זיגמונד־שלמה פרויד, הוגה הפסיכואנליזה, ראה כידוע בדת נוירוזה, הצהיר שהיא "האויב" וניסה בכל מאודו להבחין בין הפרקטיקה החדשה שייסד לבין הריטואל הדתי. באופן מאלף נדמה שהפסיכולוג הדגול נזקק לשימוש באחד ממנגנוני ההגנה שזוהו רק בדור שלאחריו, מנגנון ה"ספרציה", על מנת לאפשר לעצמו להתפתח באופן עצמאי. אך כבר בדור תלמידיו – במיוחד אצל יונג אבל גם אצל רבים אחרים – המחיצות בין הדת לבין הפסיכואנליזה, בין חדר הטיפולים לתא הווידוי, בין תיאוריות על הראשית האנושית ותיאוריות על הראשית האלוהית, החלו להתמוסס. מעניין מה היה פרויד אומר לו היה מזדמן לאוסף גרשם שלום שבספרייה הלאומית, ומגלה שמדף שלם הוקצה באופן חגיגי לתחום הפסיכואנליזה והקבלה – דווקא הקבלה שנתפסה כתחום היהודי הפחות מכובד בעיני משכילי מערב אירופה בני זמנו.
הספר שלפנינו שייך לז'אנר הולך וגדל של מחקרים היוצרים זיקה בין שתי דיסציפלינות רחבות ומורכבות עד מאוד אלה – קבלה ופסיכואנליזה. שתיהן זוכות בשנים האחרונות למספר הולך וגדל של אנשי רוח וחוקרים הבוחנים את טיב הרומן ביניהן. יש המשתמשים בפסיכואנליזה כדי להסביר את הקבלה – למשל, האם טקסט מסוים מן הזוהר משקף תסביך אדיפאלי; ויש המבקשים להצביע על דמיון בתובנות של הוגים משני הצדדים – למשל, איתור דימויים של "העצמי הכוזב" בספרות החסידית. נדירים הם המעיזים להיעזר בקבלה על מנת להסביר את טענותיהם של הפסיכואנליטיקאים. לסוג השלישי, יחד עם שני הסוגים הקודמים, שייך הספר שלפנינו.
פסיכואנליטיקאים משחזרים את חוויית הרחם ככלי לריפוי, ומקובלים שבים אל הרחם האלוהי כטקס ריפוי
הספר נולד הודות להתפתחות מרתקת בפסיכואנליזה. פרויד, כידוע, חקר את גיל שלוש־ארבע, שבו התסביך האדיפאלי ניכר בכל עוצמתו. תלמידיו חקרו את גיל הינקות, ותלמידי תלמידיו חוקרים כבר את ההיריון עצמו – את הפסיכולוגיה של העובר, והשפעתה על חיי האדם הבוגר. ככל שקוראים בספרות זו יותר, הפער בין מה שנראה מדעי (פסיכואנליזה) לבין מה שנראה דמיוני (קבלה) הולך ומצטמצם. וכשהוא מצטמצם כל כך, הדרך לקרוא בשתי דיסציפלינות אלה קריאה מקבילה הולכת ומתבקשת. שהרי עד כמה גדול הפער בין פסיכואנליטקאים המבקשים לשחזר את חוויית הרחם, ככלי לריפוי, לבין מקובלים המבקשים לשוב אל הרחם האלוהי, כטקס ריפוי? (ראו עמ' 112).
ככל שמתקדמים בקריאת הספר, התחושה היא שהבנת התהליך הפסיכולוגי, הפנים־אישי, היא כלי שלא יסולא בפז להבנת התהליך המיסטי; אך גם להפך – העמקה בתהליך המיסטי מחברת את האדם ליסודות הקדמונים של האישיות, אלו שכבר חשב שהניח מאחור לפני שנים רבות.
מרפאה את שברי הנפש
מחברת הספר, ד"ר רות קרא איוונוב קניאל, מציינת עובדה מרתקת, שלפיה נשים הן הדומיננטיות ביותר בחקר הקבלה בזיקה לפסיכואנליזה (עמ' 305). מסתבר שתחום זה – אולי יותר מכל תחום אחר ביצירה היהודית – מאפשר הבעה אותנטית המבטאת את הסובייקטיביות הנשית. בהתאם לכך, הספר שלפנינו מתמקד בחוויה הנשית האולטימטיבית: הלידה.
