במושב שהנחיתי במסגרת דיון של רבני בית הלל בקיץ האחרון אמר שר התחבורה בצלאל סמוטריץ' כי "כולנו היינו רוצים שמדינת ישראל תנהג על פי התורה וההלכה. אנחנו רק לא יכולים כי יש אנשים שחושבים אחרת, ואנחנו צריכים להסתדר איתם". בדבריו כיוון סמוטריץ' לקהל שנכח במקום, שכולו רבנים ורבניות המחויבים לעולם של תורה והלכה, ולכן הניח ש"כולנו" מסכימים להנחת היסוד בדבריו.
אולם אני סבורה אחרת. מהי דרכה של תורה בהובלת מדינה דמוקרטית שרוב אזרחיה חילונים? או במילים אחרות, כיצד אדם שומר תורה ומצוות יכול לקבל החלטות עבור תושבי מדינת ישראל כולם? יתרה מכך, האם וכיצד יכול אדם שומר הלכה, ששיקול דעתו בהכרח מבוסס גם על שיקולים הלכתיים, להיות נציג של ציבור שאיננו דתי ואיננו מעוניין בשיקולים הללו?
שאלה זו עומדת בבסיס היכולת להסדיר את אופייה היהודי של המדינה בעת הזאת. הנושא נדון רבות החל מימי ראשית המדינה על ידי רבים וטובים, וביניהם חברי כנסת כזרח ורהפטיג וזבולון המר, רבנים כרב הרצוג, הרב ישראלי והרב גורן; ביוזמות דוגמת אמנת גביזון־מדן וכן בעמותות כגון צומת וצהר. עם זאת, נראה לי כי אנו בעיצומו של משבר, משום שחברי הכנסת השותפים בשיח ההלכתי, בין אם מפאת אורח חייהם ובין אם מצד דגלה של המפלגה שאליה הם משתייכים, אינם פועלים בנושא אופייה היהודי של המדינה בדרך סבירה. נראה לי כי דווקא עכשיו הגיעה העת לקואליציה מצד כלל בעלי התפקידים במרחב הציבורי: בכנסת, בעיריות ובמתנ"סים; קואליציה שתאפשר לאנשים שאופייה היהודי של מדינת ישראל קרוב ללבם להוביל שיח ציבורי על משמעותה של מדינה יהודית.
יתר על כן, מצופה שחברי כנסת רבים אחרים ונוספים שבאורח חייהם מדגימים את מחויבותם להלכה יביאו את תפיסת עולמם זו לידי ביטוי דווקא בחשיבה ממלכתית. חשיבה שכזו תביא לידי ביטוי יוזמות שמטרתן להוביל ולהעמיק את הצביון היהודי של מדינת ישראל מתוך הסכמה רחבה. המצב המקובל היום הוא שאנשים המחויבים הלכתית, שאינם מקבלים את עמדותיו של סמוטריץ' או את העמדות שמציגים חברי הכנסת החרדים, אינם מביאים את עולמם ההלכתי לידי ביטוי בעת קבלת החלטות, ובמיוחד לא החלטות הקשורות בעיצוב צביונה של מדינת ישראל כולה. דווקא באמצעות שיח שמשלב בתוכו יוזמה של נציגי הציבור המחויבים להלכה ניתן יהיה להביא לידי ביטוי פרדיגמה אחראית במרחב הציבורי, ושיח על אופייה היהודי של מדינת ישראל.
שותפות אמיתית בדיון
הצורך הדחוף בהתייחסות לנושא עולה, בין היתר, מממצאי מחקר שערך שוקי פרידמן במכון הישראלי לדמוקרטיה, אשר מצביעים על כך שכ־98% מבתי הקולנוע, 65% מהמוזיאונים, 83% ממוסדות התרבות המרכזיים ו־20% מהקניונים בישראל פועלים בשבת. על בסיס הממצאים הללו מסיק פרידמן:
ברמה ההצהרתית, יש סטטוס קוו… בפועל, הסטטוס קוו בעניין שמירת השבת מת מזמן. גם ברמה הרשמית, בענפים שלמים יש היתרי עבודה בשבת ומשרד העבודה מנפיק מאות אישורים נוספים בכל שנה. אבל הדרמה היא מה שקורה בשטח. למרות האיסור החוקי, הלאומי והמקומי, ישראל פתוחה בשבת. נמלי ים, נמלי אוויר, תחנות כוח, הרכבת, מפעלים, בתי קולנוע (כמעט כולם), תאטראות, מוזאונים, בתי קפה, מוניות, מסעדות ובתי עסק רבים מאוד כולם פועלים בשבת. והמצב רק הולך ומשתנה, לרעת שמירת השבת (שוקי פרידמן, הארץ, 5.9.2016).
