאות את ייעודן. אחרי כמה שנים שפעילות הרבנות בתחום הזה עברה במעין הסכמה שבשתיקה, התעוררה על כך ביקורת חריפה בקרב ארגוני שמאל וארגונים חילוניים, והפעילות הוגבלה מאוד.

את פעולותיו ברבנות האזרחית לא היו החילונים צריכים לבטל. ממשיכיו ברבנות הם שדאגו לכך. שלושת צמדי הרבנים האחרונים (ישראל־מאיר לאו ואליהו בקשי דורון; יונה מצגר ושלמה עמאר, דוד לאו ויצחק יוסף) היו למעשה שליחי הציבור החרדי, ומתוך כך כל העמדות המתונות של הרב גורן בענייני גיור, השתלת איברים, ממזרים ועוד בוטלו. בשלב מסוים רצו כמה מחברי בית הדין הרבני הגדול לבטל אפילו את כלל הגיורים של הרב חיים דרוקמן, בנימוק שלא נעשו לפי כללי ההלכה המקובלים.

העובדה שלא הצליחו בכך, כשם שלא הצליחו בכוונתם לבטל את "היתר המכירה" של אדמות המדינה בשנת השמיטה (מה שמאפשר לחקלאים היהודים להמשיך לעבד ולמכור את תוצרתם), נזקפת בעיקר לזכות בג"ץ ולא לזכות עולם התורה. מנגד, גם שני הרבנים שכיהנו מייד אחרי הרב גורן, שנחשבו למנהיגים מובהקים של המחנה הדתי־לאומי, הרבנים אברהם שפירא ומרדכי אליהו, לא נמנעו מלבטל את עמדתו של הרב גורן בנושא השולי־יחסית של אמירת "הלל" עם ברכה או בלעדיה ביום העצמאות. הרב גורן פסק שהנס הגדול מחייב לומר ברכה, ואילו ממשיכיו סברו שהנס אמנם גדול, אבל בכל זאת אין להסיק ממנו שמותר להוסיף ברכות שחז"ל לא תיקנו אותן.

הכהן מספר שהאופי הפרוע של הרב גורן, שלא נעדרו ממנו גם יסודות של שובבות כמעט ילדותית, בא לידי ביטוי גם ביחסו לפקודיו. "נסענו פעם למסע התעוררות בצפון, ערב הימים הנוראים. גמרנו מאוחר, והרב גורן הציע שניסע לקבר רשב"י להגיד סליחות. אבל לפני שהולכים לקבר רשב"י צריך כמובן לטבול. אז הרב גורן מוביל אותנו לנחל דן, מוריד את הבגדים וקופץ למים, שהיו ממש קפואים. סגנו, הרב [מרדכי] פירון, שהיה יהודי מאופק מוינה, לא רצה לקפוץ. אז הרב גורן דחף אותו, עם המדים וכל הבגדים, אל המים, והוא הגיע למירון נוטף מים".

באותו אופן מספר הכהן ש"כשהרב גורן ראה שבתקנות בענייני דת, שהוא היה אחראי עליהן, כתוב שה'יזכור' שנאמר על חיילים איננו היזכור המסורתי אלא זה שכתב ברל כצנלסון, שמחליף את 'יזכור אלוהים' ב'יזכור עם ישראל', הוא מאוד כעס. והוא דאג שכשהדפיסו את הפקודות בדפוס הצבאי בתל השומר ישונה בחזרה ה'יזכור עם ישראל' ל'יזכור אלוהים'. וכך, במשך שנים, בכל טקסי הזיכרון נהג ה'יזכור' המסורתי, כי בפקודות מטכ"ל כך כתוב".

אין גדולי תורה ליברליים

אבל במורשתו של הרב גורן יש יסוד אחד שבזמן אמת היה קשה לנחש שיהפוך לקונסנזוס רחב: הר הבית. בשעתו, עם שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים, היה זה נושא שכמעט כל רבני ישראל, ציונים וחרדים גם יחד, התנגדו לו, ומועצת הרבנות הראשית אף פרסמה פסיקה מיוחדת האוסרת את העלייה להר, והציבה שלט ברוח זו גם למרגלות שער המוגרבים.

הרב גורן, שמבחינתו כאמור המדינה לא הייתה "ראשית צמיחת גאולתנו" אלא הגאולה עצמה, לא הלך בדרך הזו. מיד לאחר כיבוש ההר הוא דאג להביא להר קבוצה של חיילי הנדסה שתבצע את המדידות הדרושות כדי לקבוע את המקום המדויק של קודש הקודשים. לאחר שהמדידות בוצעו הוא תקע יתד ראשונה בשטח ההר, ממש בצמוד לשער המוגרבים, והקים בה שלוחה של מדרשת החינוך של הרבנות הצבאית. אבל אז קפץ צעד אחד מהר מדי: הוא מיהר לפרסם ברבים שבשבת "נחמו", מיד אחרי תשעה באב, תתקיים על ההר תפילה המונית.

הפרסום הזה כבר הרתיח את שר הביטחון דאז, משה דיין, והוא הורה לרב גורן לבטל את התפילה, ובאותה הזדמנות גם ביטל את המדרשה הצבאית הקטנה, ובעצם הסיג לאחור את כל צעדי האחיזה הקטנים בהר. יעברו הרבה שנים עד שהאחיזה בהר תהפוך לתביעה ציבורית ופוליטית מרכזית של הציונות הדתית.

אבל אין ספק שכשהתעורר הגעגוע להר הבית, לרב גורן, כמי שעסק ופסק רבות בנושא, היה משקל רב במתן הלגיטימציה לנושא. אם תלמיד חכם ופוסק גדול כמו הרב גורן היה שותף למפעל הזה, אף פוסק ציוני דתי לא יוכל לשלול את הלגיטימיות שלו. הגעגוע הזה הוא רק נדבך אחד בגעגוע הכולל שהציבוריות הישראלית בכלל, והציונות הדתית בפרט, מגלות כלפי הרב גורן בעשורים האחרונים.

*
אחרי מותו נשכחו הפולמוסים, ודי נשכחה המחלוקת על אורחותיו של האיש, ומה שנשאר הוא הגעגוע הגדול שחשים רבים בציונות הדתית לתלמיד חכם ופוסק בשיעור הקומה של הרב גורן. תלמיד חכם שיש לו הידע והאומץ לפסוק באופן ממלכתי, באופן שיאפשר למדינה להיות באמת מדינת התורה שהרב גורן כל כך רצה בה: נוהגת לפי משפט התורה, אבל מתאימה את משפט התורה עצמו לנורמות הדרושות למדינה מודרנית.

והנכדה שפירא־רוזנברג מסכמת: "אחת הבעיות היא שאין גדולי תורה ליברלים. הציבור הליברלי לא רואה בחיי הרבנות מימוש של תפיסת העולם שלו. אדרבה, דתיים ליברלים יראו בבן רב סוג של כישלון. בכלל אני חושבת שאין הרבה מסירות לתורה בציבור שלנו. בשביל לפתור בעיות הלכתיות צריך להיות גדול בתורה ובהלכה. לכן סבא יכול היה לפתור בעיות. עוד בעיה הייתה שהוא לא העמיד לעצמו תלמידים. אפילו אחרי שפרש מהרבנות הראשית, הוא התעסק בכתיבת ספרים, ולפני מותו עוד אמר שיש לו בראש עוד 35 ספרים, שהוא רק צריך להוריד אותם מהראש אל הכתב. אז לא היה לו זמן להכין לעצמו ממשיכים".