האם מצליחים אנו להתגבר על מקרי הרצח המתרחשים בארצנו? האם התגברנו על מקרי הרצח שמקורם במסורות איומות ובהשפעות של תרבויות אחרות? יתרה מכך, האם אנו מסוגלים למנוע את אותם מקרי מוות שהם תוצאה של תאונות שאנשים גורמים בגלל מעשיהם, או יותר מכך, בגלל חוסר מעשיהם? ברשימתי זו מבקש אני לחזור להתייחסות ש"שמרנו" במסורת היהודית, וכוונתי לטקס המקראי של עגלה ערופה (דברים כא, א־ט).
נמצאה גופה בשדה. סימנים מובהקים בה מצביעים על כך שהאדם נרצח. החלל הוא כנראה זר שיצא מאחת הערים בסביבה, ובצאתו ממנה נרצח בדרך: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ". או אז זקני העיר הקרובה ביותר לזירת הרצח חייבים לצאת, בליווי כוהנים, אל נחל קרוב, להביא מעין "קרבן" סמלי. הטקס שהיה צריך להתבצע במקרה זה השאיר רשמים עמוקים לאורך המסורת היהודית: "וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר… יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם… וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ".
אנו מכירים את מצוות "נטילת ידיים", ההיטהרות מטומאה. שורשי מצווה זאת בדיני ההיטהרות במקדש לפני עבודת הקודש. אלא שהטהרה הפולחנית הזו מהווה גם קריאה וסמל לטהרה המוסרית הנדרשת מאיתנו. כך פונה ישעיהו בשם ה' אל הכוהנים הנושאים כפיהם לשמים ומבקשים את ברכת ה' לעמם (א, טו־טז): "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם… יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ". והוא דורש מהם, מנציגי הנהגת האומה ומהעם כולו: "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ". דווקא כשהם פורשים את ידיהם למעלה, הם עלולים לחשוף את זוהמת הכפיים: "הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי". ישעיהו דרש את רחיצת הידיים אך ירמיהו כבר התייאש (ב, כב). כל הגבולות כבר נפרצו, ולפיכך אף "אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית, נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי". הכתם כבר לא יוכל להינקות.
אחריות להורג ולנהרג
אך נחזור לעגלה ערופה. לרחיצת ידי הזקנים שבטקס יש משמעות שונה. הם רוחצים את ידיהם ומראים אותן נקיות. יש בכך מעין כתב הגנה. על מה? חז"ל תמהו על כך במשנה (סוטה ט, ו): "וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן?" לא! ולמרות זאת עליהם לתת דין וחשבון, כי יש אשמה ויש אחריות. הם אינם חשודים בגין מעשיהם, ולמרות זאת הם עלולים להיות אחראים בגין מחדליהם. ואכן, המשנה מפרשת את דבריהם: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" – "שלא בא לידינו ופטרנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו". אין אנו אחראים, דאגנו לחייו ולביטחונו.
מהתלמוד הירושלמי (סוטה מג ע"א) לומדים אנו שהבנת משפט זה שבמשנה הייתה שנויה במחלוקת בין "רבנין דהכא", החכמים "מכאן", חכמי ארץ ישראל, לבין "רבנין דתמן", החכמים "משם", חכמי בבל. במה דברים אמורים? חכמי הארץ טענו – בהורג מדובר. חכמי בבל – בנהרג. הם נחלקו בהסבר מהות האחריות של הרצח. חכמי בבל קבעו שהטענה היא שמא חטאו זקני העיר נגד הנהרג. אולי לא דאגו להגנה ראויה על הדרכים, כמו יורשיהם היום שמתקשים להגן על הרחובות, הגנים והחופים מפני אלימות ותאונות דרכים; ועל נשים מבעליהן האלימים. אולם חכמי ארץ ישראל סברו באופן מפתיע אחרת: שמא חטאו הזקנים נגד ההורג דווקא! כפי שהסביר רבי שמשון רפאל הירש, אולי היה ההורג אחד מעלובי החיים שהדרדר לפשע מחמת מצוקה.
שתי גישות קרימינולוגיות עומדות כאן במחלוקת. חכמי התלמוד הבבלי דרשו מלחמה חסרת פשרות נגד הפשע. חכמי התלמוד הירושלמי דרשו לייבש את הביצה החברתית המולידה פושעים. אין ספק ששתי הגישות משלימות זו את זו. בתלמוד הבבלי (סוטה מו ע"ב) מובא עיבוד קדום של המשנה הכולל תוספת מעניינת: "לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה". הטיפול המשטרתי בפשע אינו מספיק, וצריך להיות מלווה בפתרון המצוקות החברתיות. ואולי רומזת רחיצת הידיים של הזקנים גם לנו, שכאשר אנו נוטלים ידיים לפני הסעודה עלינו להעיד שהלחם שעליו נברך ושאר האוכל שנאכל אינו גזול, לא נילוש בדמעותיהם של עשוקים ולא נקנה בכסף שהושג על חשבון האחר. והלוואי שנזכה כולנו שלא לעבור על חטאים אלו.
מיראת ההורים ליראת שמים
ולמרות זאת, אולי צדקו חכמי בבל. לחנך פירושו להעניק לאדם את היכולת לדחות סיפוקים, לבקר ולנתב את הדחפים, לכבוש את הכעס כיבוש נאור, כלומר להעניק לאדם שליטה עצמית. ניתן לעשות זאת רק על ידי פעולת הגומלין שבין אהבה ויראה. אהבה, דהיינו: כבוד למוסר ורחמים לאחר; ויראה: זאת יראת העונש מההורים החיונית בילדות, המתפתחת ליראה מהחברה ומהחוק וצריכה להפוך בשלב מתקדם ליראת שמים. חברה שאינה אוכפת את החוק נגד הפשיעה ואינה מסוגלת להגן על שוטריה מגדלת פושעים. המערכת חייבת להרתיע, ואותם שאינם נרתעים מהעונש חייבים להיות מורחקים מהחברה. ואם לא, אז אחראים אנו כלפי הנהרגים, ולא פחות מכך, גם על כך שגידלנו בתוכנו הורגים.
"וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה" (דברים ד, ו). זהו פסוק מיוחד במינו, כאילו תורת ישראל שמה בו את עצמה לְעֵינֵי הָעַמִּים במעין עימות עם דרכים אחרות, כשדווקא הצופים הזרים הם שיקבעו מי צודק. שתי שאלות מצפות לתשובה ב"תחרות" זאת. איזו תורה תביא את האדם לקרבת אלוהים: "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ־לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו… בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו"? ואיזו דרך חיים היא נכונה וצודקת: "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת". ואולי, אי"ה יום יבוא, אף אם ירחק, והעמים יודו באמת "וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה".