למרבה האירוניה, המציאות הזו הולכת ומתפתחת דווקא בעת שקיימת מפלגה ציונית־דתית השותפה כמעט בכל ממשלות ישראל. למעשה, בעלי תפקידים אשר הינם שומרי הלכה בחייהם יוצרים הבחנה ברורה בין אורח חייהם לבין פעולותיהם הציבוריות במסגרת תפקידם. אינני סבורה שיש לבטל במחי יד את השיח ההלכתי כבד המשקל אשר מציף מספר פערים משמעותיים בבואנו ליזום ולהוביל את השיח הציבורי. קולמוסים רבים נשתברו בשאלות ההלכתיות הללו, כאשר לב הבעיה היא ששותפות אמיתית בדיון היא למעשה לקיחת אחריות על פעולות שסופן לגיטימציה לקיומן של פעולות אנטי־הלכתית במרחב הציבורי.
עוד לפני קום המדינה דחו המפלגות החרדיות כל ניסיון להשפיע על זהותה היהודית של מדינת ישראל, תפיסה שלא השתנתה בקרב הציבור החרדי גם היום. יתר על כן, במעשיהם מדגימים חברי הכנסת החרדים כי לקיחת אחריות ציבורית במדינה נתפסת בעולם החרדי כסותרת בהכרח את עולם ההלכה. את תפיסת ההנהגה החרדית ניתן לראות בנוהג העקבי שלא לאפשר לאנשי הסיעה לכהן כשרים בממשלה.
בעולמה ההלכתי של הציונות הדתית נותר מקום לשותפות בממשלה. בעת עליית פולמוס השותפות עם עוברי עברה, כתב הרב אליעזר מלמד כי אל לנציגים הדתיים בממשלה להתפטר, ובכך הם ילכו בדרכם של גדולי ישראל שאסרו להפריד את הקהילות (פורסם באתר ישיבת הר ברכה, 30 בנובמבר 2017). בפרספקטיבה רחבה יותר, זו בדיוק אמת המידה ואופן הפעולה של המפלגות הציוניות־דתיות, אשר באופן פרגמטי שותפות ברוב המכריע של ממשלות ישראל. אולם הסיעות אינן יוזמות הסדר של אופי השבת במדינה, אלא רק מגיבות לקשיים הצפים מעת לעת. מכיוון שהמכשול העיקרי בדרך ללקיחת אחריות והובלת יוזמות בכל הקשור לצביונה ההלכתי של מדינת ישראל נטוע במגבלות הלכתיות, יש לשאול כיצד התמודדו עם האתגר תלמידי חכמים שכן סברו שיש לקדם חזון יהודי במדינה כפי שהיא.
חזון פרגמטי
הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ליבן סוגיות ציבוריות ואת מפגשן עם מדינת ישראל החילונית בשנים שלפני קום המדינה ואחריו. דוגמה לכך מצויה בתגובתו בעת שהוצעה חקיקת חוק באשר לאופייה של השבת, חוק הפונה גם לציבור שאיננו שומר שבת. בשנת תשי"ז פנה ח"כ ד"ר זרח ורהפטיג לרב הרצוג, שכיהן כרב הראשי, בבקשה שיחווה דעתו על טיוטת חוק השבת ומועדי ישראל, שעמד להניח על שולחן הכנסת. בטיוטה זו לא נאסרה העבודה החקלאית, הוחרגו "מפעלים חיוניים" ועוד. הרב הרצוג השיב כדלקמן:
עברתי עליו בעיון הראוי ואני ממהר להגיד ששום חוק כזה או דומה לו יכול לספק אפילו את הדרישות המינימליות של הרבנות. עצם העובדה שלא נזכר דבר על דבר עבודה חקלאית בגנות ובשדות כבר מספיקה להחרימו בעינינו… אצלנו רק דבר אחד יכול לדחות את שבת קדשנו והוא פיקוח נפש של אדם מישראל ואין סמכות לשום שר או ממשלה להוסיף היתרים כל שהם. אין ליבי נוטה לכתוב הערות לכל סעיף וסעיף. בדרך כלל אין רוח חכמים, ואין דעת חכמים, נוחה מחוק זה. הוא מלא ויתורים ופשרות. ואצלנו חוק השבת הוא חוק תורת אלוהים חיים, ללא שום ויתורים ופשרות.
