"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי" (כג, כ).
בליבה של פרשת משפטים מופיעה ההבטחה למלאך שינחה ויגן עד יתנחלו בני ישראל בארצם. ההקשר של הבטחה זו במכלול המצוות והמשפטים בפרשתנו טעון הסבר, במיוחד לאור העלאתה המחודשת של אותה הבטחה כמה פרקים אחר כך בעקבות חטא העגל. שם זו כבר אינה הבטחה חיובית ומחזקת אלא עונש על הפניית העורף לה' א־לוהי ישראל: "וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי… כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ (לג, ב־ג). הבטחה זו שניתנת כאן נדחית שם על ידי משה, המעתיר בעד ישראל ובעד נוכחותו הישירה של הקב"ה במסעם: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה“ (לג, טו).
נוכחות א־לוהית תמידית
פרשת משפטים, מערכת הכללים הראשונה המוענקת לעם ישראל, משובצת מצוות המכוונות לעם הנמצא בראשית תהליך עיצוב דמותו הרוחנית והלאומית גם יחד. היציאה מבית עבדים טרייה ונוכחת ומשפטי התורה המייקרים את מעמדם, כבודם וחירותם של העבד והאמה העבריים עולים על לב העם שסבל את מרורי השעבוד. בני ישראל הניידים במדבר על מקנם ורכושם וחונים באוהליהם בסמיכות שבטית חווים לראשונה עצמאות בניהול משאביהם האישיים.
הרכוש – רכושם הפרטי, הגוף – להם הוא ולא נתון תחת שבט הנוגשים והצווים האכזריים של פרעה, השוברים את גופם ורוחם; משפטי המזיק והניזק ניתנים לעם הלוקח אחריות בעלים על הבהמות והרכוש; הוראות לדיינים ולמלווי הכסף מחולקות לעם המתלמד בניהול אישי ומוסדי של הפרט והציבור. בתוך כל אלו ובעוד מצוות רבות בפרשה, מוזכר הקב"ה כשוכן בקרב המחנה, מאזין ונוקם זעקת יתום ואלמנה והעשוק כלכלית. כך שאמנם העם זוכה במשפטים אלו לקווים מנחים להתנהלות עצמאית, אך הא־לוהים עודנו מתהלך בקרבם עקב בצד אגודל.
ניתן לפרש מעורבות א־לוהית זו לא רק כהשגחה גרידא על הוצאתם לפועל של הצדק והיושר אלא גם כקריאה לקרבה. הקב"ה לא משאיר הנחיות ויורד מן הבמה אלא נוכח עם הדיינים והמתדיינים: "אֱ־לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ־ל בְּקֶרֶב אֱ־לֹהִים יִשְׁפֹּֽט" (תהילים פב, א), כמו גם עם הלווים והמלווים, האדונים והעבדים, חיות השדה והאדמה בשמיטה. ההזמנה להיראות את פני ה' שלוש פעמים בשנה אך טבעית בהקשר של הא־לוהים המבקש מבני ישראל להתנהל תמידית נוכח פני האדון ה' במרחב הציבורי והאישי של כל משפחה ומשפחה. מצוות הביכורים, "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱ־לֹהֶיךָ…" (כג, יט), מצטיירת כילד המראה לאביו את פירות עמלו הראשוניים גם אם המאוחרים והבשלים יותר יהיו מוצלחים פי כמה.
ללא מתווכים
לאור כל זאת, מפתיעה עוד יותר ההבטחה למלאך ה' שינחה את מחנה ההולכים. אם הקב"ה מעורה, כביכול, בעמו, כורה אזנו לזעקת היתום וללחץ הגר ודואג לשמלת הלווה, מה צורך יש במלאך לפני המחנה? מה גם שבעוד כמה פסוקים תיכרת הברית הישירה שבין ה' לעמו, טרם יעלה משה לקבלת הלוחות, ומה הצורך במלאך? רש"י על אתר מפרש כי אכן הבטחה זו אינה במקומה אלא בשורה היא לבאות: "כאן נתבשרו שעתידין לחטוא ושכינה אומרת להם 'כי לא אעלה בקרבך'" (רש"י על כג, כ). אכן, הופעתה הנשנית של שליחת המלאך לאחר חטא העגל מחזקת פירוש זה.
ואולם, במדרש מתפרשת שליחת המלאך לא כעונש אלא כנדבך נוסף של המשכיות הקרבה הא־לוהית:
אמר לו הקב"ה למשה: מי ששמר את האבות הוא ישמור את הבנים, וכן אתה מוצא באברהם כשבירך את יצחק בנו אמר לו 'ה' א־לוהי השמים… הוא ישלח מלאכו לפניך'. ויעקב אבינו מה אמר לבניו? 'המלאך הגואל אותי מכל רע'… בכל מקום שהמלאך נראה השכינה נראית (שמות רבה משפטים לב, ט).
מדרש זה מתיישב עם ההקשר של המלאך בפרשתנו ומאירו באור חיובי, כסמל לנוכחות שכינה, כאמור לעיל. על כך ניתן להוסיף שההבטחה על אודות המלאך היא המשך למגמת הנהגתו של משה המתעצבת בתחילת המסע במדבר.
בפרשה הקודמת משיא יתרו עצה לחתנו משה – תחת לשבת מן הבוקר עד הערב ולשפוט בין איש ובין רעהו, יבחר לו משה מכל העם אנשי חיל יראי א־לוהים, אנשי אמת ושונאי בצע, ש"ישפוטו הם" (יח, כו). וכי לא הבין משה שלא יוכל לעמוד במעמסה הזו מלכתחילה? כמובן שידע, אך תשובתו ליתרו "כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱ־לֹהִים" (שם, טו) מצביעה על שאיפתו של משה להנהגה ישירה ולא מתווכת בין העם לא־לוהים. מפי חמי מורי, הרב מאיר רוזן זצ"ל, שמעתי כי בפנייתם למשה מבקשים עם ישראל את דבר הא־לוהים, את פני ה'. בני ישראל תרים אחר הכוונה ומעורבות א־לוהית בחיי היום יום שלהם ומשה מאמין וחפץ בכינונה של הנהגה שהיא קו ישיר בין ה' לעמו.
בפרשתנו, הקובעת מסמרות בחוקי ה' שינהלו את חיי בני ישראל מכאן והלאה, אין אנו יודעים מה הייתה תגובתו של משה להבטחה על שליחת המלאך. עתירתו לאחר חטא העגל בעד העם החוטא וסירובו ההחלטי להנחיית המלאך מלמדים כי לא זו ההנהגה שאליה שאף וחתר גם כאן, ועל פי הרמב"ן הוא הצליח בכך (רמב"ן על כג, כ). בין כה ובין כה, בקרבת עם ישראל אל ה' בקבלת חוקים ומשפטים מנכיח ה' בקרב המחנה את מעורבות שמים במשפטי ארץ, אותה נוכחות ישירה ובלתי מתווכת שלה כיוון וזכה משה בימי הנהגתו.