המחברת, חוקרת באוניברסיטת חיפה, היא גם אישה וגם יולדת. שתי עובדות שהן חלק משמעותי בעיצובו ובתוכנו של הספר. זהו ללא ספק ספר מסע אישי, אל הדרמה של היותה נולדת והיותה יולדת. באחד מדפי הספר, דומני שניתן לשמוע את המוטיבציה היסודית לכתיבתו:
אנו אומרים לידה לידה לידה לידה. אנו חיים שוב ושוב את הרגע העצום־הנורא־בלתי־נתפס הזה. גברים כנשים. כולנו. ילודי אשה. יוצאי רחם… הלן סיסקו אומרת: "הנשים המשוגעות: אלו שמוכרחות לשחזר את הלידה בכל שעה"… שמוכרחות לחיות את הלידה, מבחירה או בלית ברירה. בהכרה או בלא הכרה. הנשים המשוגעות כולנו. האם, האישה. רק מתוך השיבה למקור נוכל להבינה. לשאוב ממנה כוח (עמ' 258).
זהו עיסוק כעין־אובססיבי לשחזר בלא הרף את הלידה, מתוך אמונה שמכוח התבוננות חוזרת ונשנית בה נוכל לרפא את שברי הנפש, "לשאוב ממנה כוח". ואכן, כפי שמובא מדברי דונלד מלצר כמוטו לספר, "אין אירוע בחיים הבוגרים כנס הלידה… שום פרח ושום ציפור מרהיבת נוצות אינם אוכפים עלינו אותו מסתורין של החוויה האסתטית כמראה אם צעירה עם תינוק על חזה…". המסתורין הזה הוא מפתח חשוב לא רק למסתרי הנפש, אלא גם למסתרי הנשמה במסעותיה המיסטיים.
המטרה המשותפת – גאולה מייסורים
ואמנם, מהרגע שמבינים שהלידה – ולאו דווקא המוות – היא הריתמוס היסודי של החיים, ניתן "פתאום" לזהותה בכל הטקסטים הקבליים. בספר שלפנינו המחברת מנתחת שמונה מוטיבים שונים המאפיינים את הלידה, תוך שהיא מבקשת להציג זה לצד זה את הטקסטים הקבליים והטקסטים הפסיכואנליטיים, להצליב ביניהם, לגבות את האחד בעזרת השני ולפענח את השני בעזרת הראשון. בין המוטיבים מצויים ההיריון, הרחם, מפגש האם עם התינוק, כפל פניה של האישה: המיטיבים והמיטיבים פחות, וכמובן – חבלי הלידה.
כל אלה הם נושאים שהפסיכואנליזה עסקה בהם באינטנסיביות, על מנת ליצור פרקטיקות קליניות שביכולתן לגאול את האדם הסובל מייסוריו; אך במקביל הללו העסיקו רבות גם את המקובלים, שביקשו ליצור פרקטיקות שביכולתן לגאול את העולם מייסוריו. המאלף הוא, כפי שהמחברת מראה כמה פעמים, שקריאה קשובה מגלה שההוגים משני העולמות הגיעו לאותן תובנות עצמן, אלא שהקבלה כמובן השתמשה בסמלים ובתמונות, ואילו הפסיכואנליטיקאים השתמשו בניסוחים הלקוחים מתחום הרגש והתחושות.
אתן דוגמה אחת. הזוהר בפרשת בשלח מספר על האיילה, אותה חיה מופלאה הנושאת את תפילות כל היצורים לבורא עולם, אך מתקשה בעצמה ללדת: העובר שבתוכה לא מצליח לחלץ את עצמו. מה עושה הקב"ה? מזמן לה נחש, הנושך אותה באותו מקום, וכך בוקע לו הוולד. זוהי הגאולה. בסיום אותה פסקה מזהיר רשב"י שלא לחקור יותר מדי בעניין זה: "בדבר זה לא תשאל ולא תנסה את ה'", ובכך, כמובן, הוליד שפע של פרשנויות. כיצד נראית קריאה פסיכואנליטית של תמונה קשה זו?