אולם למרות הסתייגות חריפה זו, הרב הרצוג מסיים את דבריו וכותב:
ברם אחרי כל החישובים עלינו לזכור שיש לנו עסק עם כנסת שרובו הגדול שבו חילונים, ואין לנו ברירה אחרת. אנחנו לא רשאים להתפשר בשום פנים, אבל נציגינו המדיניים עומדים על המשמר ויש לנו אמון בהם, שאם ישוכנעו שאפשר לקבל משהו יותר לא יוותרו בשום אופן, ועל כן עליהם אנו סומכים לבחור הרע במיעוטו. ויהי ה' עמהם. לבסוף אני מעיר שהכנסת הוא לא בעינינו בית דין הגדול לכל ישראל אלא גוף חילוני תחוקתי (י' הלוי הרצוג, תחוקה לישראל על פי התורה, כרך ג' עמ' 101, עורך א' ורהפטיג, 1989).
נראה לי כי בדבריו אלו מציע הרב מתווה שבאמצעותו ניתן לקדם בצורה פרגמטית חזון יהודי למדינת ישראל. הוא מחלק בדבריו בצורה ברורה בין תפקידו כרב ועמדתו ההלכתית לבין תפקידם של "נציגינו המדיניים" – חברי הכנסת. נראה כי חלוקה זו הכרחית גם כיום, ואשוב אליה בתום דבריי.
גם הרב ישראלי, במאמר משנת 1959, מסיק כי על אף שיש לכל אדם בפני עצמו להימנע מאיסורים, הרי שבתנאים של היום – שהדור פרוץ ובעלי עבירה מרובים, אין אפשרות של אפרושי מאיסורא בדרך פעולה ישירה… חובת האפרושי מאיסורא מטילה את החובה לנצל את האמצעים האחרים הנהוגים כיום בחברה וזהו ההתארגנות של הציבור שומרי התורה לשם ניהול מאבק פוליטי ולהעביר במוסדות המחוקקים של המדינה חוקים מתאימים שיהא בהם משום אפרושי מאיסורא… אם כן פעולות המביאות לחקיקת חוקים מעין אלה ומרחיקים את הציבור מן העבירה הן ראויות והכרחיות (עמוד הימיני, עמ' צח).
את עמדתו זו של הרב ישראלי אימצו בעלי תפקידים נוספים, כחברי כנסת (זרח ורהפטיג ואבנר חי שאקי), אנשי משפט (מנחם אלון ונחום רקובר) וגורמים אחרים, אשר כל אחד בדרכו ראה בחקיקה יהודית את הדרך הראויה למימוש חזון המדינה היהודית. עם זאת, בימינו ובמציאות הפוליטית הנוכחית, חקיקה איננה הדרך הראויה, ודווקא הסכמה רחבה ושיח מלא מתוך שותפות יאפשרו צביון יהודי יותר במדינה.
הרב שלמה גורן נדרש לשאלות זהותה היהודית של המדינה מתוקף תפקידיו השונים כרב הצבאי הראשי ולאחר מכן כרב הראשי לישראל. עמדתו, בשונה מעמדת הרב ישראלי, הייתה שאת ההישגים הללו עדיף להשיג בהסכמה ולא בחקיקה:
בד בבד עם הישגים חשובים של הציבור הדתי בתקופת המדינה בשטחי דת שונים, יש להצטער על כך שלא הושגו אלה באמצעות השפעה ישירה על ההמונים מצד המנהיגות הרוחנית במדינה, ולא באמצעי הסברה ושכנוע. רוב ההישגים במדינה יש לזקוף לזכות הקונסטלציות הפוליטיות השונות הקיימות במדינה, והן אשר גרמו לקבלת חוקים, תקנות וחוקי עזר שונים לפי רוח התורה וההלכה (ש' גורן, יחסי הדת והמדינה, עמ' 50).
