בפרשת וירא מופיע דו שיח בין אברהם אבינו לקב"ה ביחס לעיר סדום והערים הסמוכות לה. פרשנויות שונות הועלו ביחס לאותה שיחה מוזרה ול"משא ומתן" שהתנהלו ביניהם. אולם, יש עובדה אחת שאינה ברורה – האופן שבו אברהם פונה לקב"ה:
{כג} וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע: {כד} אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ: {כה} חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט:
מצופה מבן אדם לפנות לקב"ה באופן של בקשה ותחנונים. בניגוד לכך, נראה כי אברהם פונה לקב"ה בדרישה והאשמה. פנייה שכזו אף אינה עולה בקנה אחד עם הפניות הנוספות של אברהם לאחר מכן:
{כז} וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר: … {ל} וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים: {לא} וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים: {לב} וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה:
משום מה, בהמשך הדיאלוג פונה אברהם לקב"ה בתחנונים ומתוך נמיכות קומה. מה גרם לאברהם לשנות גישה? נראה שהשתנה דבר מהותי ביחס להערכה שלו את עצמו. השיחה נפתחת בכך שהקב"ה מגלה כי בכוונתו להשמיד את סדום. אברהם הניח ש-50 צדיקים הוא מספר שקיים בכל עיר בעולם, גם באלו הגרועות ביותר, מכיוון שכך עמדו בפניו שני נתונים שלא ניתן להשלים עמם: הראשון, ישנם לפחות 50 צדיקים בסדום. השני, שהקב"ה מתכוון להשמיד את כל העיר למרות זאת. שילוב של שני הנתונים הוליד את התגובה החריפה של אברהם.
התשובה של הקב"ה, שלפיה אם אכן היו 50 צדיקים בסדום הוא לא היה משמיד אותה, מפתיעה את אברהם מאוד. בניגוד לנקודת ההנחה של אברהם, מתברר שאכן ישנם מקומות בעולם שאין בהם 50 צדיקים. משלב זה אברהם בא בבקשה ובתחנונים לקב"ה, כיוון שהוא מכיר לעומק את קטנותו מול הא-ל, ומפנים את המגבלות האנושיות בהבנת העולם. אפילו נקודת ההנחה הבסיסית ביותר שלו מתגלה כלא נכונה. בהמשך הדו שיח אברהם מתוודע לכך שהטעות שלו גדולה אף יותר, שכן אפילו מספרים נמוכים מכך לא קיימים.
הפירוש שהוצג כאן יכול להסביר את הפתיח של הדו שיח:
{יז} וַיהוָֹה אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: {יח} וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: {יט} כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו:
מה הקב"ה רצה ללמד את אברהם דרך גזר דינה של סדום? אברהם אמור להיות אבי אומה שתנחיל לעולם "צדקה ומשפט". לשם כך עליו לעבור תהליכים מסוימים. אחד מהם הוא ההבנה של עוצמת הרוע האנושי שיכולה להוביל להיעדר טוב בצורה קיצונית. מעבר לכך, אברהם גם צריך להפנים שתפיסותיו וידיעותיו של האדם מוגבלות עד כדי כך שאפילו נקודת הנחה בסיסית ביותר עלולה להיחשף כלא נכונה.
המסר הזה עוצמתי ורלוונטי בכל דור ודור ובעיקר בדורנו. עלינו לדעת לבחון את דרכינו בכל רגע נתון ולהיות מודעים לכך שלעיתים, אפילו נקודות הנחה שנראות לנו ברורות ומוחלטות אינן נכונות בעולמו הרחב והמורכב של הקב"ה.
הרב אביעד שמילה, ר"מ עתודאים בבית המדרש של המרכז האקדמי לב