המחברת מזהה כאן את המושג שטבעו תומאס אוגדן ואחרים – "השלישי האנליטי": זוהי ישות (מדומיינת) נוספת הנמצאת בחדר הטיפולים, הנוצרת ממערכת היחסים המאוד מסוימת בין המטפל למטופל. אוגדן ועמיתיו מלמדים כיצד לזהות ישות זו וכיצד לעבוד איתה. על פי קרא־איוונוב־קניאל, "המסכות שעוטה הנחש במיתוס זה מסייעות לראותו כ'שותף השלישי' בעלילה, בדומה למרחב האנליטי, שמסייע להיחלץ ממצבים סתומים הדומים לסתימותה של האיילה" (עמ' 375). הפסיכואנליזה משמשת כאן מעין מפתח להבנת הסיפור המזעזע הזה, ומהרגע שהסיפור נכנס לקונטקסט הפסיכואנליטי ניתן לשוב ולחקור את התמונה ולחלץ ממנה עוד ועוד פרטים; וככל שמעמיקים בה, למעשה מבינים את עצמנו יותר. שהרי מהו המיתוס אם לא מבחן רורשך הנמצא בתנועה מתמדת.
עבודת ה' בחינת לידה
לסיום, עניין נוסף שמצאתי בספר רב־פנינים זה. חוקרות מגדר מרבות לטעון שבספרות היהודית, בעיקר זו הקבלית והחסידית, לא מצויה חיבה יתרה לאישה, בלשון המעטה, ושאפשר למצוא ביטוי לכך שהגברים נוטים לנכס לעצמם את יכולות הנשים, כולל הלידה: אם לידה הצליחה – ודאי היה זה בזכות סגולותיו של הבעל. כך למשל, הצדיק הוא הוא היולד – רעיונות, נשמות, גרים וכו' – ואילו לידתה של אשתו הינה משנית לחלוטין, לכל היותר ביטוי חומרי ללידה הרוחנית, הנעלה יותר. ספר זה מציג תמונה אחרת לחלוטין.
אדרבה, המחברת מראה שהמקובלים העריצו את דרמת הלידה הנשית הממשית וביקשו להתבונן בה לפרטיה, מתוך כבוד לעצם האירוע וניסיון להזדהות עימו, ולא לעשותו רק הד קלוש ל"לידה" רוחנית מופשטת. כך למשל, את הביטוי החז"לי "רחם הוא קבר", שהתפרש כמיזוגני, מציעה המחברת לפענח לא רק כשיקוף לאימה מפני האישה וגופה, אלא כהבנה רוחנית אוניברסלית המתארת את המוות שקדם ללידה, תוך הדגשת המעבר הדרמטי של כל אדם: מאין ליש, מקבר לחיים.
בדומה לכך, בפרק האחרון בספר כותבת המחברת לגבי רבי נחמן, בהקשר לסיפורו הידוע "מעשה משבעה קבצנים":
בולט ייחודו של ר' נחמן בניסיונו לייצר הזדהות ואמפתיה עם הדמות הנשית היולדת. הוא רואה באם ההרה סובייקט ומדמה את הלידה הממשית לתהליכים של ישועה וגאולה. מטפורת הלידה מחזקת אפוא את החוויה הממשית שהלומד חש על בשרו. כאביה וזעקותיה של היולדת מוצבים במרכז דרשותיו, ולא הצדיק שמושיע אותה באופן מאגי או מיסטי. מוקד ההתרחשות של הדרשות שלפנינו הוא הגוף הנשי, הרחם ומיצריו. כולנו ילודי אישה, אומר ר' נחמן, ועל כן, כולנו גם מיילדי התורה והגאולה (עמ' 392).
בנימה אישית, ספר זה ליווה אותי לאורך הריונה של רעייתי, ובתקופה שלאחר הלידה, שעברה בשלום, תודה לא־ל. אני מאחל לספר זה שימצא את מקומו לא רק במדף ה"קבלה ופסיכואנליזה", שכאמור הולך ומתרחב בשנים האחרונות, אלא גם במדף ספרי ההכנה ללידה. אין כמותו להעשיר – ברובד הנפש וברובד הנשמה – את החוויה המופלאה הזו, ליולדת ואף למי שלצידה.
חבלי אנוש
הלידה בפסיכואנליזה ובקבלה
רות קרא־איוונוב קניאל
כרמל, תשע"ח, 500 עמ'