מתוך מחויבות מוסרית עמוקה למדינה שאף הרב גורן לקדם נושאים שנויים במחלוקת בהסכמה ולהימנע מכניסה למרחב הפרטי של האזרחים. הניגוד העיקרי בין חזונו של הרב גורן לבין המתרחש כיום הוא מצד אחד תפיסת האחריות הרחבה, ההבנה כי על כתפינו מונח אופייה של מדינת היהודים, משאת כל הדורות, ומן העבר השני – השאיפה לשיח ולהסכמה בדרכי שלום.
למעשה, דעתו של הרב גורן לא התקבלה. הרב ישראל רוזן טען כי האתגר של הציונות הדתית הוא בקידום המדינה כמדינה יהודית, וזאת יש לעשות באמצעות חקיקה:
האתגר הגדול מכולם במימוש המדינה היהודית שמור למחוקקים, לכנסת ישראל. צביונה של המדינה היהודית – בתחום המשפחה, שבת ומועד, המשפט העברי ועוד – לא יתממש מאליו, ולא יתקבל רק ב־'הסכמה חברתית רחבה'. הוא מתחיל ונגמר בחקיקה, בתקנות חוק ובמערכת המשפט (שם, עמ' 408).
אם נקבל את מסקנותיו של הרב רוזן, לכאורה עלינו לצפות מנבחרי הציבור במפלגות ציוניות־דתיות להרבות בהצעות החקיקה, ואולי לכך כיוון סמוטריץ' בדבריו, אם כי גם זה לא המצב כעת. את התהליכים שהביאו למציאות שבה הציונות הדתית נמנעת מקידום חזון בנושאים הללו, תיאר פרופ' אשר כהן כך: "דעיכתו של החזון נבעה מהבעייתיות המהותית הטמונה בו עצמו ולא רק בגורמים ובתנאים של הסביבה החיצונית… גיבוש החזון היה מחייב תורה אחרת, דהיינו שינוי משמעותי במסורת הדתית האורתודוקסית הקיימת, או מדינה אחרת, דהיינו מדינה שאינה דמוקרטית ואינה מודרנית" (הטלית והדגל, עמ' 164).
חקיקה דתית אינה הדרך
אני סבורה כי חקיקה דתית אינה הדרך. חילוקי הדעות שלי עם הרב רוזן ועם אחרים אינם ביחס לחשיבות שגם אני מייחסת לזהותה היהודית של המדינה. אולם נראה לי כי רק מתוך חזון שתואם את המדינה כפי שהיא ומתוך הסתכלות על המציאות בעיניים מפוכחות, בצורה שבה שמורה בחירה חופשית לכולם, ניתן לקיים דיונים בין מגזרים באשר לצביונה היהודי של מדינת ישראל. חקיקה דתית אינה הולמת זאת. כיצד, אם כך, ניתן להוביל חזון יהודי למדינת ישראל בהסכמה; חזון שמצד אחד לוקח בחשבון את ההלכה היהודית, ומצד שני מניח כי אין ולא ניתן לעשות זאת בכפייה, ולדעתי גם לא בחקיקה?
נראה לי כי מי שחפץ להצליח במשימה זו צריך להוביל את סדר היום הציבורי בנושאים הללו, ורק לאחר מכן לתבוע מרבנים לעצב פרדיגמות הלכתיות שיכולות לסייע בהגשמת החזון. ניסיון חלוצי לצאת מהסבך נעשה באמנת גביזון־מדן. אמנה זו שנכתבה בשנת 2003 עוסקת במנעד רחב של נושאים, והמצב שתואר באמנה כ"ויתור" עתידי על מצב קיים (הלכתי), לטובת אלטרנטיבה פלורליסטית יותר, הוא למעשה כבר היום המצב הרווח במדינה בנושאים רבים, ובהם פתיחת מקומות תרבות בשבת ועוד.
במילות ההקדמה שלו לאמנה פרס הרב מדן את משנתו ההלכתית, וכתב בין היתר:
במצב זה ובהגדרה כזאת, מצטמצמת מאוד חשיבותו של החוק הכתוב, ועולה מאוד חשיבותו של המצב בפועל. מהנחה שהאמנה אכן משנה בתחומים מסוימים את החוק לרעה מבחינה דתית ,אך מחמת ההסכמה הכוללת יהיה החוק המצומצם ממשי יותר, נתון במידה קטנה יותר לפרשנות שרירותית ולעקיפה בעזרת בית המשפט או בלעדיו, וההסכמה החדשה היא שתיתן את הצביון היהודי הבסיסי ביותר למדינה, הרי הרווח שלה גדול לאין ערוך מן ההפסד שבה, וכדאי להשקיע מאמץ ומחיר כדי לקבל אותה. הספקנים יוכלו לטעון נגדי, שההפסד החוקתי הוא ודאי, והרווח המעשי הוא מסופק, ואולי אף פחות מכך (עמ' 49).
בדבריו פותח הרב מדן פתח הלכתי חדש, והוא שבמידה ובחשבון הכולל יתברר כי ויתור על חקיקה יהודית (הלכתית) במקומות מסוימים יקדם את סך המחויבות במדינה לעולם ההלכה, אזי יש מקום להשתתף בהחלטה המתירה מה שעל פי ההלכה אסור, משום שבחישוב הכולל הרווח גדול מההפסד. נראה כי פתיחת המרכולים בשבת נבחנה בעיניים צרות, מבלי לקחת בחשבון את הפיחות הזוחל במעמדה של השבת במדינת ישראל כולה. זו דוגמה טובה לכך שהתעקשות על איסור פתיחת החנויות בצורה נקודתית נעשתה במנותק מניסיון לבחון את מעמדה של השבת גם מחוץ למרכזי הערים ולהביא לפתרון כולל בהסכמה, שיש בכוחה לשים קץ לוויכוח הקולני הנקודתי (מעין ניצחון בקרב, בשעה שחלקים רבים במערכה אבודים).
למעשה, ניתן להגיע למתווה הלכתי שיהווה את הבסיס לפיתוח חזון שיהיו לו שתי הנחות יסוד. הראשונה, יש להעריך את המצב במרחב הציבורי לאשורו, ולדון במציאות הכוללת לפני קידום חקיקה בנושא; ובנוסף, יש ללכת בדרך שהתוו הרב ישראלי, הרב גורן ואף הרב מדן באשר לאופן שבו יש לנהוג במציאות שאיננה הלכתית. אין לצפות מרבנים, שעולם ההלכה מוביל ומכריע בכל מעשיהם, לקדם חזון למדינה שבהגדרה איננה מדינת התורה או מדינת הלכה. עולם ההלכה איננו יכול לתת מענה למצב הקיים היום במדינת ישראל. עדות לכך היא המרחק בין הלכות מלכים שכתב הרמב"ם, תשתית הלכתית שהיא קריאת כיוון, לבין מציאות ימינו. המדינה הימי־ביניימית שהרמב"ם ראה לנגד עיניו, כמו גם העולם היהודי שמולו ניצב במאה השתים־עשרה, רחוקים מאוד מאיתנו. קשה לדמיין שהרמב"ם יכול היה לצפות מדינה יהודית שרוב אזרחיה היהודים אינם מגדירים את עצמם שומרי מצוות. קשה לדמיין שהרמב"ם יכול היה לצפות זהות ישראלית הנבדלת מהזהות היהודית של יהודים רבים.
על כן, החזון למדינה יהודית שאליו אנו צריכים לחתור בעת הזאת למעשה איננו צריך, ואינו יכול, לבוא מקרב הרבנים, שהמחויבות ההלכתית שלהם היא שמנחה את החלטותיהם. הפתרון, לדעתי, צריך לבוא מן השטח, ומוטל על בעלי התפקידים הציבוריים. מודל זה מוכר היטב בספרות ההלכה בנושאים פרטיים, שבהם ההלכה מגיבה למצבים קיימים, ולמעשה הוא כבר התבצע לא אחת גם בנושאים לאומיים. כך למשל, הקמת קיבוצים דתיים קדמה לפנייה לרבנים לפתרון שאלות הקשורות ברפת, בשמיטה וכן הלאה; יישובים קמו ביהודה ושומרון, ורק אחר כך נדרשו לשאלות נשיאת נשק בשבת, טבילת נשים ועוד. הדוגמאות הללו נידונו לא אחת בהקשרים שונים, וההתמודדות ההלכתית מדגימה כי מתן מענה הלכתי גם ברמה הלאומית יכול לבוא כתגובה למציאות קיימת.
ד"ר טובה גנזל מלמדת במדרשה באוניברסיטת בר אילן
